בחירת היינות לביזנס של אל על: בואו נהמר על התוצאה
אלון גונן: אחרי נתק של שנתיים בגלל הקורונה ובגלל חילופי הבעלים בחברת התעופה אל על, התקיימה השבוע טעימת יינות כדי לבחור את תפריט היין של מחלקת העסקים של אל על. מי שאמון על הטעימה מזה מספר שנים, הוא יאיר היידו ששותף בחברת שיווק היין צ'ירס. כבר כתבתי כמה פעמים בעבר על שיטת העבודה של יאיר היידו, גם כשהוא מפעיל אותה בתחרות 'טעימת ישראל הגדולה' של יועד אבישר. אי אפשר להתעלם מהיותו סוחר יין שמתפרנס גם מיקבים ישראלים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאף אחד לא יודע באמת איזה יינות נבחרים כטובים ביותר על ידי חבר השופטים אותם ממנה היידו, מאחר שהם משתתפים בטעימה עיוורת – וזה טוב, אבל ללכת הביתה בלי לדעת מה קרה שם ומה נבחר? נראה כי מדובר בקבוצה שכול תפקידה להעביר את הציונים וחוות דעתם למארגן שאמור לשקלל אותם, אבל אין להם מושג האם באמת מתחשבים בדעתם המקצועית. הכול סודי ולא מפוקח. עוד משהו, בפאנל השנה השתתפו רק 6 טועמי יין, לעומת שנים קודמות בהן מספרם היה כפול – הולך ופוחת הדור או שבעצם לא צריכים אותם.
אני גם לא יכול להתעלם מהעובדה שמדובר כבר מזמן בחברת תעופה פרטית ולא לאומית; חברת תעופה שמדירה מתפריט היין שלה עשרות יקבים ישראלים לא כשרים, וחלק גדול מהיינות שנבחרים לא ממש נמצאים בתפריט היין בטיסות – בדקתי זאת מספר פעמים באופן אישי. אני מבין שהיידו מעביר הדרכות יין לצוותי הדיילים והדיילות, אבל לרבים מהם אין מושג לגבי היינות, מלבד מה שכתוב בתפריט המוצג לנוסעים. אני גם לא יכול להתעלם מהעובדה שהיינות שנבחרו במהלך כל השנים שיקפו את היקבים בעלי יחסי הציבור הטובים ביותר, וכאלה שמאוד אהודים באופן אישי על יאיר היידו.
חברת אל על ממנפת את הטעימה הזו לצורך יחסי ציבור עם הרבה הבלים מסביב לכך שהיינות נבחרים על פי פרמטרים של השפעת שינוי בגובה, לחץ אוויר ועוד, על טעמם. בפועל, הטועמים לא ממריאים וטועם את היינות בגובה 30 אלף רגל – רק יושבים על יד דמי של 757, היינות מוגשים בכוסות רגילות ולא בכוסות קטנות כפי שיש במטוס. בקיצור, מהומה רבה, לא מקצועית בעליל, אבל מתוקשרת היטב ותו לא. אל על קונה יין בסכום של כ- 3 מיליון שקלים בשנה, בסביבות 60-70 אלף בקבוקים. זה חלקיק לעומת חברות תעופה אחרות שמגישות יין לא רק במחלקת העסקים. החברה משלמת ליקבים היינות בדרך כלל 15-20% מתחת למחירי השוק, כשהיקבים שהם מקבלים חשיפה ופרסום.
אמנם יודעי דבר מספרים שהנוסעים הישראלים בביזנס מעדיפים אלכוהול ולא יין, אבל את מי תמצאו בתפריט היין החדש של אל על? (טרם פורסם אבל בחייאת). הנה ההימור שלי: קסטל כמובן, כי אלי בן זקן ויאיר היידו זה סיפור אהבה של שנים; רמת הגולן כמובן ,כי החרדים לא יכולים בלעדיו; תבור כי חייבים קוקה קולה; יקב כרמל כי זה יקב ששופך הרבה כסף סביבו; יקב דלתון, יקב ברקן, יקב צרעה, כי יש קשרים; ופה ושם יהיו יקבי בוטיק על מנת לצבוע את התפריט ולמראית עין. בקיצור, חברה פרטית שחיה באשליה של חברה לאומית, תפריט היינות משקף לאורך השנים מגמות של הדרת יינות ישראלים רבים, וכולל יינות שאחד חפץ ביקרם ותו לא.
עד פרסום הכתבה לא התקבלה תגובה מאל אל או מיאיר היידו
ביקורת יין: "סומלייה, אוי ויי, יש ביין שלי VA"
הדוכס פונטיף 2019: יינן יעקב אוריה. בלנד מענבי פינו נואר, סירה וגרנאש. שנה בחבית עץ אלון
אלון גונן: אני מקנא באנשים שמעדיפים לא להתעמק מדי; כאלה שכל דבר טעים להם, כאלה שלא שופטים אחרים, כאלה שלא לוקחים לעצמם את התפקיד בלשפוט לחובה או לפסילה יצירת מופת של אדם אחר. כאלה שחושבים שמי שעושה זאת הוא בסך הכול פלצן ותו לא. כאלה שגוזרים גזר דין סובייקטיבי, והם צודקים. בטעימת יין של מבקר יין, לסובייקטיביות יש חלק חשוב בביקורת, אבל היא חייבת להיות מעוגנת באובייקטיביות, ובמקרה של ביקורת יין נכנס המדע לעובי הקורה. המדע מספק את המדדים של חומרים פעילים שמשפיעים על הריח והטעם של היין. וכשאפשר למדוד ולסמן את החומרים הללו שגורמים, למשל, לברט (ברטנומייציס – ריח אורוותי), לשיעום (קורקי), VA (חומצה נדיפה) ועוד, אז הסובייקטיביות נהפכת למשנית והטעימה חפה מכל אינטרסים או אסוציאציות אישיות מהעולם הפרטי של המבקר. מזל.
כל ההקדמה הזו באה לטובת ביקורת של יין אחד שנטעם בשבוע שעבר – הדוכס פונטיף 2019 של יעקב אוריה, כשעל פי גלגל הריחות המקובל היין סבל מ- VA גבוה, גבוה מאוד. אני לא יכול להתעלם מהתפישה הפילוסופית של יעקב אוריה, שכתב מספר פעמים כי לדעתו VA אינו פגם: "הייננים שולטים היטב בתוצרתם, והימצאות VA או השפעות בקטריאליות הינן בחירתם הסגנונית המושכלת. למה לקרוא לכך פגם, להוריד ניקוד ולהרחיק צרכנים מהיכרות עם יינות מסגנון כזה?". זה משפט שכתב אוריה בשנת 2008 באתר 'איש הענבים'. אני מניח שהוא כתב זאת בגלל ביקורת יין שקיבלו היקבים קסטל, פלם ואמפורה. "לא מגיע ליקבים כמו אמפורה או פלם לקבל ציונים נמוכים כי יינותיהם נוטים להכיל VA, לא מגיע ליקב קסטל לקבל ניקוד נמוך כי ליינותיו יש בוקה עם נימות אנומליות. זו התנשאות להתייחס לכך כאל פגמים".
אז כאמור המדע כן רואה ב- VA פגם, ומסביר זאת יועץ היין והיינן איתי להט במאמר שפורסם במגזין 'יין וגורמה' (גיליון 70: "המונח חומצה נדיפה מתייחס לאותן חומצות ביין שניתן לזהות ע"י הרחה ולמדוד בעזרת זיקוק אדים. כיוון שחומצה אצטית מהווה 96% מכלל החומצות הנדיפות ביין, יינתן יחס למונח חומצה נדיפה כריכוז החומצה האצטית ביין. חומצה זו מכונה גם חומצת חומץ, ואכן ריחה, ריח חומץ, מוכר לכולם וקל לזיהוי. סף החישה או הריכוז הנמוך ביותר של חומצה שנזהה ע"י הרחה, תלוי ברגישות של הטועם וכן ביין בו היא נמצאת. ככל שליין יש יותר גוף ואלכוהול גבוה יותר, כך יהיה קשה יותר לזהות את ריח החומצה וערכי סף החישה יעלו. אם זאת, ערכים מקובלים לסף חישה ביין אדום הם כ- 0.8 גרם לליטר חומצה אצטית. ריכוז החומצה הנדיפה המרבית ביין הוא בין הערכים היחידים המקובעים בחוקי היין במדינות השונות".
על פי האיחוד האירופאי, הריכוז המרבי המותר ביין אדום יבש הינו 1.2 גרם לליטר, וביין לבן הריכוז נמוך אף יותר ועומד על 1.05 גרם לליטר בלבד. בכל מקרה הריכוז גבוה יותר מסף החישה, וכך רוב הטועמים יוכלו להבחין ביין שריכוז החומצה הנדיפה בו מתקרב לסף המותר בחוק, ויוכלו לזהותו כפגום .
כבר אז ב- 2008 התעמק יעקב אוריה עם שאלת ה- VA ועם עוד פגם שנחשב מקובל – "יין מחוזר" (ההפך ממחומצן – עם ריח גופריתי לא נעים). הוא בחר מספר יקבים מהשורה הראשונה, והגן על הפגם הזה כמעט בחירוף נפש. אלי בן זקן, גולן פלם, ארקדי פפיקיאן; הם אלו שהוציאו לשוק יינות מחוזרים, וכשמבקרי היין "עלו" על זה, הפך אוריה לסנגורם וטען שלהם מותר – זו תפישה ייננית, אלו ייננים שמותר להם. אז ב -2008 המדע לא בא לעזרתם של המבקרים. הם היו צרכים להתמודד עם אושיות היין המשפיעים ביותר, ולסתור את דבריהם היה כמעט חילול השם.
יעקב אוריה בא לעזרתם עם קביעה פילוסופית ותו לא, כי באותו מאמר שהוא פרסם הוא קובע את משנתו ושואל שאלה רטורית לדעתי "האם אין זו קביעה שרירותית כי ,VA נחשב לפגם? הן יינות מסורתיים מהעולם הישן יכילו גם השפעות בקטריאליות וגם VA נמוך. ולמעט דעתו הסובייקטיבית של המבקר, הרי אין כל קריטריון אובייקטיבי הקובע כי אלו אכן ייחשבו כפגמים". 14 שנים עברו מאז שכתב אוריה את המאמר שמזכיר לי קצת את "אני מאשים" של אמיל זולה, בו הוא נכנס חזיתית במבקרי היין דאז. היה לו קל כי המדע לא בא לעזרת המבקרים, היום דווקא כן. אחרי 14 שנים אני אצטט את עמנואל קאנט החביב עלי, "תור התבונה משמע שהאדם הגיע לבגרות." מתוך ביקורת התבונה הטהורה אני חושב שאוריה כבר שם.
לסיכום: הדוכס פונטיף 2019. בלנד אדום יבש מורכב מ- 45% פינו נואר, 33% סירה, 22% גרנאש. שנה בחבית עץ אלון. בעיית VA קשה.
לאס וגאס בפסטיבל יין בדיסיטי
יונתן לבני: אינני בטוח אם מישהו שאינו גר בירושלים ובסביבתה שמע על מתחם הקניות הענק דיסיטי (DCITY), הממוקם באזור התעשייה של מעלה אדומים בואכה ירושלים. קשה לדמיין כזה מתחם ענק שמזכיר את מרכזי הקניות הענקיים בערים כמו לאס וגס וערים אחרות בארה"ב. אין היום למיטב ידיעתי, ואחרי מחקר קטן שעשיתי מתחם קניות עצום כל כך תחת קורת גג אחת בישראל – 100,000 מ"ר, 200 חנויות ריהוט ועיצוב הבית, ומתחם מסעדות ופיאצה הבנויה בהשראת מלון ונציה המפורסם בלאס וגאס, עם תקרת שמיים מלאכותית הגדולה במזרח התיכון. במתחם זה התקיים סמוך לראש השנה פסטיבל יין, בו הציגו והטעימו כ- 20 יקבים מישראל ויבואנים של יינות מחו"ל את יינותיהם.
מי שיזם וקיים פסטיבל זה הוא נתי נעים, אותו ניתן כבר להגדיר כ"מארגן פסטיבלים סדרתי" – תל אביב, קיסריה, ועתה מישור אדומים, שעושה זאת בשיטה מיטיבה עם היקבים המשתתפים – בלי דמי השתתפות, בלי לקחת ביס ממכירות יינותיהם בפסטיבלים. המבקרים בפסטיבל הם המשלמים, כאן קנו כרטיסיות טעימות. המיזם העדכני של נתי נעים, הוא גיוס המונים לטובת יצירת יין שייקרא 'אבא', ונועד להנצחת אביו ז"ל. הפרטים על היין ועל פרטי גיוס ההמונים כאן.
נחזור לפסטיבל: לצערי חלק מהיקבים לא הציגו את כל היינות שהם מייצרים, אלא רק מספר מצומצם מהיינות הזולים יותר, ובכל זאת זה האירוע המשמעותי הראשון ב-דיסיטי. כ- 800 איש הגיעו לטעימה מירושלים והסביבה, רבים מהם צעירים. היו מספר יקבים מצוינים בהם החלטתי להתרכז. היו גם מספר יקבים שיינותיהם לא מומלצים, ועליהם לא אכתוב – בכול זאת ערב יום כיפור היום.
לואיס פסקו – The Pasco project BDX 2020 – לואיס פסקו הוא אחד הייננים המוכשרים שקמו לנו בישראל, בעבר היינן הראשי הראשון של יקב רקנאטי. איש עם הרבה אומץ, כישרון מרובה, שמה שעל לשונו גם בפיו – כך אומרים על אדם שאומר תמיד את מה שהוא חושב. בהמשך היה פסקו היינן הראשי של יקב בן נון עם הקמתו, ובשנים האחרונות רק ייעץ ליקב מארצות הברית, מאחר והסתבך עם תאונת דרכים בקליפורניה. לאחר תשלום חובו לחברה האמריקאית חזר ארצה, והמשיך לייעץ ליקבים בן נון ובית אל. בשנה האחרונה נפרד מיקב בן נון ויצא לעצמאות, והוא מייצר יין לעצמו תחת מותג 'פסקו'.
פסקו סבור שהיינות שלו מעולים, והם משהו ש"נע בין יין אמריקאי לישראלי", כפי שהוא מסביר לי. היין של פסקו שטעמתי היה מורכב מ- 50% ענבי קברנה סוביניון, 30% מרלו , 10% פטי ורדו ו-10% סירה, ששהו 12 חודשים בחבית. רק בשביל היין הזה היה כדאי להגיע לאירוע. בלנד בורדולזי במיטבו. המחיר 110 ₪. שווה כל שקל.
אובלס – קריניאן 2021: צליל אובלס עושה בדרך כלל יינות באיטליה, ומייבא אותם ארצה. בעבר שתיתי מיינותיו באירוע יין בביתו. הפעם שתיתי יין שהוא מייצר בישראל ביקב 'היוגב 8' שבמושב היוגב בעמק יזרעאל. קריניאן שעשוי בתסיסה טבעית מענבים מכרם שפייה ליד זיכרון יעקב. 40% מהחביות בהן התבגר, חדשות מפורטוגל ומהונגריה. יין שמדגים כמה ענב הקריניאן מתאים לארץ כשהוא עשוי היטב. 85 ₪ – מחיר מצוין ליין איכותי.
יקב מוניץ – שקד מרסלן 2020: היינן שראל מוניץ ואחיו איתי, הם הבעלים של יקב בוטיק זה, ומייצרים יינות מושקעים ואיכותיים. טעמתי את המרסלן ונהניתי מאיכותו. ענבים מכרם בן זמרה, ששהו שנה בחבית ועוד תשעה חודשים בבקבוק. מרסלן הוא זן חדש אפילו בצרפת. הוא אמור להיות הכלאה בין ענב קברנה סוביניון וגרנאש. התוצאה ממש מיוחדת, שכן הטעם הוא של ענב מורכב ועמוק כמו הסוביניון אך עם העדינות של הגרנאש. זן שיותר ויותר יקבים עושים ממנו יין. 125 ₪ מחירו – אני סבור כי הוא איכותי במחיר סביר.
טעמתי גם ערבה 2020 של היקב, עשוי מענבי קברנה סוביניון, מלבק, שיראז ופטי ורדו מהרי יהודה. 12 חודשי חבית נתנו ליין טעם של שזיף בשל. זכה במדליית זהב בתחרות טרה וינו 2022. ב- 95 ₪ הוא ממש מציאה.
יקב גבעות – נווה 2021: ד"ר שיבי דרורי היינן של יקב גבעות, ואליאב מילר המנכ"ל האנרגטי (שנראה כאן מצלם את המטעים בדוכן), מוציאים לשוק יינות מעולים. לא אחת כתבתי כי הפינו נואר שלהם הוא הטוב מסוגו בארץ. בפסטיבל דיסיטי טעמתי את ה'נווה' שעשוי מ-35%% ענבי קברנה סוביניון, 35% מרלו, 25% קברנה פרנק ו-5% פטי ורדו מכרמים בגובה 700-900 מטר. היין התיישן במילים שבאו במגע עם לוחות עץ אלון, אבל לא בחביות. טעמים של פירות שחורים, תבלינים ישראליים, ומעט אניס בסיום הנעים לפה. 85 ₪ – בהתחשב במחירי היינות היום ממש מציאה. שאפו.
יקב אחת – רוסאן ויונייה 2020: הייננית המוכשרת ניצן סברסקי, מייצרת את יינותיה ביקב שורק. היא עושה בעיקר יינות לבנים, והשנין בלאן שלה מהטובים בארץ. הפעם טעמתי את היין העשוי מ-50% רוסאן ו- 50% ויונייה, ונהניתי ביותר מהחידוש שבעשייתה. שליש מהענבים יושנו בחביות מיושנות בנפח 300 ליטר, ולאחר מכן שנה בבקבוק, ללמדך שוב שגם הבקבוק תורם לאיכות. יין לבן במיטבו. מקורר היטב הוא חוויה של יין קליל ונעים ליום קיץ. מומלץ ביותר. 120 ₪ – בהתחשב באיכות לא יקר מדי.
יקב דני – נטפים 2017: דני ג'יבלי עושה ביקב הביתי ראשון לציון כמות לא גדולה, כ- 2000 בקבוקים בשנה. כבר מספר פעמים שתיתי את היינות שהוא עושה ומפיץ יחד עם אשתו יפה. הפעם טעמתי את נטפים קריניאן 2017, שיש בו גם 5% מרלו כתבלין.
יקב דני – נטפים 2021: אותו שם אבל יין שונה לגמרי. עשוי מפטי ורדו, מרלו, קריניאן, ומוסקט שהוא זן לבן. כל היינות התיישנו בנפרד לפני הבקבוק והכנת הבלנד. יין מאוד מיוחד בטעמיו העמוקים והמורכבים. המוסקט מוסיף קלילות ולימוניות. יין טוב למי שאוהב זן אדום לא כבד אבל איכותי. 100 ₪ – מציאה.
פלורה – אני מסיים במי שלא מייצר יין, אלא ליקר פסיפלורה המכיל 12% אלכוהול, בעין עירון ליד פרדס חנה. שי פישביין עושה ליקר טעים מאוד. הוא אמנם מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, אך הליקר שהוא מייצר כבר זכה להרבה מעריצים. יש לו טעם חד של פסיפלורה. משקה אלכוהולי עדין לסיום הארוחה ולסיום הסיור בדיסיטי. מחירו 50 ₪ לבקבוק 200 מ"ל ו- 80 ₪ ל- 500 מ"ל. שווה כל שקל.
"אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים או שֵׁכָר פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי. תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד." ~ ספר משלי, פרק לא, פסוק ד
(תודה ללירון טישלר)
מיכאל ראב ז"ל: נדיבות ללא גבולות
אלון גונן: הרבה חובבי יין ותיקים ורציניים מכירים את מיכאל ראב, אספן יין ואחד שמבין ביין בצורה פנומנלית. את מיכאל הכרתי בתחילת דרכי ככתב יין צעיר, הוא הזמין אותי לאחת הטעימות אותה קיים בבית של בנותיו הגר ותמר בתמרת. אוסף היין במרתף הבית היה מרשים; יינות מכל העולם לצד יינות ישראלים מהיקבים המובילים, קסטל, אלכסנדר, שאטו גולן, יתיר ועוד. יינות שלא חלמתי שאזכה לטעום, הן מבחינת שנת הבציר שלהם והן מבחינת המחיר.
מה שהנחה את מיכאל היה למצוא חבורה של חובבי יין שרוצים לטעום יינות שהיד לא תמיד משיגה; כאלו יינות ששווה לטעום עם אנשים שמעריכים. הטעימות לוו תמיד בהרצאה מעניינת של היינן, והשיח שהתפתח היה אינטליגנטי ומאוד רציני. פרט לטעימת היינות, החברותא שראב השכיל בחוכמתו הרבה לקבץ, הייתה מדהימה. צעירים, מבוגרים, חובבי יין ותיקים לצד מתחילים, כולם היו שווים. הנינוחות בה ניהל את הטעימות ללא התנשאות הייתה מרשימה – אף על פי שהידע שהיה אגור בו היה עצום, וכמובן אין ספור היינות אותם טעם. הוא כיבד כל דעה, הקשיב, לא ניסה לחנך או להשפיע על דעות של הטועמים, נתן לכל אחד להתבטא ולמד מכל אחד ואחד.
כך כתב לנו מיכאל ראב על עצמו בשנת 2010
הוא היה הראשון שקיים טעימות מקצועיות, והצליח להביא אליהן את כל הייננים. אף אחד לא אמר לו, לא. לפני יותר מעשור ארגן מיכאל ראב טעימה של יינות קסטל GV מבצירי 2002, 2001, 2000, 1999 ו- 1998. אלי בן זקן היה אורח הכבוד בטעימה, שהשתתפו בה לא מעט כתבי יין, ואי אפשר לשכוח את אמירתו או קביעתו הנחרצת של היינן האגדי הזה על תחרויות וציונים: "זהו אחד הדברים שפוגעים בתעשייה. התופעה הזו עוזרת אומנם למי שזוכה בציונים הגבוהים להעלות את המחירים, אך היא משכיחה מאתנו שיין בתחרויות אינו נטעם בסביבה הטבעית שלו, שהיא הארוחה והאוכל המתלווה אל היין. נוצר מצב שיש ייננים, לא בארץ, המכוונים את היין כך שיגיע במועד הטעימה ובסביבת הטעימה לציון הגבוה ביותר שניתן להפיק מהטועמים. יש יינות שמיד אחרי פתיחתם הם בשיאם, ואחרי שעה שעתיים לא נשאר מזה כלום. יין כזה שייפתח בתחרות יקבל ציון גבוה שלא בצדק".
אף אחד מכתבי היין לא העז לומר מילה לאלי בן זקן, מחמת כבודו כמובן, אף על פי שכולנו זזנו באי נוחות. היה זה מיכאל ראב שביקש בנימוס את רשות הדיבור, וענה לאלי בן זקן נחרצות: "לכול אחד יש את התפקיד שלו בענף היין העולמי והישראלי. אתה תפקידך לייצר יין מעולה, והם תפקידם לבחון אותו על פי פרמטרים מקצועיים. הסימביוזה הזאת הכרחית על מנת שאתה תוכל להמשיך להתקיים". אלי בן זקן שתק, אני חושב שהבין כי הגזים. כזה היה מיכאל.
זכורה לי טעימת יינות יקב זאוברמן, בה ארגן מיכאל ראב פעם נוספת מהאוסף הפרטי שלו, טעימות על ציר הזמן של היקב הזה. זו הכתבה הראשונה שהעזתי לכתוב בה ביקורת שלילית על יינן ויינות שמאות חובבי יין סוגדים לו,. רשימת היינות שהביא מיכאל הייתה מאוד מכובדת ומאתגרת, גם ליינן שהשתתף בטעימה וגם לטועמים: מרלו 2004, מרלו SE 2005, מרלו SE 2006, מרלו SE 2007, קברנה LE 2001, קברנה LE 2002, קברנה LE 2004, קברנה LE 2005, קברנה LE 2007. עוד לפני שהתחלנו את הטעימה ביקש זאוברמן למזוג לנו לצד כוסות היין שניצבו לפנינו, צ'ייסר קטן, אליה מזג תזקיק ענבים 40% אלכוהול. זאוברמן הסביר כי הוא מייצר את המשקה מענבים אותם הוא מזקק כגראפה, וביקש שנרים לחיי הטעימה עם הצ'ייסר הזה. גם במקרה זה, למרות שלכל הנוכחים העניין נראה תמוה, לא היה אחד שפצה פה ושאל 'למה אתה הורס לנו את החך לפני הטעימה של היינות שלך עם אלכוהול מזוקק.
רק מיכאל ראב, ושוב בכבוד ובענווה, ביקש מזאוברמן לדחות את הרמת הכוסית עם ה"גראפה" לסוף טעימת היינות. גם כשזאוברמן התנגד, ראב עמד על שלו. כולנו היינו גאים במעשה שמנע את הריסת טעם היינות שהיו על השולחן. ראב הראה כאן מקצוענות חסרת פשרות בעוד זאוברמן כמעט והלך הביתה בגלל בקשה זאת, אבל מיכאל ראב לא ויתר. היה זה שיעור לחיים שקיבלתי מהאיש המקסים הזה, שיעור שמלווה אותי עד היום בכתיבה שלי. ללא פחד, ללא משוא פנים, מקצוענות פר-אקסלאנס, כזה היה מיכאל. חובב יין, אספן יין, שעשה כל כך הרבה למען תעשיית היין הישראלית, מאות ואלפי חובבי יין היו האורחים שלו סביב השולחן הביתי, הוא העניק לנו שעות של הנאה, פתח יינות שרק בחלומות יכולנו לשתות, הוא נתן לנו לגעת בטופ שבטופ, והכל בצניעות ובחיוך שכבש כל אחד.
יהי זכרך ברוך איש יקר, צער גדול על לכתך במפתיע
#גמאני_מרימה_כוס_לַחַיִּים – יקב רקנאטי מצטרף פעם נוספת לפעילות החשובה
לרגל חודש המודעות לסרטן השד – אוקטובר 2022, נרתם יקב רקנאטי בפעם השלישית לתמוך בהעלאת המודעות לגילוי מוקדם ולתמיכה בנשים המתמודדות עם המחלה, ולסייע לעמותת גמאני – העמותה הישראלית לסרטנים נשיים, אשר מלווה בהתנדבות מלאה נשים חולות ומחלימות.
במהלך חודש אוקטובר יימכרו היינות הוורודים של יקב רקנאטי – רוזה וגרי דה מרסלאן, כשהם עטופים בחבק מיוחד עם ההאשטאג #גמאני_מרימה_כוס_ לַחַיִּים. 25% מהרווחים על מכירת בקבוקים אלה יעברו לטובת פעילות עמותת גמאני, אשר מעניקה תמיכה נפשית ורגשית, יוזמת פעילויות ואירועים לנשים חולות בסרטן השד, ופועלת להעלאת המודעות לגילוי מוקדם.
לפי שרית צאיג ויפית אלפרסון אלמליח, מנהלות גמאני – העמותה הישראלית לסרטנים נשיים: "שיתופיות, תמיכה, חברות וקהילה מחבקת, הן אבני הדרך שמחזקות אותנו בדרכנו. אנו מודות על הצעידה המשותפת ביחד עם יקב רקנאטי. החיבוק והשותפות הופכים את דרכנו לקלה יותר, מודות גם השנה על החשיבות שניתנת ביקב להעלאת המודעות. שנמשיך לצעוד ביחד באופטימיות ונרים כוס לַחַיִּים".
שמעו סיפור על יאיר אונא שעובר מתחום היין לסיפורים
יאיר אונא מספר: "כמעט 9 שנים חלפו מאז פתחנו את מרכז המבקרים של יקב כישור, כשבידיי הופקדו ניהול השיווק, המכירות ומרכז המבקרים. הגעתי ללא כל ידע מוקדם על עולם השיווק ועולם היין, ואם יש דבר אחד שאני יודע בוודאות מוחלטת היום, והוא נכון גם לתחום היין וגם לתחום השיווק, זה שככל שאני יודע יותר אני יודע פחות. אבל אני יודע בוודאות שזה עולם נפלא, אין סופי ומרגש, ואני מתכוון בעיקר לשכונה הקטנה שלנו, ל"עולם היין הישראלי".
יקב כישור הוא ענף תעסוקתי בכפר כישורית, ביתם לחיים של כ-200 בוגרים עם צרכים מיוחדים. במרכז המבקרים של היקב עובדים אחדים מחברי הכפר, ובמהלך השנים הם הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. יחד עם הכורם והיינן שלנו ריצ'ארד דייויס, שהחל במלאכת הנטיעה ב-2007 ובצר לראשונה ב-2010, ויחד עם איתי להט, היועץ שלנו, שהוא כבר מזמן הרבה מעבר ליועץ, אלא בעיקר חבר ושכן, ועם ברכת הדרך של הנהלת כישורית שקיבלה את ההחלטה לתת לנו לצאת לדרך, החל המסע שמבחינתי מסתיים היום.
9 שנים הן לא מעט במושגים של יקבי הבוטיק בארץ. לא הכי ותיק אבל מספיק כדי לדעת דבר או שניים על עולם היין הישראלי, על השחקנים הרלבנטיים, להכיר קולגות שברובם המוחלט הם אנשים נפלאים, להכיר את הברנז'ה, קצת עיתונאים, קצת בלוגרים, משפיענים, לקרוא את המדור מידי שישי בבוקר ב'אכול ושאטו'. אכן כן. להכיר אנשי קולינריה ותרבות, אנשי תרבות יין. יש כאלה ולא מעט בארץ שלנו, ובעיקר בעיקר לקוחות.
במהלך השנים הללו הפכו רבים מלקוחות היקב לחברים של ממש, והיין תמיד היה שם כדי לחבר. בשנים אלה עשינו ועשיתי גם לא מעט טעויות, ולשמחתי הרבה תמיד קיבלתי גב יציב ואיתן. תמיד ניסינו ללמוד ולתקן, ונדמה לי שכיום היקב נמצא במקום נכון וראוי, הן ברמת היין – הבסיס ואבן היסוד, אבל גם ברמה המיתוגית והשיווקית. יקב כישור הוא כבר מזמן לא יקב קטן ואלמוני אי שם בגליל המערבי. לפני קרוב לשנה יצאנו לדרך עם חברת 'הכרם' כמפיצה שלנו, ואני מקווה שחיבור זה יהיה רומן ארוך שנים, שיעשה הרבה טוב לשני הצדדים. מהצד של יקב כישור, אני כבר יכול לומר שניתן לראות את התוצאות בשטח, וניתן למצוא את היין שלנו בנקודות רבות ומגוונות בכל הארץ.
יש עוד המון מה לעשות, והיקב, כך אני מקווה, ימשיך לעלות מהנקודה בה הוא נמצא כעת, ובאמת שבמקרה שלנו "השמיים הם הגבול" זה הרבה מעבר לקלישאה. מרכז המבקרים יעבור בקרוב שינוי, והאירועים יחזרו במתכונת כזו או אחרת. על כל אלה תנצח מעתה, הילה סבה, המחליפה המעולה שלי.
אז מה קורה איתי? לצד האהבה שלי ליקב וליין, וככל שפגשתי עוד עוד ואנשים, הלכה והתחדדה בי ההבנה שאני רוצה לעשות שינוי. מה שמעניין אותי יותר הם אנשים והסיפור שלהם, הסיפור שמאחוריהם. למי ששאל את עצמו והגיע עד הנה, אני יוצא לדרך חדשה. ומקים את 'שמע סיפור' – גוף בו נפיק סרטי סיפורי חיים, למי שיבחר לספר את סיפורו דרכנו. אנחנו נפגוש, נתחקר, נכיר את הסיפור האישי לעומק, נצלם, נערוך, נשלב ארכיונים רלבנטיים ומוסיקה, ולבסוף יהיה ללקוח הסרט שלום, הסיפור שלו".
מי שמעוניין לשמוע או עולה בדעתו מישהו שעשוי לרצות לספר את סיפורו באמצעות יאיר אונא ו'שמע סיפור': 052-8701279, unayair@gmail.com, דף פייסבוק ששמו (הזמני) 'יאיר אונא – סרטי סיפורי חיים, ובקרוב גם 'שמע סיפור' באינסטגרם
תגובות
0