איך יודעים מהו יין טוב? – ארוחה אצל שף בפרובאנס

חיים קוזניץ המוכר לרבים מתוכנית הרדיו של שמעון פרנס בגל"צ בימי שישי, משתף גם את קוראי אכול ושאטו בסיפורים בסגנונו העסיסי המיוחד. הפעם על כמה צריך להבין ביין כדי ליהנות מבקבוק שמחירו 36,000 דולר

חיים ורעייתו זהבה העמיסו את תיקי הגב שלהם על הפיאט החבוטה ששכרו ויצאנו לדרך הארוכה לדרומה של צרפת. צילום pixabay
חיים ורעייתו זהבה העמיסו את תיקי הגב שלהם על הפיאט החבוטה ששכרו ויצאנו לדרך הארוכה לדרומה של צרפת. צילום pixabay

באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, יצאנו אשתי ואני לטיול של חודש באירופה. השארנו את שני ילדינו הקטנים אצל חמותי ,ויצאנו 'לכבוש את העולם הגדול'. בשבוע האחרון לטיול הגענו לפריז והתקשרנו לישראל כדי לשאול לשלום הילדים. "הכל בסדר" השיבה חמותי, והוסיפה "הדוד מייקל ואשתו הגיעו לפרובאנס. הוא שמע שאתם בצרפת, והוא מזמין אתכם למלון שבו הם מתאכסנים ולארוחת ערב". המרחק מפריז לפרובאנס הוא כ- 700 קילומטרים, אבל אם הדוד מייקל מזמין, מי אנחנו שנסרב?

הדוד מייקל, מצד אשתי, הוא יהודי עשיר מאוד, גר באחוזה מפוארת בלוס אנג'לס ונהנתן לא קטן. הוא טס לכל קצוות הגלובוס רק כדי לאכול במסעדות נחשבות, קונה יינות מהיקבים הטובים ביותר בעולם, ובביקוריו הרבים בארץ נהג לספר לא פעם על מרתף היינות שלו, שמכיל עשרות אלפי בקבוקי יין משובח. בקיצור, האיש מבין באוכל וביין. אז אם 'אנקל מייקל' מזמין למסעדה נודעת שאליה הוא טס במיוחד מאל. איי. – ממש לא כדאי לסרב.

העמסנו את תיקי הגב שלנו על הפיאט החבוטה ששכרנו, ויצאנו לדרך הארוכה לדרומה של צרפת. החום היה נורא, ברכב לא היה מזגן, ומדי פעם, כדי שאתרענן, נהגה אשתי לשפוך לי על הראש מים קרים מבקבוק. לאחר שמונה שעות של נסיעה, הגענו בשעת ערב לכתובת שמסרו לנו בפרובאנס. שביל חצץ צר התפתל בתוך יער עבות, והוביל אותנו לכיוון המסעדה והמלון. ביציאה מהיער התגלה לנו המלון במלוא הדרו. הוא לא דמה לשום דבר שהכרנו עד אז. זו הייתה טירה מפוארת ששכנה על גדה של אגם קטן (פרטי כמובן), זוהרת באורות בוהקים. משני צידי הטירה השתרעו גנים מדהימים מלאים בפרחים מכל גווני הקשת, ובחזיתה השתרע גן פסלים, ומזרקות מפואר שטווסים ארוכי זנב התהלכו ביניהם באצילות מתבקשת.

Photo by Janko Ferlic from Pexels
Photo by Janko Ferlic from Pexels

דוממתי את הפיאט המאובקת בחנייה לצידם של כלי רכב מפוארים שחנו שם, וניגשנו לקבלה. פקידת הקבלה קיבלה אותנו במאור פנים, "יש לכם מזל", היא אמרה בחיוך, "יש לנו במלון עשרים חדרים בלבד, ורשימת המתנה של שנה וחצי למסעדה ולמלון. היום, כשהדוד שלכם שאל אם יש חדר פנוי, בדיוק איזה זוג קיצר במפתיע את השהות אצלנו". הפקידה מסרה לנו את מפתח החדר והוסיפה "מר מייקל ביקש שתגיעו למסעדה בשמונה וחצי". החדר שקיבלנו היה בגודל של וילה ממוצעת, וכלל את כל הפינוקים האפשריים. בשעה הייעודה התייצבנו בפתח המסעדה. "מיסייה, סליחה, אסור להיכנס עם טי-שירט למסעדה, חייבים ללבוש ג'קט ועניבה", אמר לי שומר הסף. "אין לי בגדים כאלה" השבתי. הוא הוביל אותי למלתחה, ושם התאימו לי עניבה וג'קט עליון. הרגשתי כמו בפורים.

הדוד מייקל ואשתו כבר חיכו לנו במסעדה. לאחר החיבוקים והנשיקות סיפר לנו הדוד על הקשרים בצמרת השלטון הצרפתי, שהיה עליו להפעיל כדי לשריין לו ולנו מקום במסעדה. מלצרים מעונבים ומחוייטים כאילו ריחפו בין השולחנות, והסומלייה הגיש לדוד מייקל את תפריט היינות. ה'תפריט' נראה כספר עתיק עב כרס ורב דפים. הדוד עילעל בכובד ראש בתפריט, שאל את הסומלייה כמה שאלות, ואז הניח אצבעו על אחד מהיינות שבתפריט. ראיתי שהסומלייה פוער את פיו בתדהמה "האם אדוני בטוח שזה היין שהוא רוצה?" שאל, ובלע את רוקו. "כן" ענה לו הדוד, "כשאני נהנה אני רוצה ליהנות עד הסוף".

הצצתי מהצד והבנתי. הדוד מייקל הזמין את בקבוק היין היקר ביותר שהופיע בתפריט. זה היה "שאטו לאפיט" שנשא תג מחיר של 36,000 דולר (בפרנקים צרפתיים). לאחר כמה דקות הופיע הסומלייה, מלווה בשני עוזרים, והראה בחרדת קודש את בקבוק היין לדוד מייקל. הדוד הנהן בראשו בהסכמה, ואז חלץ הסומלייה את הפקק ומזג בזהירות ובאיטיות מעט יין לכוסו של הדוד, לטעימה ולאישור. הדוד הרים את הכוס, עירסל אותה, ריחרח היטב ולגם מעט. הסומלייה נראה חרד ומתוח, והמתין למוצא פיו של הטועם. לאחר דקה ארוכה הדוד עצם את עיניו ואמר לאיטו "this is the best wine that I ever tasted". הסומלייה חייך בהקלה, ומזג לנו לכוסות. "לחיים" אמר הדוד, וכולנו השקנו את הכוסות ולגמנו מהיין הנדיר.

אז, בשנות השמונים, בישראל לא הכרנו ולא התוודענו ליינות משובחים. יקבי רמת הגולן היו בתחילת דרכם, ומה שידענו היו 'יין הפטישים' מהצבא, יין לבן מעורב בסודה וכדומה. לגמתי בזהירות מהיין. היה לו טעם חמוץ מאוד. זהבה אשתי תקעה לי מרפק מהצד ולחשה לי באוזן "חיים, זה לא טעים לי, אני לא יכולה לשתות". סובבתי את ראשי אליה וסיננתי בשקט "בואי לא נעשה בושות, אנחנו הרי לא מבינים ביין…". הדוד מייקל שאל לדעתנו על היין, "מצויין" גמגתי לעברו, "מעולם לא טעמתי יין כזה". מנות הפתיחה כבר הגיעו והדוד שוב קרא "לחיים". זהבה רכנה לעברי שוב, "אני לא מסוגלת לשתות את היין הזה" היא לחשה שוב. צמוד לכיסא שלה עמד עציץ גדול "תשפכי לעציץ בלי שאף אחד יראה" לחשתי בחזרה. היא עשתה זאת, והסומלייה שמדי פעם עבר ליד שולחננו, מיהר למלא לה את הכוס שהתרוקנה.

בשלב הזה, השף המפורסם יצא מהמטבח, ועשה סיבוב היכרות עם האורחים שבמסעדה. כשהגיע לשולחננו וראה את בקבוק היין אמר "או-ללה". הדוד מייקל מיהר להזמין אותו לכוס יין. הסומלייה מזג לשף כוס יין, כולנו הרמנו את הכוסות, "סלוד" אמר השף. הוא קירב את הכוס לפיו, לגם מן היין…ו"פףףףףףףףףףף" הוא התיז את כל היין שהיה לו בפה עלי, שישבתי בדיוק מולו. "merde, merde" הוא צרח וקילל בצרפתית. היין היה מקולקל. הסומלייה רץ למרתף וחזר מתנשף עם בקבוק אחר. הוא החל לחלוץ בידיים רועדות את הפקק החדש. השף חטף את הבקבוק בכעס, הריח, לגם טיפה ישירות מהבקבוק, ירק לרצפה וזרק אותו בזעם מבעד לחלון הפתוח. הסתבר שזו היתה סידרה שלמה של היין  שהתקלקלה. הצצתי בדוד מייקל שישב חיוור ומבוייש בראש השולחן נזכרתי בדבריו "the best wine….", ומאז הבנתי שהיין הכי טוב זה היין שטעים לנו. טעים לנו – טוב. לא טעים – לא טוב.

פעם שאלו את הברון רוטשילד, שהוא הבעלים של היקב הכי נחשב בעולם, מהו היין הכי טוב שהוא שתה אי פעם. "הייתי בן 18" השיב הברון, "ירדתי עם בחורה יפה לשפת הים, פרסנו שמיכה ופתחנו בקבוק יין. אני לא יודע איזה יין זה היה, אבל זה היה היין הכי טוב ששתיתי בחיי".

אהבתם? קראו גם את הסיפור על ספר המתכונים של שף צרפתי






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה