השבוע שהיה בענף היין: מדריך יינות לבנים. סוף סוף אחד עם ביצים

1: מדריך יינות לבנים וסוף סוף אחד כזה עם ביצים

יאיר גת וגל זהר הוציאו לקראת האביב והקיץ הבאים עלינו, את המדריך של יינות לבנים וורודים: מדריך היין הישראלי הלבן – White Label  במהדורה דיגיטלית קומפקטית. השניים כותבים: "לאחר כמה עשורים בהם נחשבו היינות הלבנים והוורודים לילדים החורגים של ענף היין הישראלי, הם זוכים בשנים האחרונות להתעוררות מחודשת, ומציגים עלייה משמעותית באיכות ובמגוון, לצד עליה בביקוש מצד הצרכנים. אחרי שהוצאנו שלושה מדריכים ‘מעורבים’, חשבנו שהגיע הזמן לתת להם את הכבוד המגיע להם, וליצור, לראשונה בישראל, מדריך ליינות לבנים וורודים."

המהדורה הלבנה הופקה ללא מעורבות או תמיכה של גופים מסחריים, נטעמו כ- 120 יינות בסך הכל. בפעם הראשונה בתולדות המדריך יש התייחסות גם אל מחירי היינות: עד 70 ₪, משם עד 120 ₪, ומעל 120 ₪. נכון להיום לא קיים מדריך אחד בשוק שאין בו מעורבות עסקית או פרסומות, במימון בעיקר מהיקבים הגדולים. אין עיתון וכמעט אין אתר שלא מתפרנס בצורה כזו או אחרת מבאנרים, מודעות, ואפילו המלצות יין שמשלמים עליהם.

העניין הזה שמאפשר לכתב יין להיות חופשי ולכתוב ככל העולה על ראשו מבלי שיהיה עליו לחץ, מורגש היטב במהדורה זו. הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לתת, היא שסוף סוף יש פה מישהו עם ביצים, שחושב שליינות ישראלים לא מגיעים כל כך הרבה ציוני 90 פלוס שהם אוהבים כל כך לקבל, ולו כי הרגילו אותם לקבל ציונים כל כך גבוהים שכל כך לא מגיעים להם. ייננים פשוט נפגעו עד עמקי נשמתם כשקיבלו 85 או 87, והתאווה לקבל ציון 90 פלוס גרמה לכל כך הרבה נזק, והלחץ על הכתבים והמבקרים והשופטים לתת ציונים גבוהים ניכר בכל מיני תחרויות. אני מקווה שהמדריך הזה עושה קצת סדר בבלגן, ומכניס את ענף היין לפרופורציה שמאימה לו. רק שלושה יינות קיבלו ציונים מעל 90. המון המון יינות מתגלים כבינוניים ומטה. המדריך הזה, מעבר שהוא מוגש לחובבי היין על מנת להתעדכן, הוא גם חובה לקריאה אצל אנשי המקצוע.

זו קריאה להתחיל לעשות יינות לבנים וסמוקים הרבה יותר טובים ממה שאתם עושים היום. זוהי זעקה לייננים להפסיק לחפף, ולהתייחס ליינות הללו בשיא הרצינות. במדינה חמה כמו שלנו, היינות הלבנים צריכים להוביל בכל השנה. אם תעשו יינות בינוניים היבוא ינצח. הוא כבר מנצח. יאיר גת וגל זהר מציפים לכולנו מול העיניים את המחדל בעשיית יינות לבנים. לפעמים אפשר להבין בין השורות, ולפעמים זה מוטח בפרצוף. יש פה גם אמירה לכל אותם כתבים שמעניקים ציונים הזויים, ולו כדי למצוא חן, ויש פה גם קריאה לכתבים לכתוב לא רק על יינות טובים ולהסתיר את הגרועים, כי יש הרבה גרועים בשוק, וציבור חובבי היין צריך להימנע מלשתות אותם. אין רחמים בדברים האלה.על מנת לשמור על התעשייה שתעשה רק יינות טובים, צריך לנטרל את הגרועים.

2: תערוכת היין ProWein בדיסלדורף – הסינים פשטו, ומתברר שבאמת אין מקום ליין ישראלי בסין

כתבתי כבר על דלדול היקבים הישראלים בתערוכה במהלך השנים האחרונות, על אי תמיכת מכון היצוא מסיבות כאלה ואחרות, על השתלטות וכוחניות מצד המארגנים, וכולי וכולי. השנה השתתפו מישראל יקב רמת הגולן, יקב הרי גליל, יקב רקנאטי. המכנה המשותף: חברת ההפצה שקד – דרך היין. לא היה שם ביתן ישראלי. היה ביתן של שלושה יקבים טובים ומקצועיים, שייצגו את האינטרסים שלהם.

טוב עשו היקבים שאולי חשבו כן להשתתף והחליטו לא לבזבז את כספם על קרן הצבי. אין שם באמת עסקים, ולא ממש סוגרים שם דילים. נכון, יש הרבה חיוכים, הרבה פגישות ולחיצות ידיים, אבל תכלס אין שם חתימה על שום משטח, או אפילו בקבוק יין אחד שנמכר בעקבות התערוכה הזו. יש שם יחסי ציבור, שואו ופלאשים וחיוכים שלא שווים הרבה.

היכנסו לכל חנות יין מכובדת באירופה, והראו לי שם על המדפים מבחר יינות ישראליים. פה ואולי שם תמצאו הר חרמון או ספיישל רזרב של רקנאטי. היכנסו למסעדות באירופה והראו לי יינות ישראליים בתפריטי היין שלהם. אין. היין שמשווק הוא בעיקר בתחום הצרכנים הכשרים, ופה המשווקים של היקבים עושים עבודה טובה. אף אחד מהם לא מסוגל לפרוץ את המעגל הלא כשר בכמויות מסחריות באמת. ואם כבר יש סומליירים אירופיים  שהתלהבו מאחד היינות הטובים שיש ליקבים להציע, מי מסוגל בכלל לעמוד במחיר המטורף של יין ישראלי.

בתערוכת ProWein השנה (18 עד 20 במרץ) עניין אותי לעקוב אחרי המשלחת של הכתבים ואנשי המלונאות הסינים שביקרו בתערוכה לקראת ProWein שנחאי שתתקיים בנובמבר. זו הייתה משלחת שהורכבה ממסעדנים, מנהלי בתי מלון ועיתונאי יין ואוכל, שהגיעו בהמוניהם והציפו את התערוכה. בשנים האחרונות נפתח השוק הסיני ליינות איכות מכל העולם. עדיין אין יין מקומי איכותי בסין. יכול להיות שהמגמה הזו תשתנה, אבל נכון להיום הסינים קונים יין מהעולם.

הפנטזיה הזו שמספיקה מכולת שכונתית אחת שתקנה את כל המלאי של היקב, קיימת במוחם לא רק של בעלי יקבים ישראלים, אלא זו מחשבה משותפת עולמית. אף אחד לא מצליח באמת להבין את הראש הסיני. צריך הרבה אורך רוח, מזומנים, וידיעה שאולי בסופו של דבר לא תעשו עסקים בסין. נכון, כל יקב יכול למכור משטח או שניים לסין, אבל מעבר לזה זה לא עובד אם אין מישהו מקומי שמטפל ומקדם אתכם, ואף דואג שתקבלו את הכסף עבור היין ששלחתם.

הסינים קונים מותגים. הם לא שותים יין, אלא אוהבים לחלק מתנות יקרות לעובדים וללקוחות שלהם, ובקבוקי יין ממותגים מספיק טובים עבורם. הנוזל בתוך הבקבוק לא מעניין אותם, לא מתאים לתרבות שלהם, ואפילו לא מתאים לאוכל שלהם. הם קונים יין כחלק ממשחק של מיתוג אישי, של רצון להתקרב לאירופאים ולהשתלט על הכלכלה שלהם – רכישת יקבים, רכישת אדמות עם טירות, העיקר להשתלט על העולם כמהלך אסטרטגי ארוך טווח. פה בישראל הם קנו את תנובה, פה הם רוכשים מערכות פיתוח לענף  המחשב. קל מאוד להבין זאת אם תציצו על מה חתמו הסינים עם ישראל השבוע בביקור נתניהו: הסכם לשלוש שנים לחיזוק קשרי ההיי-טק בין המדינות. צר לי, לא יין. משיחות עם כתבים סינים מתברר שישראל אכן מוכרת לכולם, בעיקר בגלל כוחנו הצבאי ומוחנו היהודי. יין ישראלי או יהודי, הוא לא בדיוק משהו שמרגש אותם. כן, הם יטעמו ויגידו טעים, אבל צ'ק לא תראו מהם.

גילוי נאות: נסיעתי מומנה על ידי ProWein שנחאי.

3: דורון יצחקי סוגר מעגל

מסע עולמי של היינן דורון יצחקי, שהתחיל ביינות Fusion יוצרו באוסטרליה דרך ספרד, גרמניה, איטליה וצרפת,  סוגר מעגל ביקב אלונה. השנה החליט דורון לייצר יין ישראלי מקומי, שייכנס לארסנל היינות חובקי-עולם שלו. מסעות דורון התחילו מתוך תחביב למצוא יקבים טובים שמייצרים יינות מעולים, ושם בתוך קודש הקודשים שלהם, לבוא ולמצוא את הנקטר ואת החביות הכי טובות, שבהן יש לדעתו היין המשובח לטעמו. זה תהליך של טעימות ממאות חביות יין ועשרות סוגי תירוש, עד שהוא מרשה לעצמו לשים את האצבע ולומר: זה היין שלי, זה הבלנד שאני רוצה לרקוח עבור הלקוחות שלי בישראל.

ביינות Fusion של דורון יצחקי יש כמה מכנים משותפים. ראשית, הם שונים מכל יין יבוא שמגיע באמצעות חברות היבוא הגדולות. שנית, הם מאוד רעננים, לעיסים, בעלי עוצמות פרי ברמות שונות – אבל הפרי נמצא בהם בכל הדרו. אין השתלטות של חבית, רמות האלכוהול מאוזנות נפלא ולא מעיקות. אפשר כמובן לנתח כל יין ויין, אבל זה נראה לי מיותר, כי החוויה של השתייה עצומה.

ריזלינג ריינהאסן מגרמניה – לא דומה לשום ריזלינג ישראלי. היין מעניק תחושה של מתיקות מינורית, אבל עם עפיצות מדהימה, גוף חסון, ומרירות בקצוות שפותחת את התיאבון  תוך שניה. פינו גרי אלזסי צרפתי – אי אפשר לתאר את האושר, וקשה לתאר את חוסר האושר כשהבקבוק נגמר כל כך מהר. רוזה מקוט דה רון – חמיצות נפלאה, פרי בשל, שאפו.  סנג'ובזה מטוסקנה – לא יין ענק, אבל מדויק מאוד. חובבי הסנג'ובזה שמחפשים את הדבר האמיתי ולא הישראלי המדשדש, ימצאו פה אושר גדול. טמפרניו-גרנאש מספרד – בכל נשימה מריחים את החווה, את החמון סרנו, את גבינת המנצ'גו והקרם קטאלן.

והנה האח הישראלי שמגיע מיקב אלונה: שיראז  2015 עם תוספת של 15% קריניאן פרא. 12 חודשים בחבית. הענבים נבצרו מהכרמים הבוגרים של אלונה. הגוף מלא. יין פריך, חדור פירות טריים. עץ האלון נמצא, אך לא דומיננטי. טעמי אוכמניות, בשר קלוי, אספרסו, ומעט זית שחור שמגיע מתוספת הקריניאן הגאונית. רמזים של תבלינים ופירות צעירים אדומים שמעניקים רעננות, וטאנינים עוצמתיים. המחיר 89 ₪ –  VFM (תל"כ – תמורה לכסף) לחלוטין. שאפו.

לקשר עם Fusion: דורון יצחקי, 054-4730430  

4: יקב ברבדו – רוזה 2016 מ-100% ענבי מרלו

נכון, היקב מאוד מוערך וזוכה במדליות ובציונים גבוהים מכל מיני מקומות בעולם, אבל אני מנתח ומבקר את רוזה 2016 100% מרלו. צריך להיות תתרן מוחלט כדי לא להריח את הריח הלא נקי שבוקע בכל הדרו. זהו רוזה שנעשה מענבי מרלו שיועדו למרלו האדום של ברבדו, ונראה שנעשה על הדרך. נטול חמיצות ורעננות, נטול עושר של פרי כפי שמתבקש. אם נשווה אותו לרוזה 2015 שהיה מדהים, קשה להבין איך לא הוחלט פשוט לגנוז אותו.

5: יקב אלכסנדר: ליזה סוביניון בלאן 2015  מכרם וותיק בן 35 שנים

אם ציפיתי לריחות וטעמים של ליים, אשכולית ודשא קצוץ ואולי נגיעות של פרי טרופי בשל כאננס, ומעט מאוד חמאה ברקע – אז לא. יין מיימי מאוד, חסר ייחודיות, מאכזב. לא מאוזן, לא רענן. חמיצות גבוהה ביותר ואיבוק באפטר טייסט. לא ברור לי אם הכרם הזקן חדל לתת פרי ראוי, או שמשהו השתבש. המחיר 100 ₪. VFM לחלוטין לא.