מה לבן בהרי יהודה?

באירוע עיתונאים ביקב נבו, טעמתי מגוון של יינות מיקבי יהודה כתצוגה מקדימה לחודש הקרוב של חגיגות באזור, שיושק ב- 24 באוקטובר במיני ישראל ליד לטרון.
בהרי יהודה והשפלה למרגלות ההרים, יש הריכוז הגבוה ביותר של יקבי בוטיק בארץ, תוך תחרות עם הגליל ורמת הגולן על ייצור עקביו של יינות יוצאי דופן.

לא הצלחתי לטעום את כל היינות שהיו לטעימה באירוע זה, כך שאמנע מלומר איזה היו הטובים ביותר. זה לא יהיה הוגן כלפי אלה שלא טעמתי, כולל היינות של יקב נבו, יקב קטלב שיינותיו תמיד הרשימו אותי, ומספר אחרים. מאחר שטעמתי את כל היינות הלבנים והרוזה לפני שעברתי ליינות האדומים, חשבתי שאציע את נקודת המבט שלי על אלה.

היו כמה מועדפים עלי בין היינות שטעמתי, נהניתי והערכתי את כוונתו של היינן, ואתן לכם נקודת מבט טובה בתחום על המגוון בהיבטי איכות, זנים וסגנונות של יינות "קיץ" הזמינים באזור.

ראשית, הופתעתי לטובה מהאיכות של היינות הלבנים משנת 2012. כמה יינות לבנים מאכזבים מבציר 2011 חזרו בגדול בבציר 2012, ואחרים שבדרך כלל אני נהנה מהם היו יוצאי דופן. ברבדו, צובה, צרעה וקסטל, סיפקו כולם יינות שרדונה מעולים מבציר 2012, שהיו מהטובים ביותר שאני יכול לזכור מיקב כלשהו.

ברבדו שרדונה 2012 (90 ₪, 93 נקודות) התיישן בחביות אלון צרפתיות ואמריקאיות שלושה חודשים בלבד עם השמרים (sur lees), אחרי תסיסה משנית (מלולקטית). הגוף המלא שלו עדיין שומר על פירותיות מסוימת עם רמזים לאגס, תפוח, בננה ומינרלים. באופן אישי אני נרתע מצריכה של יינות שרדונה ישראליים עם הפרזה ביישון בחביות ותסיסה מלולקטית, אבל השימוש הצנוע בחבית כאן, ייננות כשרונית וכורמות מוצלחת, יחד עם שילוב חביות צרפתיות/ אמריקאיות, נתנו ליין לבן זה את המורכבות הזו, מספר רבדים ואיזון שחסרים בשרדונה ששהה יותר מדי זמן בחבית.

השרדונה של צובה אהוב עלי מדי שנה. מהדורת 2012 של היין (89 ₪, 92 נקודות) שהתה בחביות צרפתיות, על השמרים (50%), ו-50% במיכלי נירוסטה ללא תסיסה משנית, כך שהיין נותן יותר פרי עקב כך שלא עבר תסיסה מלולקטית, ורק היין בחביות התיישן. זהו מתכון טיפוסי של היינן פול דאב, ועדיין כל בציר נראה מעט ייחודי, ובאופן עקבי אחד הטובים ביותר בישראל.

בלמונט סמיון סוביניון בלאן 2011 של צובה (79 ₪, 91 נקודות) הנו בלנד נדיר בישראל, למרות שהיקבים דלתון ומדבר מציעים עכשיו גם הם סמיון. הגרסה של פול דאב לבלנד הלבן המסורתי של בורדו, מציעה טעמי אשכולית לבנה, אגס, שקדים, רמז לתפוחים ירוקים וחומציות פריכה בשפע. יין מושלם לסושי.

שרדונה C של קסטל היה נושא דגל הסטנדרט של שרדונה ישראלי די הרבה זמן, ומספק את מה שניתן לקרוא לו שרדונה "חביתי".
קסטל שרדונה C מבציר 2012 (149 ₪, 92 נקודות), הנו לטעמי יותר מורכב ומאוזן מאשר מהדורות2011 או 2009 של יין זה, למרות שאני יודע שלבצירים אלו יש אוהדים משלהם.
עם טעמי פודינג לימון, וניל, שקדים, ומה שנותן תחושת קרם ברולה קרמלי, שרדונה זה שהתיישן במשך 12 חודשים בחביות אלון על השמרים, הנו עבורי זיווג אידיאלי עם הגבינה הנכונה, ירקות בגריל או עוף צלוי (אני מנחש שגם ברווז עם פלפל שחור), יותר מאשר יין לשתייה בפני עצמו. נראה שקסטל מאפיל את כל יינות שרדונה ישראלים האחרים בהתאמתו לאוכל.

קסטל רוזה 2012 (95 ₪, 90 נקודות) הוא מועדף סנטימנטלי שלי. טעמתי את ה- 2010 מהמיכל כשהיין היה מיועד עבור משגיח הכשרות של היקב. זה מנהג נפוץ ביקבים כשרים לתרום קצת יין או למכור במחיר מוזל במיוחד כמעשה של צדקה. הרוזה נמכר במהירות ביקב, אבל ראיתי בקבוקים במסעדות וחנויות יין, כך ייתכן שאם תחפשו מסביב תשיגו בקבוק.
הבעלים/יינן אלי בן זקן סירב לתת לי לטעום אז את הרוזה, מאחר שבאותו זמן לא הייתה לו כל כוונה למכור את היין. הסבלנות השתלמה, קיבלתי כוס לטעימה, ואמרתי לאלי כי זה אחד מהרוזה הטובים ביותר בישראל ועליו למכור אותו, לא רק מפני שזה יין טוב, אלא משום שזה יעזור לעודד יקבים אחרים לייצר רוזה, שהנו סגנון טבעי לאזור יין ים תיכוני.
מאז, לכמה יקבים מהשורה הראשונה ויקבים מסחריים מובילים, כאלה שבעבר אמרו כי אין להם כל כוונה להוציא לשוק רוזה, יש כיום בפורטפוליו שלהםיין רוזה, אשר בדרך כלל גם מתקבל יפה בשוק.

טעמתי גם עמק האלה רוזה 2011 (74 ₪, 89 נקודות) – רוזה יבש פירותי ומרענן , שהנו בלנד של מרלו וסירה, מענבים יעודיים לרוזה. טעמי תות שדה, פטל ופלפל לבן, גרמו לי לחלום על זיווג עם סביצ'ה, אבל גם עוף מטוגן יתאים היטב. זה הבציר השני שלהם.
למרבה הצער, לא היה לי זמן לטעום את האדומים של עמק האלה בערב זה, מכיוון שהם אף פעם לא אכזבו, ולעתים קרובות הדהימו אותי.

גם יקב עגור מזג רוזה מהנה, עשוי מקברנה פרנק, קברנה סוביניון ומורבדר.
עגור רוזה 2013 הוטעם מהחבית, ובאופן מפתיע היין יהיה זמין לטעימה באירוע מיני ישראל ב- 24 באוקטובר (אם כי לא למכירה). רמזים לפטל, פלפל שחור, סיגליות ואקליפטוס ירוק, הם טיזרים של היין המוגמר כאשר ישוחרר לשוק בחודש דצמבר השנה.

מבין הלבנים היבשים, צרעה נווה אילן 2012 (99 ₪, 94 נקודות), היה היין המרשים ביותר, מאחר שנראה כאלגנטי ביותר בחבורה.
זה יין שאם שותים אותו מהר מבלי להרהר עליו, אולי לא שמים אליו לב, אך אם נותנים ליין לרחף על הלשון, הניואנסים שלו מופיעים. נימה עדינה של אגס, תפוח, ורמז לגרידת לימון גרידת לימון, חומציות נקייה וגוף חלק מתחילתו ועד סופו. עוד דוגמה מצוינת של שרדונה ללא תסיסה מלוקטית, שרק 50% ממנו התיישן בחבית על השמרים.
האם מישהו מבחין במגמה ביחס למה שאני אוהב או מה עושה לשרדונה טובה מהאזור? אני אוהב לחשוב שזה אותו הדבר. נווה אילן הנו המושב הסמוך לכרם עם אדמת טרה רוסה ואדמת גיר כאחד.

לאוהדי יינות לבנים הייתה הפתעה נוספת עם יין לבן חצי יבש מיקב הגראז' קדמא, שמייצר רק 7,000 בקבוקים, ולפיכך הנו אחד הקשים ביותר להשגה בחנויות מבין יינות הפסטיבל.
טעמתי את קדמא שנין בלאן 2010 (90 ₪, 88 נקודות). יין חצי יבש זה עשוי מחוץ לאתר היקב, כדי שיוכל לקבל הסמכת כשרות. יש בו ארומות וטעמים של תפוחי גולדן, אגסים משומרים, חבושים וג'ינג'ר, ואיזון יפה של סוכר ואלכוהול. כל אלה מספקים יין שיהיה פופולרי לטעם הישראלי, ודוגמה נאה של איך ולמה השנין בלאן צובר תנופה בארץ.

כאמור היו שם שפע של יינות אדומים לטעימה, אך מקוצר הזמן לא טעמתי אותם ואכתוב עליהם בהזדמנות אחרת. מהיקבים קסטל, ברבדו, קטלב, צובה, צרעה, כץ, יפו, עגור, טפרברג 1870, שורק, נבות, צפרירים, כמו גם אחרים; יהיו עשרות יינות לטעימה ב- 24 באוקטובר במיני ישראל ובמשך כל חודש החגיגות.
אירוע מיני ישראל יאפשר לכם לקבל טעימה של האזור, אבל קחו את הזמן כדי להגיע לביקור או שניים ביקבים שימצאו חן במיוחד בעיניכם ולטעמכם, בהם ימזגו לכם כמה יינות מיוחדים אותם לא ייתנו לאלפי מבקרי אירוע הפתיחה.