אם אלי בן זקן הטעים כאן יינותיו כנראה שיש משהו בפסטיבל היין והבירה ברעננה

זו השנה הרביעית (רביעי-חמישי, 25-26 ביוני) בה התקיים פסטיבל היין והבירה בפארק רעננה – אותו מיקום עם מארגנים אחרים, ביניהם דיויד רודס המוכר לרבים מקוראי אכול ושאטו מכתיבתו באתר.

 

מה יכול להיות יותר אידיאלי מאשר להגיע בערב קיץ חם לפארק רעננה, שבלבו אגם עם ברבורים, וליהנות מאירוע שהצליח לשלב אווירת מפגש שכונה לצד טעימות איכותיות של הדברים הטובים בחיים: יינות יקבים מיוחדים, מבשלות בירה בוטיק, דוכני אוכל, הופעות חיות והרצאות.

 

כבר בכניסה בלט שעיקר קהל היעד לפסטיבל זה הינו תושבי רעננה, רבים אנגלוסקסים ושומרי מסורת, שאינם בהכרח חובבי יין או בירה שמגיעים לאירועים מסוג זה, אך נהנים מחוויות תרבות שונות, כולל תרבות יין.

 

היקבים שהופיעו בפסטיבל, כולם כשרים, בעיקרם יקבי בוטיק ובעיקר כאלה שחובבי היין אינם נתקלים בהם בירידי היין הגדולים ובעלי השם בתל-אביב ובירושלים.
דוקא על כך מגיעה הערכה למארגני האירוע שהשכילו להתאים את היקבים לקהל היעד, ובכך לטפח אצל האנשים את אהבת היין. מעבר לכך, גם לחובבי יין ותיקים מאזורים אחרים שווה לפקוד אירוע שכזה, שדוקא בו מתגלות ומתאפשרות הפתעות טעימות יין מיוחדות ומפגש אינטימי יותר עם אנשי יקבים.

 

בין היקבים שהשתתפו: תשבי, הר ברכה, תניא, גבעות, ארזה, כישור, רקנאטי, טורא, ירושלים. רבים מהם מהטרוארים של ירושלים, יהודה ושומרון; יינות מהאזורים היותר הרריים והגבוהים בארץ, שקנו את שמם כבעלי פוטנציאל מיטבי להניב חומרי גלם איכותיים ליין.
בין מבשלות הבירה: ג'יימס, שפירא, עמק האלה, אלכסנדר, הדובים.
לצד אלה, ולשם כך פוזרו סביב שולחנות בר וכסאות לישיבה, אפשר היה לשדך להשלמת הבילוי גבינות בוטיק – ביניהן של משק יעקבס, שוקולדים, שמני זית, מאפים.
מוזיקת הרקע, עם הופעות חיות מול נוף הפארק, יצרה נתק מוחלט מכל המיית העיר.

 

במעבר בין דוכני היקבים, התרשמתי לטובה ממגוון היינות שהוצעו לטעימה. בעיקר נראה שהיקבים השקיעו חשיבה במבחר אותו הביאו כדי להטעים ולהציע לקהל. גם אם לא מדובר בהרבה סוגים, חשוב היה ליקבים להציע יין איכותי. טעימת יינות שכאלה יכולה להוות כרטיס ביקור של היקבים לטועמי היין, חובבים או לא. זיכרון של טעימת יין אחד טוב ואיכותי, עדיף על פני טעימת הרבה יינות שאינם מותירים כל זכרון לאחר היציאה מהמקום.

 

עוד התרשמתי מכך שהמטעימים היו ברובם נציגי היקבים, רבים מהם היייננים ובעלי היקבים, בשונה מהפסטיבלים הגדולים בהם המפגש פעמים רבות הוא עם אנשי שיווק או מטעימים חיצוניים. המפגש האישי עם אנשי העשיה של היין, שנהנו לספר למבקרים על הליך עשיית היינות ועל תפיסת היין שלהם, משלימה את חווית הטעימה. מפגש כזה, שבדרך כלל אפשר ליהנות ממנו רק אם מגיעים ליקב עצמו, הוכיח עד כמה רואים היקבים חשיבות בלהרחיב את קהל היעד של יינותיהם לטווח ארוך.

 

עברתי בין הדוכנים השונים, ובין הטעימות תפסו את חכי מספר יינות מענינים ומומלצים, שאשמח להגיע אליהם לטעימה נוספת בהמשך:
בדוכן יקב טורא, בבעלות בני הזוג ארז וורד בן סעדון מהישוב רחלים בשומרון, יקב שכבר זכה גם לתהודה בינלאומית בתחרויות כגון הטרא וינו, טעמתי את יין טורא קברנה סוביניון 2010, אשר שהה 22 חודשי יישון בחבית. היין, המוצע ב- 129 ₪, עדיין צעיר לשתייה, אך כבר באף מורגשת ארומת פרי בשל. האלכוהול גבוה ומבטיח כושר יישון טוב. לאחר ערסול בכוס הפרי נפתח גם בפה, ולצד הפרי נותרה סיומת של תבלון פלפל שחור.

 

בדוכן יקב גבעות מאזור שילה, טעמתי שני יינות טרואר קלאסים: מהסדרה הקלאסית את מחול כרמים 2011, בלנד קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו שיושן שנה בחבית. היין מוצע במחיר הוגן לתמורה של 95-120 ₪. ד"ר שיבי דרורי היינן, מצליח לייצר יינות טרואר נגישים, פירותיים, וכאלה שישתדכו טוב לאוכל.
היין השני, גופנה קברנה סוביניון 2010, מעט יותר מורכב. לאחר 16 חודשי יישון התקבל יין אלגנטי ופירותי בסגנון עולם ישן. 170 ₪. הכרמים בגובה 750 מטר עושים רק טוב לזן הזה. פחות מתאים לקיץ, אך נותן השראות טובות לסתיו.

 

ביקב הבא, הר ברכה, טעמתי את היין שהפך להיות הכוכב הישראלי בתחרות מגזין דקנטר העולמית: קברנה סוביניון 2011. מרשים לחשוב שדוקא יין מיקב בוטיק של היינן והבעלים ניר לביא, שיושן שנה בשבבי עץ ומוצע במחיר נהדר של 70-80 ₪, פרץ לעולם בהצלחה שכזו. גם בטעימה זו הרגשתי את מאפייני הטרואר של היין. היין נגיש ומגלה פרי בשל שחור בצורה טובה, אם כי כדאי ליישן אותו ולפתוח את הבקבוק לפחות שעה לפני שתייה עם ארוחה.

 

יקב ירושלים, בסדרי גודל של כ-3 מיליון בקבוקים בשנה, הפתיע גם הוא ביינות בטעימה. מענין לראות שלצד יקבי הבוטיק, אשר משקיעים ביצור יינות זניים מיוחדים, גם יקב גדול מפתיע בגיוון הסדרות והזנים שלו.
טעמתי את היין הלבן, הפירותי והקלאסי לקיץ שלנו – עשוי מענבי אמרלד ריזלינג 75% ושרדונה 25%. יין ללא חבית, במחיר שאינו מצריך חשיבה יתרה בקניה: 40 ₪. מחיר שרק יקב גדול יכול להרשות לעצמו.
מכאן, בקפיצת מדרגה, התרשמתי מאחד מיינות סדרת הפרימיום החדשה, טרום השקה: שירז 2013. יין שיושן 10 חודשים בחבית עם ענבים מאזור גבעת נילי. גם כאן, מחיר של 65 ₪ לסדרת פרימיום מעודד להתנסות שוב בטעימת יינות סדרה זו עם השקתה.

 

היקב הבא, יקב כרם כישור, מהישוב כישורית בגליל המערבי, הפתיע עם יין רוזה 2013, כולו מזן מרלו. יין נהדר ופשוט משמח מיקב עם סיפור חברתי בכפר של מאותגרים נפשית המשולבים בעשייה לצד היינן איתי להט, במחיר 80 ₪. יקבים רבים כבר השכילו להכניס לתפריט היין שלהם את יין הרוזה, שמתחבר מצוין לאקלים שלנו. בעיקר בעונה זו; יין מצוין לשתייה על שפת האגם עם גבינות ומוזיקה וחברה טובה.

 

מפגש אישי וטעימת יינות קסטל
כהשלמה לטעימות היין בפסטיבל, הוצעו השנה, גם זה באופן ייחודי, שתי טעימות מיוחדות מצומצמות עם מפגש עם הייננים, מסוג שלא מוצאים בפסטיבלי יין אחרים. האחת עם יקב קסטל, ומאוחר יותר בערב עם יקב פלם.
אני הצטרפתי לטעימת יינות קסטל, עם איש היין ובעלי היקב הוותיק והמוערך אלי בן זקן.

 

נדיר לפגוש את יקב קסטל, ובעיקר את אלי בן זקן, בפסטיבלים ובארועי יין המוניים. היקב מקפיד להתנהל כיקב משפחתי בסגנון צרפתי מסורתי. יינות היקב, הנחשבים בעיני רבים לטובים ביינות ישראל, קונים את שמם בארץ ובעולם בדרך שקטה, אך כזו שהוכיחה עצמה לאורך השנים מאז תחילת דרכו כמעט כיקב חלוצי בשנת 1983.

 

אלי אינו איש המרבה במילים ובעיקר נותן ליינות לדבר. כך גם בטעימה זו.
המפגש של הקבוצה המצומצמת, בעיקרם אנגלוסקסיים ושומרי מסורת מרעננה עם איש יין ותיק, הסתכם בעיניים זוהרות ונלהבות של כולם.

 

טעמנו מכל יינות היקב האחרונים, וכן מיין בחבית מהבציר האחרון.
אלי פתח ברקע קצר על היקב: "אנחנו יקב משפחתי, ולא יקב בוטיק, במינוח האמריקאי. יקב שהוא קטן בהיקפי היצור, ויינותיו מזכירים את היינות מאזור בורגון שבצרפת. היקב והכרמים כולם שייכים לטרואר יהודה. טרואר ייחודי, שונה מהגליל והגולן. היין שלנו הוא יין אחר, מטרואר אחר ובעל מאפייני טרואר זה. כל יין טרואר הוא יין טוב, וזה מה שהופך את עולם היין למרתק. גיוון היינות הטרואריים.
טרואר יהודה מתאפיין בהיותו בעל אקלים מתון, בעקבות החשיפה לים. זה היתרון שלנו. הפרי וגם היינות לא נחשפים לימים חמים מדי או לילות קרים מדי. התוצאה הכללית: יינות עם חך אלגנטי, קטיפתי ורך".

 

היין הראשון בטעימה, אותו מייצר היקב מאז 2009: רוזה 2013. "היין הזה הוא יין של טכניקה", מציין אלי בן זקן. "נדרשו לנו כמה שנות בציר ללמוד אותו, והיום אני מאוד גאה בתוצאה".
60% מרלו, 20% מלבק ו-20% קברנה פרנק, הניבו יין שרק משאיר טעם של עוד. כ-95 ₪ לצרכן.

 

"היין הלבן, קסטל C 2012, יכול ליצר רושם מטעה", מציין אלי. "זה לא יין לטרסה, זה יין בו הייתי בוחר לארוחה, עד הגבינות".
יין לבן שעבר יישון של שנה בחביות עץ, בסגנון בורגון שבצרפת. יין שופע ריחות נעימים טרופיים ומעט הדריים של פרי לבן בשל, ובטעימה מורגשת חמאתיות קלה וטוסט. בתמצית המילים של אלי: "יין לאוכל, גסטרונומי"
זהו יין שיתיישן יפה בבקבוק, כפי שמתאפשר ליינות לבנים משנות בציר טובות, אך ייתן תמורה מצויינת לשתיה כבר עכשיו, במחיר של כ-130-150 ₪ לבקבוק.

 

יכולתי לסיים כאן את הטעימה ולהמשיך עם היין לארוחה, אך מיזוג האוויר בחדר הטעימה והאווירה האינטימית והאיכותית, פתחו את הסקרנות למעבר לטעימת היינות האדומים.
פטיט קסטל 2012, הוא היין האדום הקלאסי של היקב. יין מהזנים הקלאסיים של קברנה סוביניון ומרלו, וכהשלמה לתיבול, באחוזים בודדים, פטי ורדו, מלבק וקברנה פרנק, לאחר 16 חודשי ישון בחבית.

 

בנוסטלגיה נזכר אלי שיקב קסטל היה הראשון שהביא את זן הפטי ורדו לארץ. משרד החקלאות התנגד ליבוא, מחשש למזיקים, אך בסופו של דבר הזן התגלה כמוצלח לאקלים הישראלי, ולא מעט יקבים משתמשים היום בפטי ורדו כתוסף לבלנד ביינותיהם, ואף כיין זני.

 

לגבי הפטיט קסטל, הבלנד משתנה מדי שנה לפי איכות הפרי בבציר. ההחלטה על הבלנד מתקבלת בחודש יוני, כשנה לאחר יישון כל זן בנפרד.
יין מהסוג הזה נהדר לבחירה בתפריטי יין במסעדות, ותמיד יין מנצח עבורי בארוחה טובה. יש לו מכנה משותף מתאים למגוון טעמי חך ולמגוון מנות. מה עוד נדרש לצפות מיין טרוארי טוב?
היין משנת 2012 עדיין צעיר, וכדאי לחכות אתו לשתייה לפחות שנה קדימה – ועדיין יהיה צעיר. בכל זאת, לאחר פתיחה מוקדמת וערסול בכוס, הוא מגלה ארומות איכות פרי מבטיחות של פרי צעיר ובשל גם יחד. גם בפה מתחילים להרגיש, למרות החספוס הקל, איזון ושילוב טעמים נעים לחייך. זהו יין שישתדך מצוין לאוכל, במחיר ראוי לציון לטובה של 110-125 ₪.

 

המעבר ליין הדגל של היקב, גרנד וין, עורר תחושה של טרום נסיקה לגובה כמה קילומטרים טובים מעל האדמה.
היין הראשון, ובפרגון גדול לאלי על ההשקעה, עדיין בחביות טרום השקה: גנד וין 2012. בלנד של 60% קברנה סוביניון, 20% פטי ורדו ו-20% מרלו.
גוף מלא של פרי בשל, רק ממחיש את משמעות עשיית יין איכותי ללא פשרה. סיומת ארוכה ולא ריבתית העבירה אותי כבר לסתיו לעיתוי השקתו לאחר ביקבוק.

 

אחיו הצעיר קסטל גרנד וין 2011, הוכיח שוב שמדובר ביקב המייצר את אחד היינות הטובים ביותר בארץ. השימוש בענבים המובחרים מחלקות הכרם הוותיקות והטובות ביותר, מבטיח יין רציני המהווה שגריר מצוין ליינות טרואר יהודה. יין אלגנטי ואיכותי, עשוי בסגנון בורגון, אך בהתאמה לטרואר הרי יהודה והאקלים הים תיכוני. 200-250 ₪ לצרכן. יקר במונחי יין ישראלי, אך התמורה מובטחת למי שיבחר להשקיע בו.

 

הטעימה הסתיימה עם תודות והערכה, בנימוסים הצרפתיים של אלי בן זקן, אך לא פחות באווירה אישית משפחתית. אלי עצמו ציין שהוא הגיע ליקב בשליחות הבוס שלו. הבוס הוא הבן ואיש היין בעצמו, אריאל בן זקן, המשמש כמנכ"ל היקב.
חווית המפגש העלתה בי הערכה לכך שמדובר ביקב שכבר יש לו מסורת כ-20 שנים בעשיית יין, ותוך שמירה על רמת איכות גבוהה ללא פשרה. סמן ימני לפוטנציאל הפיתוח של יינות הטרואר הישראלים. בנוף היין הישראלי אשמח לראות עוד יקבים שכאלה, גם מטרוארים אחרים.

 

המפגש שנועד בעיקר לאנשים שאינם חובבי יין, פתח צוהר קסום לעולם זה ובעורר רצון להפוך ללקוח יינות היקב, מתוך ידיעה שחווית השתייה שלהם לא תאכזב גם בשנים הבאות.