יינות של סתיו – ייננים עם דרך משלהם

בשבועיים האחרונים טעמתי כמה הפתעות סתוויות מעניינות מאוד. למה סתיו? החצבים הראשונים הופיעו בגינה של משפחת איתן במושבה כינרת, וזה היה הסימן. תמיד כותבים על יינות לקיץ ועל יינות לאביב, אבל גם סתיו הוא עונה.

היינות הלבנים והרוזה שטעמתי אמנם צעירים מאוד, אבל הם שונים בנוף, וכמה מהם הפתיעו אותי דווקא כשנתתי להם לצאת מהצינון העמוק של הקיץ ולהיפתח בכוס.

מאחוריהם עומדים כמה מהייננים והיינניות המשובחים שיש לנו, כולם בעלי ניסיון ביקבים גדולים שבהם אנשי שיווק ותקציב הם חלק מהמשוואה. כאן זו יצירה אישית של כל אחד ואחת, שמתאימה כמו כפפה ליד לפילוסופיה שלהם.

בטעימה הזאת, ההיכרות עם הייננים הייתה חלק מהמפגש עם היין. לכל אחד מהם דרך ברורה, ולכן לא חיפשתי אצל כולם את אותה מושלמות, את אותו ניקיון או הסבר לכל זן שנכנס לבלנד. רציתי לראות איך המחשבה שלהם מגיעה לכוס, איפה היא מפתיעה אותי, ומה היא גורמת לי להרגיש. נתתי ליינות זמן, חזרתי אליהם בטמפרטורות שונות, והשארתי מקום גם לדברים שלא מתיישבים מיד עם הרגלי הטעימה שלי. אלה יינות שביקשו ממני להתעכב, והביקורת נכתבה מתוך ההיכרות שהלכה ונבנתה איתם.

נעמה סורקין – הקואופ הצפוני לייצור יין, סוביניון בלאן 2025 גליל תחתון

כשמדברים על נעמה סורקין, יקב דלתון קופץ ראשון. זה היה הבית המקצועי שלה במשך שנים רבות, והעזיבה בזמנו הפתיעה אז רבים: היא יצאה ממקום שהעניק לה מרחב מקצועי ומעמד של ייננית מהשורה הראשונה. אחריו הגיע יקב אורטל, שאותו עזבה כשהפך לכשר, ובהמשך סיידר, ייעוץ ועשייה ביקב שיתופי.

פומה בלאן 2014 – הסוביניון בלאן האחרון שלה בדלתון, היה שמנמן ועגול. רוב המבקרים היללו אותו, אני מצאתי בו משהו מעיק. ב־2025 הניסיון שלה עם הזן מקבל בעיניי ביטוי משוחרר יותר. היין מצליח לשמור על ערנות, בלי להשאיר תחושה שהפרי נעצר באמצע הדרך. הנוכחות המינורית של העץ נותנת לו מקום להתפתח, והחיבור בין העושר לתנועה הוא מה שמושך בו.

דווקא בטמפרטורה של יין אדום מעט מצונן, הארומות השתחררו בעוצמה מטורפת והיין נפתח במלואו. כשהיה קר מאוד, חלק גדול מהאופי שלו נשאר חבוי. יש בו משהו לעיס שממלא את הפה וזועק לאוכל, והנוכחות הזאת מלווה את השתייה בנינוחות, מאפשרת להתעכב על הטעמים ומשאירה בי רצון לחזור לכוס. אני לא בטוח שהייתי קורא לו יין קיצי. אם ציפיתי ליין קיצי, זה היין שהעביר אותי לתקופת הסתיו, ופה טמפרטורת ההגשה עשתה את ההבדל בין עוד יין ליין גדול.

ציון 91 – סוביניון בלאן מהטובים ביותר שיש על המדפים היום. מחירו 140 ₪. תמורה למחיר – כן.

אבי פלדשטיין – יקב פלדשטיין, רוזה גרנאש 2025 גליל עליון 

אצל אבי פלדשטיין קשה להפריד בין היין לבין האדם שחושב, שואל ומתווכח דרכו. הזנים והבלנדים הם חלק מחיפוש מתמשך אחר זהות מקומית. ביין רוזה זה, המחשבה מקבלת ביטוי פשוט מאוד: חשק לשתות.

מאחורי הפשטות הזאת עומדות החלטות מדויקות: גרנאש, בעל מגע מדוד עם הקליפות. הפה שופע עוצמה ומורכבות של יין אדום, לצד חמיצות ורעננות של לבן משובח. אבל זה רוזה לא שגרתי, שנטעם בטמפרטורת חדר, ממוזג קלות. יש משהו יפה בפלדשטיין, שמסרב להתבגר, וכנראה היינות שלו עושים את זה בשבילו. הוא ממשיך לשאול, להתווכח ולשחק, ובכוס מורגשים הניסיון והדיוק שמאפשרים לכל החופש הזה להפוך ליין עם אופי משלו.

ציון 91 – איזה אבי זה היין הזה. מחירו 109 ₪. תמורה למחיר – ללא ספק.

אייל דרורי – יקב עגור, לים לבן 2025

בלנד של ענבי רוסאן, ויונייה וסוביניון בלאן מהרי יהודה. איטליה נתנה לאייל דרורי הצעיר ידע, ופתחה לו את הראש. העבודה ברקנאטי אילצה אותו להתבגר, לעמוד על הרגליים האחוריות ולומר: אני יכול. בעגור הוא נותן לביטחון הזה שפה משלו, מול האדמה והאקלים של הרי יהודה והמנכ"ל אלעד כץ.

בליים לבן 25 מורגש הביטחון לבחור בדרך שדורשת גם מהשותה קצת סבלנות. זה יין שצריך עוד זמן כדי להבין אותו, והמפגש הנוכחי איתו הוא רק תחילת ההיכרות. הרוסאן עומד במרכז הבלנד. זה זן שיודע לתת ליין משקל ונוכחות, והאתגר הוא להחזיק אותם בתנועה. הוויונייה והסוביניון בלאן מצטרפים אליו, אבל בשלב זה מעניין יותר לעקוב אחר החיבור ביניהם מאשר לפרק את היין לתפקידו של כל זן. יש כאן תחושה שהחלקים עוד לומדים לחיות יחד, ושעם הזמן יתגלה יותר ממה שהכוס מספרת עכשיו.

כאמור, זה בקבוק שכדאי לחזור אליו בהמשך, ולראות איך המחשבה של אייל מתפתחת בתוכו. כרגע הוא מעורר סקרנות ומשאיר שאלות פתוחות, ובטעימה הזאת גם זו סיבה טובה להתעכב על יין. אני ממליץ שאם אין למישהו זמן לדחות סיפוקים, דקנטר יעשה פה עבודה מדהימה.

ציון 90 – פוטנציאל אפילו ל-92. מחירו 139 ₪. תמורה למחיר – כרגע 110 ₪.

דורון רב הון – יקב ספרה, פירסט פייג׳ 2025

בלנד של רוסאן, סמיון ושנין בלאן מהרי יהודה. דורון רב הון הקדיש יקב שלם ליינות לבנים, ובפירסט פייג׳ אפשר להבין כמה מרחב הוא מוצא בתוך הבחירה הזאת. ההיכרות העמוקה עם כל זן מאפשרת לו לחשוב גם על החיבורים ביניהם. כאן הדיוק שלו פוגש את החופש להרכיב יין שאין לו דגם זני קבוע להיצמד אליו.

בבציר 2025 הצטרף לראשונה רוסאן לסמיון ולשנין בלאן. אלה שלושה זנים בעלי נוכחות, והמפגש ביניהם מסקרן דווקא משום שאינו מובן מאליו. הרוסאן יכול להביא רוחב ומשקל, הסמיון עומק ומרקם, והשנין בלאן את המתח שמחזיק את התמונה. העבודה היא למצוא את הנקודה שבה כל אחד מוסיף משהו והחיבור מקבל אופי משל עצמו.

כשהיין מצונן, העוצמה שלו בפה חדה כתער. כשהוא מעט מעורסל ומחומם בין כפות הידיים, השומניות שצצה בו פשוט מעלה חיוך גדול על הפנים. יין מאוד מאוד מוצלח.

ציון 91. מחירו 129 ₪. תמורה למחיר – כן, שונה בנוף.

דוד בר אילן – יקב יהושוע, זיקית לבן 2025

בלנד של ענבי סמיון וסוביניון בלאן מהכרם הפרטי של היינן בקיבוץ רמת השופט. בשנים האחרונות, בעבודה בטוליפ ובמאיה, עם האסכולה הים־תיכונית וההשפעה היוונית, קצת איבדנו את דוד בר אילן כסוליסט – יינן עם פילוסופיה משלו וידע עצום. יהושוע מחזיר אותו לקדמת הבמה, עם הבחירות שלו והראש שלו.

אם חשבתי שיקב קטן ייתן לדוד קצת מנוחה, 'זיקית לבן' מוכיח אחרת. יש בבקבוק הזה מלחמת עולמות בין הסמיון לסוביניון בלאן. האם דוד ניסה להרגיע ולאזן ביניהם, או דווקא לתת לכל אחד להיות סוליסט באותו בקבוק? אני לא יודע, אבל התוצאה מרשימה. זה יין שיש בו התרחשות, כזה שמחזיר את תשומת הלב לדוד בר אילן ולמה שיש לו לומר.

ציון 92. מחירו 129 ₪. הרעש הזה השתיק אותי. תמורה למחיר – ללא ספק.

לסיכום

מה שחיבר בין היינות האלה לא היה הזן, האזור או אפילו סגנון היין. מה שחיבר ביניהם היו האנשים שעשו אותם. כל אחד מהם לקח את הניסיון שצבר ביקבים גדולים, השאיר חלק מהכללים מאחור, ובחר ללכת בדרך שמתאימה לו. אולי זו הסיבה שהיינות האלה הרגישו לי כל כך נכונים לסתיו. הם לא ביקשו ממני לשתות אותם מהר, כשהם קרים מאוד, ולא ניסו לתת את כל התשובות בלגימה הראשונה. חלקם נפתחו כשהטמפרטורה עלתה, אחרים ביקשו אוויר וזמן, ואחדים פשוט גרמו לי לחזור שוב לכוס.

בסופו של דבר, יין טוב הוא לא תמיד זה שמרשים אותך מיד. לפעמים זה היין שגורם לך לעצור, לחשוב, לחזור אליו ולגלות שבינתיים השתנה משהו בכוס וגם בך. וזה בדיוק מה שאני מחפש עכשיו, כשהקיץ מפנה את מקומו לסתיו.