יום אחד, בתקופה שעוד הייתי ב"חדשות" נדמה לי, צלצל אלי אלדד אורפלי, שהיה אז מפיק בסי.בי.אס, ואמר לי שהוא רוצה להתחיל לייבא יין וביקש שניפגש. אמרתי לו: בוא. ישבנו ב"רנדוו", המקום שפתח שי אחרי שסגר את בוננזה. התחלנו לדבר. אחד ברברסקו רוקאליני 89, צילום א.צ.האזורים שדיברנו עליהם היה פייאמונטה באיטליה. אלדד קיבל באותה תקופה דוגמאות מכל מיני יקבים, ובאנו אליו הביתה לטעום. הבאתי איתי את אלי (לנדאו) ונעמה (אברמוביץ') ואולי עוד מישהו, לא זוכר. היין שהכי הלהיב אותנו היה ברברסקו 89' של ג'אקוזה פרטלי, מכרם שקוראים לו רוקאליני.

כמה זמן אחר כך, כשאלדד התחיל לייבא יין, הוא הזמין כל מיני יינות מפייאמונטה – חלקם יומיומיים כמו ברברה ודולצ'טו, חלקם חשובים יותר, כמו ברולו, ובעיקר את הברברסקו 89' הזה שאהבנו, שהוא יין לא זול.
בינתיים, כבר נפתח יועזר, ואלה היו היינות הראשונים שהיו לנו מפייאמונטה. היינות היומיומיים נמכרו מאוד יפה, גם בעוד מקומות, אבל את הברברסקו 89' הזה, שעלה כמה מאות שקלים לבקבוק, לא קנו.
אף אחד לא הכיר את היין, ואלדד לא ידע מה לעשות איתו. סיכמנו שאנחנו קונים ממנו את כל המלאי בחצי מחיר ועשינו ביועזר חודש פייאמונטה. קידמנו את היין לאט לאט.

מוני מושונוב, שהתחיל להתעניין אז ביין, שאל אותי מה כדאי לו לקנות הביתה. הצעתי מוני מושונובלו ללכת על הרוקאליני. הוא קנה ארגז וכולנו שכחנו מזה. אנחנו המשכנו לשתות את היין ועוד חברים שתו וקנו, והיין הלך ונגמר. ואז, כשלא נשאר ממנו כלום, אלדד שלח לי יום אחד גיליון של האקונומיסט, שבשער האחורי שלו הייתה מודעה של יו.בי.אס – בנק ובית השקעות שוויצרי ענק. המודעה היתה: מה היו עשרת ההשקעות הכי מוצלחות בשנה האחרונה בכל מיני תחומים. ואחת מהן היתה ברברסקו 89'. אמרתי לאלדד שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני והבנק השוויצרי חושבים אותו דבר על משהו.

היום היינו מתים שיהיה לנו היין הזה מ-89', שהיתה שנה נדירה שם. גם הכרם הזה, רוקאליני, שהיה בחכירה, כבר נרכש על ידי מישהו אחר. אז למאוריציו אין יותר יין כזה. יום אחד, אחרי שלנו כבר מזמן נגמר המלאי, מוני מושונוב הגיע לאירוע אצלנו עם מתנה: בקבוק ברברסקו 89', מהארגז שהוא קנה. וזה היה אולי הבקבוק האחרון בעולם. היין עדיין היה נפלא.

בינתיים נהייתה ידידות מאוד חזקה בין אלדד למאוריציו ג'אקוזה, ובזכותה ביקרתי אצל האחים ג'אקוזה בצילום ישן. מאוריציו משמאלמאוריציו בנייבה, והוא נתן לי לטעום בפעם הראשונה ברולו 96', מכרם שהפעם הוא קנה ולא חכר. לכרם קוראים מנדורלו (שקד, על שם עץ השקד שעומד בראש הגבעה שבמורדותיה נטוע הכרם). את המנדורלו מאוריציו רכש במיליון דולר, והוא יהיה שלו לתמיד. היין היה נפלא, ועד היום יש כאן כמה בקבוקים ממנו.

ועכשיו לזמר הטנור לוצ'יאנו פברוטי. באותו ביקור אצל מאוריציו, גרתי במלון של חברים שלו באלבה, והם נתנו לי את החדר הפינתי. מאוריציו סיפר לי שלפני גר בחדר הזה פברוטי, שהגיע לשיר בחתונת בנו של אחד מעשירי אלבה, יצרן טקסטיל דווקא. איך מביאים את פברוטי לשיר בחתונה? שאלתי. "מיליארד לירטות", אמר מאוריציו. שזה יותר ממיליון יורו. ולמה כל כך יקר להביא את פברוטי? שאלתי. ומאוריציו אמר: "בשביל שפברוטי ישיר בחתונה צריך קודם כל לתת כסף לעניים, שזה ייחשב אירוע צדקה, אחר כך צריך לשלם לפברוטי, ואחר כך צריך לשלם בשחור לפברוטי, ועם כל ההוצאות הם הגיעו למיליארד לירטות. אבל פברוטי שר בחתונה של הבן".

פורסם בבלוג של יועזר בר יין. מתפרסם באכול ושאטו בהרשאה של שאול אברון