בחמישי האחרון הגענו, עמי ארליך – צלם היין ואנוכי, מוקדם ככול האפשר אל פסטיבל 
יקבי יהודה שהתקיים בגן הבוטאני בגבעת רם בירושלים, במגמה לעשות את הריטואל הבלתי אפשרי הקבוע: לנסות להביע את דעתנו הצנועה על 80 – 50 יינות ועל המכלול כאירוע, כחוויה והוויה של אזור יהודה, חוויה ירושלמית, ישראלית ובכלל.
או בתרגום חופשי: כמעט בחרדת קודש, הציגו כ- 20 יקבים קרוב ל- 100 יינות שונים, ואני הקטן בשליחות אתר האוכל, היין והחיים הטובים "אכול ושאטו", אמור לנסות ולדלות ציון הוגן וסביר על הנוזל הנפלא הזה, או לפחות על כמה עשרות מתוך שלל הבקבוקים בדוכנים.
נו, מה אומר לכם, אולי זה מהנה אותי באופן אישי, אולי זה מעניין, אך זה בטח לא 
מעמיק ולא תמיד הוגן כלפי אומני היין, אך המחויבות קוראת לדגל.
אנסה להשתמש במושג חדש במקום "ייננים" – והוא "אומני היין", כי הרי באמת חברים, מה היא עשיית יין אם לא אומנות, במלוא מובן המילה, ועוד איזו אומנות, כזאת שממש אפשר לראות, להריח, להקשיב וללגום.
טוב, בחזרה לנושא, לפחות לי אין יכולת ואפשרות להיות פסקני ומדויק מדי בערב כול כך עמוס, וכול שאכתוב על היינות הוא אקראי למדי ומהווה "ציון בטן" בלבד, וכמובן ומחייב אותי לאותו רגע, ואתכם הקוראים לא מחייב לכלום.
בכול זאת אעניק כמה מילות שבח ועידוד בהמשך, לכמה יינות מוצלחים שלגמתי באופן אקראי לגמרי ורק אצל חלק מהמציגים (לגבי יינות פחות מוצלחים לדעתי באותו הערב, אחריש כמובן).
מבחינתי, מרכז הביקור היה שיחה אקראית אך מאלפת, עם רב אומן היין ניר שחם מיקב שורק לגבי המושג "טעים" ביין.
ניר שחם הוא (כמו שאמרתי לעמי ארליך באותו ערב) מאושיות הענף, ואחוזים רבים מאומני היין וחובבי היין חייבים לו את מומחיותם או את אהבתם למשקה.
ובכן, בתשובה להערה שלי שהמושג טעים מתאים לאוכל, וליין צריך לחפש מילה אחרת; אמר ניר שחם כי המילה "טעים" מתאימה דווקא ליינות נגישים – אך מוצלחים, כאלה שמייד אלה השותים אותם, אוהבים ונהנים מהם בלי יותר מדי דיבורים ודקויות.
אני מביא כאן לדוגמא את הסירה 2005 של יקב לה טרה פרומסה של אומני היין 
והשפים אירית וסנדרו פלגריני, שלגמנו כיין ראשון בערב הגן הבוטאני. זהו יין מכרמים בבעלותם במושב שחר, יין אשר שהה לפחות ארבע שנים בחביות ישנות ובוקבק לפני כשנה, בהחלט יין ראוי ומעניין.
נחזור לשיחה עם ניר שחם: לגבי יינות מורכבים וגדולים, יינות הפרימיום, אי אפשר, אומר ניר, להסתפק בסתם "טעים – לא טעים", וצריך הקפדה יתרה ולשון הרבה יותר מדויקת ומרחיבה לגבי טעמי היין ותכונותיו. יפה דיברת ניר, תודה.
יין נוסף אשר ממש "דיבר אלי" באותו הערב היה שקד 2008 – בלנד של קברנה סוביניון וקברנה סוביניון. 
ה"בלנד" משתי החלקות הטובות של אומן היין אבי בן יהודה – שורש ונווה אילן. אחת אדמת טרה רוסה, והשנייה אדמת גיר מהרי ירושלים, וגם שהייה (20%) בחביות אמריקאיות. החלקות שונות באופי אך משלימות אחת את השנייה, וממש נפער פי כאשר מצאתי ביין הצעיר עדיין אך האיכותי, ששמו כשם הבת של אבי – שקד (כול יינותיו נקראים על שם בני משפחתו), את טעם השקד המר – אך, כמה פואטי.
שתינו שרדונה מהנה ופירותי של יקב צובה, שלדברי אומן היין פול דאב, כבר ממש 
אוזל מהמדפים.
בדוכן יקב ענתות של אומן היין והגבן אהרון הלפגוט ואומן היין ארנון ארז, פתחו בקבוקים עתיקים ומעניינים מתחילת העשור הקודם, ואומן היין גדי שטרנבך מיקב הנס שטרנבך הטעים את יין 2010 העתידי, ושתינו גם את קברנה נחל כחליל 2008 – משני כרמים שונים לאורך הנחל.
ה"מינגלינג" אופייני, וב"פרלמנט היין" פגשתי את מנהלו העתידי של מרכז מבקרים של 
יקבי ברקן – קובי שדה הוותיק. יקבי ברקן מייצרים 10,000,000 בקבוקים, ועומדים לפתוח לדבריו בפני הקהל את המרכז החדש בקיבוץ חולדה.
פגשנו ודברנו עם נימי יפה, סגן ראש מועצת מטה יהודה, משה דדון ראש המועצה, ומשה סוויסה, אחראי תחום היין במועצה, והצטלמנו והחלפנו דעות עם הגדולה מכולם – חני בן יהודה, "המנוע" מאחורי האירוע השנתי בגן הבוטאני, שהפך למוסד של ממש בקיץ הירושלמי.
לא הזכרתי עוד רבים וטובים, אך אתם ואנחנו עוד צעירים, וחלקם תפגשו בתמונ
ות של האירוע בגן הבוטאני ממצלמתו של עמי ארליך ובחסות האתר שאטו ואכול.
לסיכום, ונראה לי כי גם על דעתו של אומן היין והאדריכל יוסי איטח, היו"ר הכריזמטי של מועדון היין יקבי יהודה: המארגנים חייבים לדרוש מהמציגים להביא לאירוע כזה גם את יינות הפרימיום לטעימה, כי העובדה שהיקבים מנסים לחסוך בהוצאות ההטעמה, ומוציאים לטעימה כמעט אך ורק את היינות "היום יומיים" שלהם, פוגעת באיכות וברמת הערב. וגם הגביעים לא היו משהו.
ועכשיו מחמאה גדולה, גדולה לקהל: פשוט תענוג. קהל מאופק, חביב, מבין אוהב, אוהד 
ואינטליגנטי.
זאת בניגוד גמור להתנפלות חסרת הרסן וההמונית באירוע שנתי אחר בירושלים – אירוע בסוף הקיץ במוזיאון ישראל, אשר שנה אחרי שנה סובל מחוסר תרבות יין, תרבות קהל מזעזעת ותרבות ארגונית קלוקלת – כמה חבל.
להתראות באוקטובר – בחגיגה השנתית הבאה של מועדון יקבי יהודה.
צילומים: עמיחי ארליך, סטודיו E
