יולה זובריצקי – מחפשת כל הזמן את המשהו השונה

אין ספק שאחד הימים המאושרים בחייה של יולה זובריצקי היה זה בו העלתה את פוסט הפייסבוק על יום הגיוס לצה"ל של בתה שני – "יש לנו חיילת מיוחדת בבית". אל יולה הגעתי במסגרת  סדרת כתבות על צלמות וצלמים, איתם נפגשתי כדי לתת כבוד למי שתורמים לכל כתבה בעיתונות ובאתרי אינטרנט: אפרת אשל, אנטולי מיכאלו, אפיק גבאי, דוד סילברמן, איל גוטמן, דן פרץ, דן לב, טל סיון ציפורין, שרית גופן, ותמוז רחמן.

לפני הפגישה איתה ניסיתי למצוא בפייסבוק ובאתר האינטרנט שלה, איך יולה מגדירה את פעילותה. ראיתי שהיא עוסקת בצילום, מיתוג וחדשנות תחת הכותרת 'חוויות מוצרים – מחקר ופתרונות', והיא גם מעצבת מותגים, מומחית לחוויית משתמש, פתרונות שיווק ויזואליים, וכמובן צילום. הסתקרנתי לדעת ‏מה בעצם היא עושה, ומה חלקו של הצילום בכך. כחובב רכבות הגעתי ברכבת מהרצליה לרחובות, ובמרחק הליכה קצרה ממוקם הסטודיו של יולה זובריצקי בקריית המדע ברחובות.

יולה נולדה בקייב שבאוקראינה ועלתה עם ההורים בגיל 10, תחילה לאולפן באשקלון ובהמשך עברו לבת ים, וגרה בראשון לציון ב- 30 השנים האחרונות. היא הייתה עתודאית, למדה בטכניון הנדסת תוכנה, ובצבא שירתה כקצינת מחשבים בתחום זמן אמת. לאחר השחרור עבדה בחברת ההיי-טק טיקי מערכות, ומטעמם באפלייד מטריאלס ועוד, ובפרויקטים צבאיים. היא מגדירה את עצמה כאחת מוותיקי תחום ממשק וחווית המשתמש (UIX) – "עבדתי על פלטפורמות שונות לבניית ממשקי משתמש, ולאט לאט זזתי לדברים עוד יותר יצירתיים וניהוליים".

יולה נשואה לשמעון – מנהל פרויקטים ומערכות שיצא לגמלאות מאלתא ועדיין עובד שם כיועץ במשרה חלקית, גרה בראשון לציון, ואימא של שני – צעירה בת 21 עם צרכים מיוחדים, שסיימה בית ספר לחינוך מיוחד, חלמה להתגייס לצה"ל, ובמאמצים עילאיים של הוריה, אקים, צה"ל, וגורמי הרווחה בעירייה, הצליחה בכך, כדי שגם מי שבתפקוד לא עצמאי יקבל הזדמנות כפי שראיתם בתחילת הכתבה – הכול בניסיון להשתלב בחברה שאנו קוראים לה רגילה. בעזרת עיריית ראשון לציון, אקים ראשון לציון ואקים ישראל, מנסה יולה להרים פרויקט תעסוקה עם בוגרים כמו בתה ביחידות חברתיות עסקיות המותאמות לאוכלוסייה שמסוגלת ורוצה קשר בחברה. במיזם אמורים להיות משולבים סטודנטים וגופים עסקיים. "בזכות שני יצאתי להיות עצמאית ולא המשכתי בהיי-טק. היא עזרה לי לממש את החלק היותר יצירתי שלי, עם החלק ההנדסי שאני עדיין אוהבת ועדיין משתמשת בו בעבודתי", אומרת יולה.

יולה, איך את מגדירה את עצמך?

אני נותנת פתרונות ויזואליים חווייתיים ושיווקיים. צילום הוא חלק מהאמצעים להעביר את הויז'ואל. גם עיצוב הוא חלק מכך, כשאני רואה קשר חזק להבנה מי הלקוח, לאיזה מדיה מיועד ובאיזו שפה מדבר הויז'ואל. כמי שמחפשת את החדש והמגניב, אני רוצה ללמוד ולמצוא מה לחדש ומה מרגש, ואיך להעביר את המסר שנוגע בקריאייטיב בשפה אותה יבינו הלקוח ולקוח הקצה.

כמי שעוסקת במגוון תחומים, מהו צילום בשבילך?

צילום הוא לא דבר טכני, ומצלמה היא רק אמצעי. אני רואה שינוי בצילום שנועד לתפוס את הרגע, ובאופן בו מחלקים את הדף ואת האלמנטים. זה נוגע בסטיילינג, קומפוזיציות וצבע – במה שקורה במוצר, ובהחלטה באיזה כלים הכי טוב להשתמש. אינסטגרם מראה שגם אנשים שלא למדו צילום יכולים להעביר מסר ויזואלי, אבל יש מצבים שצריך תאורת סטודיו, מצלמה מקצועית ועדשות מתאימות כדי להגיע לצילום הנכון. לפעמים הציוד מינימלי והתוצאה מקסימלית. בכל מקרה נדרשים איתור הבעיה ומציאת הפתרון המקצועי המתאים.

איך בכלל הגעת לצילום ולצילום אוכל?

בבית הספר בבת ים היה יום חינוך ארוך, וגם שעות לתחומי אמנות וגם לאפיית עוגיות. התעניינתי במתכונים ואיך מכינים אותם. בגיל 12 התחלתי לאפות, ובחופש הגדול קראתי ספרי בישול וסיכמתי אותם, כדי לעשות אופטימיזציה למתכונים אחרי שהכנתי אותם לפי הכתוב – ללכלך פחות כלים, להשתמש בפחות חמאה וכו'. בצילום התחלתי להשתמש כשהייתי צריכה בעבודה תוכן ויזואלי. צילמתי, ערכתי וסרקתי כדי להפוך את התוצאה לאייקונים. תמיד צילמתי. כשיצאתי לעצמאות ב- 2004  הלכתי ללמוד בקמרה אובסקורה, ועברתי השתלמות בצילום סטודיו כדי להבין עד כמה אני רוצה לצלם גם עם ציוד סטודיו. שם, בתרגילים, ראיתי שאני הכי מתחברת לאוכל, והפידבקים וההתלהבות שקיבלתי הביאו אותי להמשיך לפתח את נושא צילום האוכל. אני מבשלת, חוקרת ומתעניינת במתכונים. זה מתחבר אצלי עם חוויה, כי אוכל מאפשר לעשות את אחת החוויות הכי גדולות. אני ממשיכה לחקור וללמוד גם היום, עושה בבית לחמי מחמצת ושוקולדים, ובעיקר אוהבת אפייה, כי מבחינתי צילום אוכל אינו טכני. חייבים לחוש ולהבין את הטעמים כדי לצלם.

את מצלמת ופועלת גם בתחומים אחרים?

בהחלט. אני מצלמת כתבות אדריכלות, בעבר למגזין 'בניין ודיור', אמנות – יצירות בתוך חללים, מוצרים גם בתחום הרפואי, יין, אריזות, לקטלוגים, לאתרים, לאמזון ועוד. במקרים רבים כוללת הפעילות שלי מיתוג מלא מקצה לקצה, החל מעיצוב הלוגו, צילום ועיצוב אריזות. אני גם עושה סטיילינג לצילומי אוכל, וחלק מהלקוחות משלבים אותי בתכנון המוצר הבא שלהם; בניית הקונספט לעיצוב האריזה ושפה גרפית. גם בכך אני תמיד חוזרת לחוויה, כי המטרה להעביר מידע באופן חווייתי לקהל היעד בצד השני. כשאני מעצבת אריזה, אני מדמיינת איך המוצר יונח על המדף.

מה הגישה הצילומית שלך?

גישת צילום נקייה – פחות זה יותר. לתת פתרון הכי מקצועי תוך זמן סביר, בלי לוותר אף פעם על האיכות. אם מתכננים נכון יום צילומים, אפשר להגיע לתוצאה טובה בזמן סביר. למשל, צילום על אריזה הוא הכי דקדקני ולוקח זמן רב להכין עבורו סטיילינג וחומרים, ולמצוא את התמונה הנכונה כדי שתהיה מושלמת על האריזה. מצד שני זה יכול להיות צילום עיתונאי של סיקור תערוכה. אז צריך להתנהל מהר, לא לצלם בסטודיו, ועדיין אני צריכה להיות מפוקסת כדי לתפוס הרגע הנכון ולהעביר את חדשנות המוצר; משהו שונה – לא רק טכני. אני מחפשת כל הזמן את המשהו השונה, כי היכולות והטכנולוגיה מתקדמות כל הזמן. משנת 2005 אני מצלמת ל"בנקים" של תמונות, ויש לי גם בנק תמונות פרטי, בו אפשר לקנות ישירות ממני תמונות.

את משתמשת בכלים כמו פוטושופ ואחרים?

אני משתמשת בתאורת סטודיו ותאורה ניידת, ובהחלט בפוטושופ. פוטושופ זו לא מילה גסה. זה כמו ניקוי נקודתי, כיוון צבע – ועדיין לשמור על המראה הטבעי כמה שיותר, כולל בצילומי אנשים. בסטיילינג אני לא משתמשת בשום דבר סינטטי – בסוף יום אפשר לאכול את הצילומים. אני מצלמת גלידה ולא דבק, זה כרוך באתגר מקצועי של תכנון ומענה מהיר, ואם הגלידה קצת נוזלת, זה בסדר – חלק מהחוויה. צריך להיות אמיתי.

מה ההישג הצילומי הגדול שלך עד היום?

אני לא מגדירה הישגים, אלא מגדירה כחוויות. אני לא רצה אחרי מותגים, כן אחרי חוויות, או רגע משעשע מאוד בצילום. הוזמנתי לצלם במסעדת אוליב ליף במלון שרתון. בדרך התקשרו אלי וביקשו לצלם בשקיעה. הגעתי למקום שלא הכרתי, ולא תוכנן מראש לתפוס את השקיעה. לא הספקתי להוריד את הציוד, והשמש כמעט שקעה. הצלחתי לתפוס את רגע השקיעה, ויצא צילום מאוד מיוחד. דוגמא אחרת היא "תמונה די היסטורית" ממסעדת מול ים, אליה הגעתי בפסטיבל So French So Good הראשון כצלמת לאתר מגפון, ותפסתי את הרגע של ההכנות. זה מה שמרגש אותי.

מה היית רוצה לצלם?

הייתי רוצה לצלם בסצנות של סרטים – מאחורי הקלעים. אני אוהבת להביא את האמיתי. מסקרן אותי איך הדברים נבנים ונעשים, התהליך. לפעמים אני הולכת להשתתף כניצבת בסרטים. אני לא מצלמת וידאו, רואה הכל בפריימים – וצוללת ויורדת לפרטים. אני רואה את העולם בלי פילטרים. בתמונות סטילס באוכל אני שולטת בכול, לעומת זה בווידאו וקולנוע צריך תאורה ברמה פנומנלית, תפאורה מטורפת מסביב, ובסוף רואים את החוויה. אני מוקסמת מאנשי קולנוע, ומעניין אותי לראות את בניית הסצנה והתפאורה מאחורי הקלעים. אני גם נהנית לצלם תצוגות אופנה בארץ ובחו"ל כסיקור עיתונאי.

דוגמאות לעבודות ולקוחות בולטים שלך?

בתחום המיתוג – למשל מסעדת הבריכה של שרתון, עבורה עיצבתי את הלוגו. קמח תמי לאפיה ללא גלוטן שייסדה תמי בן דוד, שלאחרונה התחילה בשיווק בינלאומי בשיתוף חברת פורטוס – ליווי המותג עיצוב הלוגו עיצוב אריזות, צילום, ולחברות היי-טק – מיתוג וחומר שיווקי. תענוג לעבוד עם יוצרים גדולים שמפתחים ועושים דרך ארוכה, וזכות גדולה לעבוד עם אנשים מוכשרים. זו ההתרגשות שלי. היה לי הכבוד לעבוד ולעצב אריזה לאיתי נאקי – פסטה פראטלי, שהייתי מאוד שמחה שתחזור למדף. זו פסטה ברמה בינלאומית מקמחים איכותיים – ערוצי סחר. אני עובדת גם עם משק לין – שבמוצרים שלהם נותנים מענה גם ללא סוכר, וחשיבה על מוצרי בריאות. אני אוהבת שוקולטיירים: איקה מאיקה שוקולד, ואלי טראב משוקולד קרדינל. שניהם עושים שוקולד בוטיק איכותי ברמה בינלאומית.

מה עם יין ואלכוהול?

יקב ישראלי – סומק. אין דומה ליקב הזה. זה יין הבית שלנו. אני מעריצה גדולה של מה שברק והילה דהאן מצליחים לעשות. הם הולכים עם האני מאמין שלהם, עושים יינות ממה שהם מרגישים בנוסף לידע המקצועי – וביינות שלהם מרגישים נגיעה במה שעשו. יבואן מאיטליה – אורן צילינסקי, שמביא אלכוהול איטלקי איכותי. צילמתי בשבילו חלק מהמוצרים, ועיצבתי לו דוכנים לתערוכה. אני לקוחה מרוצה מאוד. אורן מביא לנו יינות איטלקיים מעולים. טוב, מקצועי, הרבה נשמה ועשייה.

מה את אוהבת לאכול?

שוקולד – אני חיה על שוקולד, פחמימות – פיצות, לחם, יין טוב, עוגות מעולות – אין דבר כזה יותר מדי מתוק. אוהבת לאכול אוכל אסתטי, ולא על חשבון טעמים והחוויה שלהם. לכן אוכל מולקולרי אני ממש לא אוהבת לאכול – כן לראות.

מסעדות שאת אוהבת?

נושא המסעדות מסובך – יש נהדרות ואוכל נהדר, אבל יותר מעניינות אותי טעימות מאשר ארוחה ענקית. אני רוצה את הטעימות ואת חוויית היצירה ושירות לקוחות. עם כל המיסים והגזירות, לפעמים מתפשרים על חומרים ועל שירות. מדיניות התמחור פוגעת ביכולת מסעדות לעשות את המקסימום שיכולות עם הכישרון שלהן, כי מנסות להיות פרקטיות, ומבחינתי אוכל זה קודם כל חוויה. אהבתי מאוד את מול ים. אהבתי מאוד את כפות תמרים של עופר גל – היום בבוטיק סנטרל. המאפים שלו מאוד איכותיים על בסיס חמאה. בכלל אני מעריכה אנשי מקצוע שנאמנים לאיכות.

שפים שאת אוהבת?

כשאנחנו נוסעים לחו"ל, אנחנו בונים טיולים סביב אוכל ומסעדות. בצרפת הגענו אל אן-סופי פיק – מהשפים הכי מוכשרים ופדנטיים, היום בעלת 3 כוכבי מישלן במסעדת פיק בוולאנס. היינו במסעדה לפני שקיבלה את הכוכב שלישי. אכלתי, אמרתי WOW, ושאלתי למה אין לה כוכב שלישי. אחרי כמה שנים היא קיבלה אותו, חזרנו אז למסעדה, קיבלתי מבעלי מתנה להשתתף בסדנה עם אן-סופי פיק, וצילמתי אותה.