עוד שבוע של סיפורים שלא תמיד שומעים עליהם, קצת יינות שלא תמיד כותבים עליהם, קצת רכילות מעניינת. השבוע: האם גם הפעם ימומנו מחקרי יין כושלים? הפריצה למחסן היין של מיכאל בן יוסף; ביקורת יין: אמפורה, הרי גליל; עוד על זהות ים תיכונית והזנים המתאימים לישראל
1: קול קורא של מועצת גפן יין – הנכשלים ירוויחו
מועצת גפן יין פרסמה קול קורא למחקרים ייחודיים לשנת 2016 בחסות לשכת
המדען הראשי, ואני מזהה פעם נוספת חלוקת תקציב למחקרים שיכשלו.
סך המימון המתוכנן: 3 מיליון ₪ לשלוש שנים, כשבכל שנה ייתן המדען הראשי חצי מיליון ₪, וחצי מיליון ₪ תיתן מועצת גפן יין.
תחומי המחקרים המבוקשים:
פיתוח שיטות הדלייה ועיצוב נוף לשיפור איכות ענבי יין.
פיתוח כלים יישומיים להתמודדות עם בעיות מחריפות בהגנת הצומח בכרם יין.
פיתוח ממשקי טיפול בעשבייה והשפעתם על הכרם.
פיתוח ממשקי השקיה מתקדמים בכרם יין.
שיפור התאמת מגוון הזנים לייצור יין איכותי.
אז למה אני בעצם מפרסם את זה? כי בינואר 2016, בכינוס אנשי גפן ויין בבית דגן, הגיע הפארסה לשיאה בעת הצגת המחקרים שנעשו בשנים האחרונות, שגם אותם מימנו המועצה והמדען הראשי.
הציגו בפנינו שלושה מחקרים שכולם נחלו כישלון טוטאלי. לא מפני שמה לעשות, לפעמים מחקרים מגיעים לתוצאות שונות מאלה שהחוקרים ציפו להן, וגם זה סוג של הצלחה, אלא בעיקר מפני שהחוקרים פשוט לא הבינו את הקרקע, או לא הבינו את הזן שעליו עשו את המחקר. לעשות מחקר בנושא השקיה והצללה ליד נחל, הרי אין דבר טיפשי מזה, וכן הלאה. אתם מוזמנים לחזור לכתבה שפרסמנו אז.
אז השאלה היא בעצם, מי מפקח על הכסף הגדול הזה שלא ילך לטמיון ושהמחקרים יועילו לתעשייה? מי אחראי שאותם דוקטורנטים שעשו מחקרים כושלים לא יקבלו שוב תקציב? איפה הוועדה שמעניקה את האישור למחקר, שתזמן את החוקר ותשאל את השאלות הנכונות בדבר כישלונו? האם הוועדה רק מחלקת כסף ותו לא?
אם מועצת גפן יין מעניקה כל שנה חצי מיליון שקל מכספי היקבים לטובת מחקרים כושלים, מישהו צריך לשים לזה סוף.
ושאלה נוספת: מדוע אין מחקרי שוק בעניין צריכת יין? מדוע אין מחקר על איך מגדילים את תצרוכת היין בישראל? למה כל הצד הזה של ענף היין לא מתוקצב?
אני מקווה שהשנה תתקבל בקשתי להיות נוכח בכינוס הוועדה שמחליטה מי יקבל את הכסף, ואוכל לקבל תשובות לשאלות הללו.
2: הפריצה למחסן היין של מיכאל (מימי) בן יוסף
לפני מספר ימים הייתה אצל מיכאל בן יוסף, מבקר היין של מגזין סיגאר, פריצה 
במחסן היין המקורר שלו שממוקם בחניון הבית, ונגנבו יותר מ- 200 בקבוקי יין מכל רחבי העולם.
אלו יינות שהתיישנו יותר מ- 10 שנים על מנת להיפתח בתאריכים מסוימים, כשהם בשיאם. מדובר בעיקר ביינות בורדו, בורגון, קליפורניה ואיטליה. אוספים נדירים של יינות משנות ה- 90 ושמפניות בנות 25 שנים.
את הפריצה גילה מימי כאשר הוא שב מסיור טעימות יין בגאורגיה. משטרת ישראל הגיעה, אבל הרימה כתפיים, כי מה לה וליין.
לפי מימי הפורצים הבינו ביין, כי יש כמה עשרות בקבוקי יין בהם לא נגעו, ואלה באמת יינות מאוד צעירים שלא מוכנים לשתייה.
לשאלתי איך מתמודדים, ענה מימי: "עם חיוך. חוץ מזה, נשיקה מאביבה (רעייתו, בתמונה), והכל הסתדר".
מה שנותר לעשות זה לאחל לגנבים שלא יצליחו למכור את ההיינות, יפתחו את הבקבוקים וישתו. אם יש בהם קצת כבוד, שישלחו לי בעילום שם רשמי טעימה.
3: ביקורת יין: יקב אמפורה, יקב הרי גליל
יקב אמפורה שרדונה 2015
ריחות חמאתיים, מעט קרמל, מעט עץ. בפה היין עם המון פרי. היין שומני, כבד,
ותוך כמה שניות בכוס מתפרצים ממנו אין ספור של טעמי שרדונה צרפתי קלאסי.
חלק מהיין שהה בחביות, ורק חלק עבר מלולקטית, כך שהאיזון נשמר בחמאתיות הבומבסטית, והמינרליות מחזיקה יפה את היין.
זה יין שצריך להיפתח כמה דקות ארוכות בכוס על מנת להירגע. דקנטר יעשה לו פלאים.
יופי של יין. מאוד מזכיר את סגנון העשייה של Côte de Beaune.
המחיר 105 ₪
יקב אמפורה בלאן דה נואר 2015
עשוי כולו מענבי קברנה סוביניון. יושן במיכלי נירוסטה. צבע צהוב חיוור עם מעט גוונים ירוקים. באף ריח סיד, דובדבן לבן ותפוח. בפה היין מאוד פריך ויבש. חומציות מושלמת, מינרליות מצוינת.
לאחר כמה ערסולים צצים להם בכל הדרם טעמי הקברנה סוביניון, מתיקות קלילה ופרחונית לצד המינרליות.
זה יין מאוד מוקפד ומאוד נקי, עם בחירת ענבים מאוד איכותיים, ולא אתפלא אם הם הגיעו מחלקה מאוד מבוגרת. אפטר טייסט מאוד עמוק עם מעט מרירות שעושה את הטאצ'. זה יין שמאוד מזכיר לי את הבלאן דה נואר 2011 שנעשה באמפורה.
יין מושלם. המחיר 73 ₪
בתמונה: ארקדי פפיקיאן – יינן אמפורה, עם אלון גונן
יקב הרי גליל יראון 2013
בלנד מענבי קברנה סוביניון, מרלו, סירה ופטי וורדו. 16 חודשי חבית. 15.5% 
אלכוהול.
במקום לחפש את הזן הישראלי המושלם, יקב הרי גליל אסף את הזנים שהשתרשו יפה מאוד בישראל, ועם תשומת לב מרבית לענבים בכרם והקפדה על בציר בזמן, נרקח לו הבלנד יראון 2013.
זה יין רציני, עם טאנינים טובים ומחושלים. יין כהה, מוצק, עטוף בריחות וטעמי פרי אדום (פטל, דומדמניות ושזיף שחור). יין עשיר, סמיך ומרוכז. קו מינרלי שמחזיק יפה מאוד. אחד היראונים המשובחים, שיוסיף להשתבח במהלך השנים.
המחיר 90-110 ₪ – VFM (תמורה למחיר) לחלוטין. לקנות עכשיו ולשמור.
בתמונה יינני יקב הרי גליל: מיכה ועדיה (משמאל) ובועז מזרחי-אדם
4: גם יאיר קורן על זהות ים תיכונית והזנים המתאימים לישראל
בשבוע שעבר פרסמנו ב"השבוע בענף היין 37" על הדיון הער בנושא זני העתיד,
הקשור כמובן למושג הים-תיכוניות, והבאנו את העמדות של מיכל אקרמן מיקב תבור וזאב דוניה מסוסון ים.
הפעם מקומו של יאיר קורן (בתמונה), מי שהיה שנים רבות איש קול ישראל, מבין הרבה בתחום היין וכותב עליו, ובעל ידע רב בנושא זני איטליה ויינותיה.
כך כתב יאיר קורן בדף הפייסבוק שלו, בהקשר לכתבה של איתי גלייטמן על יקב מרגלית ב"גלריה" של הארץ:
בזמן האחרון עולם היין הישראלי מוצף ב"ים תיכוניות", יצרנים מחפשים זהות ים תיכונית, לא ברור מדוע, אולי הסיבה האמיתית היא בסך הכול שיווקית, וגם בכך איני מזלזל. לפני כמה ימים ביקרתי אצל יצרן יין ידוע באזור אלבה בפיימונטה, המגדל נוסף על ענבי נביולו המשמשים להפקת ברולו, גם קברנה סוביניון, מרלו וסירה. זה אינו שגרתי שם, אך האיש מספר כי לאחר כמה שנים הכרם עובר תהליך של "נביוליזציה" וגם הקברנה מביא לידי ביטוי את הטרואר של הגבעות המדהימות ההן המכונות Langhe. הדיון היה יכול להיות מעניין אם היו בישראל זנים ים תיכוניים מובהקים כמו אסירטיקו או אליאניקו, אבל אין, וזה לא ממש משנה כי זנים כאלה או אחרים לא יגבירו את צריכת היין הנמוכה בארץ ואת המודעות שמדובר במוצר חקלאי-תרבותי.
לפיכך אהבתי מאד לקרוא היום ב"הארץ" את כתבתו המקצועית, החיננית, ש ל
איתי גלייטמן (בתמונה) על היינות המרשימים של יקב מרגלית (מזני בורדו). וכך הוא כותב: "האם העיסוק הרב בזהות הזנים בישראל תפס את מקומו של דיון חשוב ומעמיק יותר בהיבטים של סגנון ומקצועיות? זה בהחלט ייתכן". לדעתי, התשובה לסוגיה שגלייטמן מעלה היא חד משמעית: "כן".
וכמעט באותו עניין: העיסוק ב"אזוריות" במדינה שיש בה 50,000 דונם של כרמי יין (כמו יקב גדול באיטליה) אינו רלוונטי בין השאר כי מערבבים כאן ענבים מאזורים שונים. גם לא יקום גוף שיאכוף את ה"אזוריות". אז תרדו מזה!
בתגובות הערות והמעניינות לפוסט זה, כתב ערן פיק מיקב צרעה, וטל שקד מדרך היין ניהל איתו פינג פונג מילולי:
ערן פיק (בתמונה) ליאיר קורן: מסכים איתך חלקית. לא בנוגע לאזוריות. יש שונות מספיקה
בישראל בשביל ליצור 4-5 אזורי יין שונים. השונות היא באקלים, גובה, סוגי אדמה וכו'. אין סיבה הגיונית לא להגדיר אזוריות (הגודל מספיק). פרט לפוליטיקה.
טל שקד שואל: אילו אזורים היית מגדיר, לאיזה זני ענבים ומדוע?
ערן פיק: יש צוות שלם שעובד על זה כבר שנים. הכוונה לאזורים מוגדרים גאוגרפית ללא הגבלה של זנים וכו'. בסגנון geographical indication של אוסטרליה. יש היום אזורי יין בישראל, אבל הם מיושנים ולא רלוונטיים לאזורי הגידול העכשוויים: רמת הגולן, גליל עליון, גליל תחתון, הרי יהודה, מורדות יהודה, זיכרון, מישור החוף, נגב, ואולי עוד אחד או שנים. אפשר גם בהמשך לחלק לתתי אזורים.
טל שקד מתעקש: עזוב תתי אזורים. באוסטרליה יש התייחסות (לא מחויבות) לזני ענבים לאזורים: שיראז מ-ברוסה, פינו מ-יארה, קברנה מ-קונווארה. ומה בישראל? ממשיכים בסלט? כולם טובים בהכל?
ערן פיק מנסה לפייס: עם השנים כל אזור אולי ימצא ייחודיות משלו. לא חובה. כל נושא הזן לא באמת חשוב בעיני. אבל חשוב שנושא מקור הענבים יהיה במודעות יותר.
ועוד תגובה של ליאור קו ליאיר קורן: יאיר, אני מסכים עם רוח הדברים אבל יש שני יתרונות לדעתי לחתירה לים-תיכוניות. הראשון פשוט יותר, והוא חיפוש של בידול וייחוד בשוק הבינלאומי. השני הוא זיקוק של טעם וסגנון מקומי. כמו שערן פיק מוכיח היטב, לא חייבים לעשות את זה באמצעות זן הענבים, ולא חייבים למהר ולנטוש את זני בורדו, אבל בהחלט אני תומך במגמה למצוא את הקול הישראלי ואת הסגנון המזהה, שגם מתאים למטבח המקומי ומהנה לשתייה במזג האוויר האופייני.
גם הפעם תחושתנו היא כי לא רק שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא, אלא עדיין לא נאמרו מילים רבות.
אביטל שחר מיקב כרם תשע הגיבה:
אני צעירה בתחום. בעיסוק. באהבה ליין. אבל אני כורמת וייננית בגליל התחתון. ואני מסכימה עם כל מילה של ערן פיק. מה שאין ליתר זו סבלנות. יותר ויותר שומעת על יקבים שמזכירים את מקור הענבים. פחות שומעת על חובבי יין שממש מתעניינים מהיכן הענבים, וגם אם כן, ישנם כמה באזים, או כמו שמישהו שנון כתב פעם שלדעתו אזור כרם בן זמרה הוא ענק ממדים יותר מגודלה של המדינה, לפי כמות הענבים שנרכשים שם. אבל כמי שמתייחסת ברצינות לנושא האזוריות, לוקח זמן לגדל, לטפח, להתנסות ובאמת להבין מה נכון לטרואר של עצמך. כל ניסוי כזה לוקח שנים רבות וכן, גם כסף רב. אז לאט, אבל מגדלי האזורים השונים ידעו מה נכון לאזור שלהם ותהייה ייחודיות של כל אזור ואזור. והלוואי וכולם יצליחו לעשות יינות טובים של האזור שלהם. גם זאת מגמה דינמית. שום דבר לא נחרץ ומושא לדעת חכמים יודעי כל.
צילום איתי גלייטמן: דיויד סילברמן
