עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם, קצת רכילות מעניינת. מי עשה, מי אמר, מי כיכב. השבוע מתמקדים בתערוכת היין הכשר שהתקיימה בירושלים

תערוכת היין הכשר בנייני האומה 2016
כל כך משעממת, כל כך מיושנת וכל כך מיותרת. 
אין ספור תערוכות בכל עיר כמעט, וירושלים התברכה בשתיים. האחת במוזיאון ישראל, בה מציגים עשרות יקבים כשרים וללא כשרות אלה לצד אלה בסוג של הרמוניה נפלאה, והשנייה בבנייני האומה- Wine Jerusalem שמה (יוזמה והפקה: חברת א.א. פיופ), בה רק יקב כשר יכול להשתתף.
בתערוכה זאת לא תראו נשים שבאות ליהנות מכוס יין, בטח שלא מוזגות יין. תראו הרבה חובשי כיפה ולבושי שחורים. תוכלו לספור על יד אחת את הייננים שהגיעו לתערוכה, וזה אומר הכל.
היקבים הטעימו יינות שנמכרים במבצעים מיוחדים בחנות שהוקמה במרכז התערוכה. מעולם לא ראיתי תערוכה כל כך לא שמחה. משהו באווירה מעיק ולא זורם.

בין לבין אפשר היה לדלות כמה פנינים וכמה פחמים:
שרדונה של יקב עמק האלה 2014 – יין מקסים, פרי בעל נוכחות לצד מינרליות טובה. ריחות נעימים. יופי של יין של לין גולד.

יקב פסגות רוזה 2014 – יין שעשוי מכמה זנים מקומיים, ככה הסביר לי המטעים. צבע מעט עכור, ריחות לא נקיים, פרי מאוד מינורי. לא ברור איך היקב מרשה לעצמו לשחרר כזה יין.

יקב דרימה בלנד 2012 – 75% קברנה סוביניון ו- 25% פטי וורדו . יין חסון ועוצמתי, הן בריח והן בטעמי הפרי. עפיצות מרשימה, אפטר טייסט מאוד מתובל. שאפו.

יקב ארץ ורוח מלבק 2012 – היקב ממוקם בספסופה. מייצר כ 7,000 בקבוקים. הפתעת התערוכה היקב הזה. משום מקום לאחד המלבקים הטובים ביותר שנעשו כאן. יין כהה עם מעט ריחות סיגר. בפה יש עדינות של פירות שחורים, סיגליות במלוא הדרן, והעשבוניות מגיעה באפטר טייסט באופן מושלם. גוף בינוני ועפיצות קלה. יופי של יין.

יקב גבעות פינו נואר 2014 – 12 חודשי חבית. פינו ישראלי. צבע אדום בהיר נקי ונעים למראה, ריחות עוקצניים ולאו דווקא של אלכוהול, אלא של פרי צעיר ותוקפני שמעלה חיוך על הפנים. בפה היין רך ומאוד נעים לשתייה. הילד צריך קצת להירגע ולהתאזן. זה יקרה.

יקב הרי גליל מרון 2007 – בלנד של סירה ופטי וורדו. אוטוטו בן עשר, ואיזה יין מרשים. עוצמת פרי נפלאה, גוף חסון. יין שומני מאוד, בעל מתיקות שמאוזנת נפלא עם חומציות ומעט טעמי עץ. חי ובועט. שאפו.

יקב יתיר הר עמשא 2011 – בלנד של שיראז, קברנה סוביניון, מרלו, מלבק ופטי וורדו. שפע ריחות וטעמים של פרי עוצמתי, עשבי תיבול רטובים, מעט ירקרקות שמאזנת את הכל. יין עמוס אבל ממכר. יופי.

יקב שילה קברנה סוביניון 2013 – זה יין מהליגה של הגדולים. פרי נקי, גוף חסון, עפיצות מרשימה. תיבול שיוצא במקומות הנכונים. איזה יופי של יין.

יקב תניא מרלו 2009 סדרת הלל – לצערי אי אפשר להלל ולא לשבח. עמוס באלכוהול, עמוס טעמי עץ לא מאוזנים, פרי מינורי ללא כוח, שעושה טובה שהוא ככה יוצא בסוף.

יקב תניא קברנה סוביניון 2009 – גם פה האלכוהול משתלט על כל חלקה טובה, ולא משאיר מקום לפרי – לא באף ולא בפה.

יקב אבוהב ערבוביא 2014 – בלנד של קברנה סוביניון, סירה ופטי וורדו. היקב שוכן נמצא בצפת, ומייצר כ- 15,000 אלף בקבוקים בשנה.
יין מאוד מאוזן, באף יש ריחות מקסימים של פרי טוב ונקי. מדי פעם עולים הרוזמרין והירקרקות. בפה שפע טעמים טובים, חמאתיים מאוד. אמנם ערבוביה, אבל מתחבר ושלם. שאפו.

יקב אבוהב עלמיא 2014 – 90% סירה, קברנה סוביניון, מרלו, ומעט פטי וורדו.
זה יין מעט מתעתע. בכל לגימה מתפתח בו משהו אחר. הסירה השולטת מעניקה את עוצמת הפרי, עם תיבול מקסים של הפטי וורדו – שאומנם הוא מינורי אבל עושה עבודה טובה. באפטר טייסט מעט מרירות, שלא מפריעה אבל מיותרת. יין שפותח תאבון, וצריך אוכל כבד לידו.

לסיכום: תערוכה שאפשר לחיות בלעדיה, ואני מניח שהיקבים היו מוותרים עליה ברצון, ושומרים את דמי השכירות לקהל מגוון יותר. את רוב היינות אפשר לטעום בכל חנות של דרך היין, ולא לשלם 95 שקלים בכניסה. מבחינתי, ואם יורשה לי לסיים בנימה אישית מעט פוליטית, אולם בנייני האומה בירושלים כבר מזמן לא משקף את רצון העם, וכנראה גם לא של שוטי היין (לא טעיתי בכתיב – זה אכן ב- ט).

 

 

צילום בחדרי חרדים ויח"צ