במשך שבוע שלם היינו צוות המטבח של "נסיכת דוברובניק"

הנסיכה היא למען האמת, גברת די גדולה, באורך 52 פיט, ובה חמש קבינות שינה, סלון ומטבח (פתוחים ומחוברים זה לזה לפי מסורת התכנון של דירות לזוגות צעירים…), ושני מפרשי ענק. עוד בתפאורה, מיילים על גבי מיילים של ים כחול בלתי נגמר, איים רבים מאד (1185 ליתר דיוק), הרבה שמש ורוח, ואפילו שתי להקות של ארבעה דולפינים קופצים שחלפה ליד.

כשהחלטנו לצאת למסע הזה לפני כמעט שנה, לא ידענו למה לצפות. היה לנו נסיון בשייט בנהרות ובתעלות, אבל לא בים. גם היעד היה חדש ועלום – חופי קרואטיה. אבל היה לנו מזל, והיו לנו חברים שהיו המנוע המתכנן והמריץ, וכך, חלפה לה שנה מרגע שבו אמרנו "אנחנו באים" ועד לרגע שבו היה צריך לארוז (תיקים קטנים ורכים, לא מזוודות, וכמה שפחות ציוד עדיף) – ולצאת לדרך.

בפגישת הכנה שנערכה בארץ, עם כל הצוות, נקבעו תפקידים לכל אחד. תפקידי חירום, ותפקידי שגרה. תפקידי החירום היו רציניים ומפחידים. אנחנו נספר כאן על תפקיד השגרה שלנו. אנחנו מונינו, ברוב קולות וללא שום התנגדויות, לצוות המטבח. לאחר שבוע העבודה שלנו, קל לנחש מדוע לא היו התנגדויות.. זו הרבה עבודה, להאכיל 8 איש, 2 ארוחות, במשך שבוע שלם. לזכותו של שאר הצוות נציין שהיתה נכונות רבה לעזור, וששטפנו מעט כלים, יחסית. (יחסית לסדנאות, בוודאי…). עם זאת, גודלו של המטבח לא ממש איפשר עזרה רבה, אם כי איפשר הצעת עזרה בשפע… J

המטבח היה מצוייד לא רע – כלי אוכל, כוסות, שתיים לא תואמות זו לזו, מספר מחבתות וסירים, חלקם במצב טוב וחלקם מזכיר ציוד מטבח הרווח במחוזות ההתנדבות השונים J, מקרר וצ'ילר (להחזקת בירה בעיקר, וגם ירקות) ותנור אפיה ובישול שכל חלקיו מופעלים בגז. עם התנור היו לי מההתחלה יחסים חמים שהסתכמו בכווייה רצינית אחת כאשר התנור החליט להתקיף אותי בהטלת תבנית חמה, בדיוק ברגע שבו הסירה נטתה לכיוון המתאים. הגז של התנור התגלה כיצור קפריזי, שדרש תשומת לב מתמדת, החל בלהחזיק לו את היד (כלומר את כפתור ההצתה) במשך דקות ארוכות עד שנדלק, וכלה במצבי רוח משתנים שהסתיימו תמיד בכך שהאש כבתה דווקא כאשר אחד מאתנו לא היה שם כדי לראות זאת. כך למדנו לבשל פסטה בהמשכים, מרק דגים בשלבים, ובכלל איזו תנועה של שגרה של הצצה מתחת לסיר כדי לראות מה מצב הרוח של הגז באותו רגע ואם הוא בעדנו או שכעת הוא נח, דווקא כשהטיימר של הסטייקים מכוון.


אז מה בישלנו?
שבע ארוחות בוקר… כל אחת מהן שונה מרעותה, וכולן על בסיס מה שהיה במקרר או בשוק באותו יום.
נספר כמובן יותר על ארוחות הצהריים.
הרעיון המרכזי היה ארוחת צהרים קלה, שתאפשר יציאה בערב למסעדה. דא-עקה, האוכל בקרואטיה התגלה כלא משובח במיוחד, או יותר נכון חוזר על עצמו משהו, וכך יצא שנוצרה עדיפות הולכת וגוברת לאכילה על הסירה במקום ליציאה החוצה. ואכן, בסופו של דבר, בישלנו גם ארוחת ערב שלמה באחד מהימים.

כמה מילים על חומרי הגלם
אחד הפיתויים בשיט בסירת נהרות או ביאכטה הוא עובדת הימצאו של מטבח זמין לבישולים. שהרי, אין תסכול גדול מתסכולו של מטייל שהוא במקרה גם בשלן, כאשר הוא נתקל בשוק בפירות ים טריים ומפתים, שעועיות חוט דקיקות ויפות, ושאר מצרכים מפתים – ואין לו דרך להביא אותם למצב צבירה אכיל. גרוע ועוד יותר מכך מתסכל, הוא ערבו של יום שוק כזה, שבו לאחר ששזפת את עיניך בכל התוצרת המופלאה בשוק, הגעת למסעדה שבה אתה מקווה שיגישו לך את כל הקסמים האלה, מבושלים, ובמקמם אתה מקבל ירקות במשורה, או שלוש שעועיות לקישוט, בעוד נפשך יוצאת לסיר ענק ושפע טרי.

טוב, אז לפחות בקרואטיה לא התאכזבנו מהפער בין השוק למסעדה. כי, למרבית הצער, השווקים היו קטנים, התצוגות לא היו מפתות, הרבה מהירקות נראו כאילו גודלו בחלקות קטנות וביתיות, ולא היתה תחושת מבחר או שפע. בנושא הדגה הפער היה מעציב עוד יותר. מכמה שיחות שניהלנו עם דייגים, הבנו שהצד של הים הפונה לקרואטיה דל בדגה, ביחס לצד האיטלקי, ושהמבחר קטן ודל. השכמנו פעמיים לשוק הדגים, ובכל פעם פגשנו דוכן דל עם דגים ספורים. מעט סוגים ומעט מאד דגים מכל סוג. זה היה עצוב, ונתן תחושה חזקה עוד יותר של צער למראה ארץ עניה ואמיצה זו. ובכל זאת, לא ראינו עוני. ראינו הרבה כבוד עצמי, הסתפקות במה שיש, ונכונות לעבודה קשה על מנת לשקם את הארץ.

באחד הערבים התארחנו במרתף היין של כורם, דור שלישי לייננים. הפגישה היתה מרגשת. על קיר החנות היתה תלויה, בינות לתעודות אחרות, תעודת חסיד אומות העולם שהוענקה לסבא על חלקו בהצלת יהודים בשואה. מהנכד שמענו לא מעט על החורבן בכפר במלחמה, על מעט האנשים הצעירים שנותרו בכפר הקטן, על הגיל של העובד הצעיר ביותר בכרם (65). סיפורים אלה נתנו לנו פרספקטיבה להבין טוב יותר את מיעוט התוצרת בשווקים, ומילאו אותנו בתקווה כשראינו בערים איך למרות הכל, מסעדות הומות, חנויות נפתחות, ויש צמיחה.

אז אוכל
ומילה על קהל היעד. לא בוגרי פורומי אוכל, אלא אנשים שאוהבים אוכל טוב ובסיסי, אף אחד מהם אינו חובב בישול, אם כי רובם יודעים להכין היטב כמה דברים, רובם אוהבי שום בכמויות (לא איכזבנו,), אחד לא אוכל חזיר אם כי הוא אכל בייקון בסופו של דבר, שניים לא אוהבים דגים, כולם אוהבים בשר טוב, ואף אחד לא אוכל דגים נאים. אז זהו, שכן. כולם אכלו בסופו של דבר דגים נאים. והנה הסיפור.

אחד מהחבורה הוא חובב דייג. אלא שהוא לא הביא איתו חכה. בוודאי שלא. נסו אתם לטוס עם חכה ארוכה ובריאה בחברת תעופה היום. אז הוא תיכנן לקנות חכה שם, אבל מסיבות שונות קנה בסופו של דבר רק חוט דייג ופתיון – דג מתכת יפה ונוצץ. ועם התחמושת הזו הוא התיישב בירכתי הסירה וזרק חוט למים.
כעבור זמן לא ארוך נשמעו קריאות רמות: "לעצור! חנן תפס דג!". לפי תירגולת "איש במיים" (עיין ערך תפקידם למצבי פירום, שלא פורט ובכוונה), בוצעה עצירה של היאכטה במעופה. לא פעולה פשוטה כשמדובר בנסיכה שמשקלה 15 טון. חוט החכה נמשך ונמשך, ובקצהו הופיעה פלמידה במשקל של כקילו וחצי – דג גדול מאד.
בהתחלה חשבנו לנקות את הדג ולשמור אותו לארוחת הצהריים.
לנקות, פירושו לכלוך לא קטן, או, באופן לא פיוטי, בואו נגיד שלא תמיד נעים להפגש עם האוכל כשעודו חי ובועט. אבל מכיון שאיננו צמחונים, ניסינו שלא להיות יפי נפש במובן הצבוע, ולהסכים לנקות את הטרף שניצוד. תוך כדי פעולת הניקוי התחיל אחד מאיתנו, לא חשוב מי, לחתוך מהפילטים של הדג פרוסות דקיקות. לחצי השני המשתאה ("סביצה? הם בחיים לא יאכלו דגים חיים!") נאמר המשפט הבא – " זה הדג הטרי ביותר שיצא לנו לאכול אי פעם". מה שנכון.

סידרנו את פרוסות הדג על צלחת, זילפנו מיץ לימון, מעט מלח, ושמן זית. וזהו. הגשנו לשולחן עם לחם טרי מאד. השעה היתה שעת ארוחת הבוקר. לא אמרנו " חברה, בואו לאכול דגים נאים". במקום זאת, אמרנו, "הנה סביצה דגים. הלימון מבצע פעולת בישול". מולנו בצלחת הבהיקו נתחי הדג במצב בלתי מבושל בעליל. לא היתה ברירה אלא לתת דוגמה אישית. האחד שבין שנינו שמימנו ציפו פחות לאכול את זה, לקח פיסת דג ונגס ממנה. בעקבותיו קמו כמה אמיצים שהחליטו לנסות, ועד לסוף הארוחה לא היה איש מהחבורה שלא אכל. לנגב את הצלחת עם הרוטב היו כמה וכמה מתנדבים. כך האכלנו אותם את הסביצ'ה הראשונה שלהם.

במאמר מוסגר, זה המקום לספר שבכלל הוצאנו אותם לתרבות רעה באותו שבוע. אז הנה כמה מילים על צריכת היין בסירה. התחלנו עם בקבוק בארוחה, גמרנו עם ארבעה בקבוקים בארוחה אחת, ובדך כלל ממוצע של שניים שלושה בקבוקים בארוחה. (8 איש). מן הידועות היא שבשייט שותים הרבה בירה. בסירה שלנו שתו גם הרבה יין, ועוד יותר מקסים היה לראות כיצד החבורה פיתחה הבנה אמיתית לגבי טיב יין, מונחים כמו "גוף", צבע, ארומה, קרמו עור וגידים ויצאו מהמילון של המושגים ותרגמו את עצמם למושגים פשוטים של טעם ואיכות, וכמה שווה או לא שווה לשלם עבור בקבוק כזה או אחר.

כמה הערות על בישול בנון-שלאנטיות
כשקיבלנו את התפקיד אמרנו, אין בעיה. נתקתק ארוחות כמו שאנחנו מבשלים בבית. מבשלים ממה שיש ולא עושים מזה עניין גדול מדי. ומכיון שבישול זה לא אפיה, אז תמיד אפשר לתקן תוך כדי ולשפר. (זה גם ההסבר, למי שתהה, מדוע אנחנו לא ממש מצטיינים באפיה).

ופתאום, ביום הראשון של הבישול, הרגשתי שאני קצת בלחץ. היינו לבד במטבח, שהיה ריק ונקי, החברים האחרים היו עסוקים בענייניהם ובתפקידיהם השונים – וצריך להכין אוכל. וגם שיהיה טעים, כי הרי "מחזיקים מאיתנו" כבשלנים.
וזה המקום, לפני שמגיעים לארוחת הצהרים הראשונה (דיווח על ארוחות בוקר – כשיגמרו כל הנושאים האחרים..), לספר על כמה חוויות מיוחדות של הבוקר הראשון, עוד לפני שיצאנו מהמרינה.

את הלילה הראשון בילינו בסירה במעגן של תחנת האם שלנו – בעיר ספליט. זוהי מרינה גדולה יחסית, ובה נמצאות מספר חברות המשכירות יאכטות. קיבלנו את היאכטה באיחור של מספר שעות, ביום שבת אחר הצהרים. בתוכניתנו היה לנצל את היום הראשון להצטיידות, התארגנות, ושינה במעגן, ולצאת מוקדם בבוקר ליום ההפלגה הראשון.
וכך היה, בבוקר יום א', כשהגחתי מהקבינה שלנו אחרי לילה של שינה ממש לא נוחה (תיאור של מיטה ביאכטה מובטח לאלה שישארו עד הסוף), מצאתי שועדת התרבות שלנו, הלא היא אשת הדייג מהפרק הראשון, הכינה מראש שלטים יפהפיים ותלתה אותם על כל אחת מהקבינות. על השלט שלנו נכתב טקסט שהתייחס לבשלנים המהוללים ענת ודורון (נוסח מדוייק אינו זכור לי, אבל יש לי תקווה שועדת התרבות הצטרפה לפורום ממש אתמול, ואולי היא תסכים לפרסם את נוסח השלט). עכשיו אתם מבינים למה הייתי בלחץ? כל כך הרבה ציפיות, ועכשיו – צריך להשביע את הציפיות ואיתן עוד 6פיות רעבים (החצי השני שלי לא מלחיץ). ואם לא די בכך, האם אתם יכולים לדמיין איזה שלט היא תלתה בדיוק במטבח? "אם אתה יכול לא לעשות כלום כל היום, סימן שאתה יודע להינות מהחיים!".

חמושים בציפיות הנ"ל החלטנו להכין איזו פסטה קלילה וטעימה לארוחת הצהרים. במזווה היו שתי חבילות של פסטה של 500 גרם כל אחת. חשבנו שחבילה אחת לא תספיק לשמונה איש, אבל, עמדה בפנינו בעיה של איך לשדך בין ספגטי ארוכים (זמן בישול 8 דקות) וצינורות קצרים (זמן בישול 11 דקות). מה עושים? לבשל את הצינורות שלוש דקות, ולהוסיף את הספגטי לעוד שמונה דקות? ואיך זה יראה בצלחת אחת, שני סוגים כל כך שונים של פסטה?
הפתרון היה בדרך הקשה – החלטנו לבשל שני סוגים של פסטה, עם שני רטבים שונים. למרות השיטה (הנכונה) שבה הרוטב תמיד מחכה לפסטה, התחלנו בבישול הפסטה.

איך לדעתכם מבשלים פסטה? פותחים ברז, ממלאים מים בסיר, מדליקים את האש, ומחכים שהמים ירתחו. פשוט? נכון? לא נכון.
ובכן, להלן רשימת הבעיות שנולדות רק מהתכנית הפשוטה הזו:
1. לא פותחים ברז. המים בסירה נמצאים במיכל גדול בבטן הסירה, ולמרות שבכל יום ממלאים מים מחדש, אף אחד אינו יודע בדיוק מה מצב פנים המיכל, אם יש בו חלודה או מרעין בישין אחרים. אז באיזה מים מבשלים? מים מינרליים? יקר ובזבזני. הפתרון הוא בהכנה מראש של בקבוקי מים מינרליים שהתרוקנו, ומילויים עוד במעגן במים מאותו ברז שממלא את מיכל הסירה. לכן הכנו לנו מראש קרטון של "מים לבישול".
2. ממלאים מים בסיר. OK, פשוט יחסית. אפילו היה סיר גדול עם מכסה כמעט מתאים.
3. מדליקים את האש. זו בדיחה טובה לכשעצמה. אפשר להדליק, ולהמשיך להדליק, ולהחזיק את כפתור הגז עד מחר. מתי האש "תופסת"? כשמתחשק לה. והאם היא נשארת דלוקה הלאה? לא, לשם מה?
4. נניח שהמים רתחו. כעת מוסיפים מעט מלח, קצת שמן זית, ואת הפסטה. ואז, כשהמים כבר כמעט על סף רתיחה, או זה מה שהטבח חושב או מקווה, זה הזמן שבו בדיוק מתברר שהאש כבתה. מישהו חשב למדוד זמן בישול של הפסטה? שכחו מזה. עברנו לשיטת הנגיסה, וקיווינו שה"אל דנטה" שיש לנו בסיר יתרכך עוד קצת למצב שניתן באמת לנגוס בו, ולא רק לגרוס אותו.

זהו, אז הצלחנו לבשל פסטה. ולא סוג אחד, אלא שניים. עם גמר הבישול של סוג אחד, סינננו את הפסטה תוך שמירה על המים, והמשכנו לבשל באותם מים כמעט רותחים את הפסטה השניה.
זה הזמן שבו אתם, שקוראים בבית, יכולים לנשום לרווחה. מי שירצה להכין כעת פסטה בבית, יוכל "פשוט" לבשל את הפסטה, ללא כל מסע התלאות שלנו.

ועכשיו הרטבים:
רוטב בייקון ושמנת – לפסטה של הצינורות:
קוצצים שני בצלים דק (תודה לשמוליק שעזר לקצוץ, הבצלים בקרואטיה חריפים ומדמיעים מאד),
חותכים נתח יפה של בייקון לקוביות קטנות – בערך 350 גרם. מי שרוצה יכול להחליף בחזה אווז מעושן – לנו לא היתה האופציה.
מטגנים את הבשר בשמן של עצמו כמה דקות, מוסיפים את הבצל ומאדים ביחד עוד עשר דקות. מוסיפים כחצי ליטר שמנת מתוקה (אנחנו השתמשנו בשמנת 20% ושמנת 33% ביחד) ומבשלים עוד כמה דקות. מוסיפים מעט מלח ופלפל. יוצקים על הפסטה החמה, מקפיצים עם שתי כפות ומגישים.

רוטב עגבניות עם שום – לספגטי (אבל אפשר עם כל סוג פסטה)
קוצצים כמות דמיונית של שום. כמה? עוד. מוסיפים בצל קצוף, ומאדים ביחד בשמן זית. מוסיפים עגבניות טריות קצוצות, קופסת רסק עגבניות (בקרואטיה הרסק הוא בקרטונים, ודליל יותר מזה שאנחנו מכירים), מלח פלפל, טבסקו וסוכר, ומבשלים במחבת כשער דקות. מערבבים עם הפסטה ומגישים.
מגישים עם גבינה מגוררת. איזו גבינה? מה שיש. לנו היתה איזו גבינה קשה פיקנטית וטעימה, נטולת שם. יצא נפלא.

והערה לוגיסטית. היה לא פשוט להגיש שתי מנות פסטה חמות ביחד, בתנאים שעמדו לרשותנו. לכן הגשנו את מנת הפסטה הלבנה ראשונה, ובינתיים בישלנו את הפסטה השניה, ואותה הגשנו לאחר מכן. החשוב היה שהצלחנו להגיש את שתי המנות חמות מאד, ואפילו לשבת ביחד עם החבורה בזמן האוכל – שהרי אין דבר מעציב יותר מאשר כל החברה יושבים ואוכלים ואילו אתה הבשלן תקוע לך לבד במטבח (שבמקרה גם מתנדנד באותו זמן).

כמה מילים על שום
נפלנו על חבורת אוהבי שום. הקפטיין ואשתו, ועוד כמה מהנפשות הפועלות, באו מהתפוצה ההיא שעל דגלה חרות ראש שום בשרני, ביחד עם צבעי הדגל כך שלאותו שבוע, כל צוות "הנסיכה" אכל שום בכל מנה. מכיון שלעתים רחוקות אכלנו מנה אחרונה, אפשר להגיד זאת באופן גורף. גם כשאכלנו במסעדות, ביקשנו קערית "לוקה" עבור הקפטיין. אלא מה, הרי בטחוננו ורווחתנו היו בידיו.. הקפטיין נוהג לאכול את השום כפיצוחים, ללא תוספות. האחרים הסתפקו במינון מוגבר של שום בכל מנה. האמת? היה נורא טעים.

מה על מאיר לעשות עם המצרכים שהכין
למי שעקב, מאיר שלנו פחות או יותר אוכל לפי המלאי במקרר שלנו בסירה. בתקווה שהוא אכל משהו ביומיים שבהם אנחנו לא האכלנו אתכם בסיפורים, הנה פיצוי. אז הנה מה ביקשנו ממנו להכין.
"……עליך לדוג עוד פלמידה שמנה, להצטייד בשעועית ירוקה, תפוחי אדמה, ארבעה סטייקים והרבה דגים קטנים וארוכים, אם כי לא תצטרך לאכול את הדגים – נראה שהם ישמשו פיתיון ללהקה של דולפינים."

ובכן, אנחנו כבר פחות או יותר באמצע השייט. כבר רווינו מסעדות משעממות בשפע, והנה הגענו ליום שבו יש בקשה צנועה מהחברים למסע להישאר ולאכול ארוחת ערב בסירה. השיקולים, רבים ומגוונים. האחד, הוא שתפריטי המסעדות חוזרים על עצמם בדייקנות מרובה. אתה מזמין אוכל והנך מלא ציפיות, אך ממסעדה למסעדה אתה חוזר ולומד כמה כללי יסוד החוזרים על עצמם, בדייקנות:
1. התפריט מחולק למנות ראשונות קרות, ראשונות חמות, מרקים, מנות בשר, מנות דגים, וקינוח. בסעיף מרקים, למשל, חוזרים אותם ארבעה מרקים, לרוב גם באותו סדר – ביף, דגים, עגבניות, פטריות. לאחר יום שייט נפשך יוצאת למשהו חם. אתה שואל את המלצר אם המרק הוא מעגבניות טריות, או מפטריות טריות, ונענה ב"כמובן, אנחנו מבשלים את הכל לבד" ועם תנועה של יד על הלב. לא הרבה מאד זמן אחר כן (אבל ממש לא פחות מעשרים דקות ושתי סלסלות של לחם טרי) מגיעות צלחות המרק.
ולהלן הממצאים:
מרק עגבניות – מאבקה שדווקא אהבתי כשהייתי ילדה (מלוח מתוק מרוכז כזה)
מרק פטריות – מאבקה שאני ממש לא אוהבת
מרק דגים – הו….. זה סיפור. כשאני חושבת על מרק דגים אני מדמיינת מרק אדום, סמיך, עם ריח של פרנו, ועם המון פיסות של דגים ששטות בו. מבחינתי – ארוחה. ומה מגיע? מגיע מרק דגים לבן, כלומר, מרק צהוב שנראה כאילו הוכן מאבקת מרק עוף של אוסם, עם פיסות הפטרוזיליה הזעירות שצפות בו, ובתוכו מעט פיסות של דג. לא לא-טעים, אבל ההגדרה של מרק עוף עם דג היתה יוצרת ציפיות מאוזנות יותר….
טוב, אז היה לנו אתגר להכין מרק דגים כמו שצריך. סיבה ראשונה לאכול ארוחת ערב "בבית". (הוא לא יצא כמו ממש שצריך, אבל לא נקדים את המוקדם למאוחר)

2. זמן ההמתנה למנות העקריות ארוך מאד. כבר היו ארוחות שכאשר האוכל הגיע לאף אחד לא היה חשק לאכול אותו. בארוחה אחת שהיתה יקרה מאד, הגיע מגש ענק של דגים בגריל, לאחר המתנה מאד מאד ארוכה. המנה היתה מסודרת מאד יפה – הטבח לקח את כל 8 הזמנות של השולחן וסידר את כל הדגים על מגש אחד ענק. התמונה היתה יפה מאד, אבל כולנו היינו עייפים וכבר לא כל כך רעבים. כמובן שאכלנו את הכל, אך לא בחדוות יצירה. ולכן, סיבה שניה לאכול בסירה היתה משך ההמתנה למנה השניה – אם אנחנו נכין את האוכל, זמן ההמתנה יהיה בעיקר בשליטתנו, אם הגז יתנהג יפה (הוא לא, אבל, שוב, לא נקדים את המוקדם למאוחר).

3. עוד סיבה לאכול בסירה נעוצה בקמצן הקטן שבתוכנו. בכל ארוחה הזמנו בקבוק אחד של יין, שנגמר די מהר. כשעלה הדיון האם להזמין בקבוק שני לא היו מספיק "קליינטים" לעוד בקבוק, ולא היה נעים להזמין עוד בקבוק רק לשני אלה שכן שותים, בעיקר שאלה היו תמיד אותם שניים. נחשו מי. בסירה היה שפע יפה של יינות שניקנו במשך המסע וחיכו לשתיה, ואשר לאף אחד לא היתה כוונה לשנע הביתה (אל תשכחו את הפרק הדן באריזה ובו מצויין שיש להביא תיקים לא קשיחים, ומכיוון שהמסע נגמר בטיול של חצי יום בפראג, לא היתה אפשרות לקחת בקבוקים כמטען יד). ולכן, בארוחה בסירה היתה מובטחת האפשרות לשתות כמה שרוצים, ואפילו לא צריך לנהוג הביתה.
ולכן, מכל הסיבות האלה, הוחלט על ארוחת ערב בסירה.

באותו בוקר השכמנו ממש וכבר לפני שבע יצאנו למקום בו אמור היה להיות שוק הדגים של העיירה. אכן היה בנין כזה, אבל רק דלפק מכירה אחד היה מאוייש בו, והיו מעט דגים. מאלה קנינו –
2 דגים אדומים מכוערים להפליא, במחיר של כ- 100 ₪ לקילו – קיווינו שאם הדג כל כך יקר אולי זהו הדג המפורסם שאין בוייאבז בלעדיו – רסקס. מכייון שלא פגשנו רסקס אישית עד כה, לא היה ברור אם זה זה. לפי הדייגים בשוק היה ניתן לקוות שיש שורשים לסברה הזו.
קילו של דגים ארוכים ודקים – מהם חשבנו להכין צ'יפס דגים. אלה דגים שסיפרו לנו שניתן לדוג בכך שמכניסים את היד למים ופשוט תופסים אותם. המחיר היה כ – 15 ₪ לקילו
ועוד קילו של דגים דומים לברבוניות. – בערך גם כן 15 ₪ לקילו.

מצויידים בשלל הצנוע זה המשכו לקצב וקנינו ארבעה סטייקים יפים של אנטריקוט – האחד, לאחת מהחבורה שאינה אוכלת דגים כלל מסיבה בריאותית (זה לא בריא לדגים), השני, על מנת להתחנף לקפטיין, והשנייים הנותרים – על כל צרה שלא תבוא.
עוד קנינו ירקות – תפוחי אדמה, פלפלים אדומים בגוון אדום מרתק – חשבנו על הצ'ושקי של מאיר – צבע אדום עז באמת, כרובית, עגבניות, חצילים, עוד קצת שום ליתר בטחון, ושעועית ירוקה טריה.

חזרנו מהשוק, סידרנו את הדברים במקומותיהם המצומצמים, יצאנו לדרך, ו…הופ – חנן דג עוד דג. הפעם טקס הטבח והניקוי נעשה רחוק יותר מעיני, והסתכם במשלוח שתי שקיות ניילון למקרר למשמרת – האחת – שדרה וראש ועוד כמה איכסים, והשניה – שני פילטים נקיים.

כשהגיע הזמן להתחיל לבשל עזבנו את הסיפון עם הים הכחול והנפלא שמסביב, וירדנו למטה למטבח באנחה קלה. הנוף כל כך מרתק שהיה קשה לעזוב אותו. אבל מה לעשות, duty calls. התנחמנו בכך שמצבנו שפר בהרבה ממצבו של הקפטיין – אנחנו יכולנו להעלם להפסקת צהריים כשהיו לנו עניינים דחופים לסדר בקבינה שלנו – הוא – לא. וגם לא אשת הקפטיין. אז מי אנחנו שנלין – הלכנו לבשל.

וזאת היתה הארוחה:
מנה ראשונה –
פלפלים קלויים בגריל הגז של התנור, שלמטרה הזו היה ממש מצויין (טוב שלמשהו כן..), עם הרבה שום וחומץ בלסמי (אמת, החומץ היה ברשימת הקניות הראשנית ששלחנו ל"קניינית" שלנו)
סלט חצילים מאד בלדי – החצילים הקרואטים היו קטנים, עזי טעם, מלאי גרעינים וצבעם אפור כהה בפנים – תיבלנו אותם בשום, לימון מלח ושמן זית.
כרובית – פרחי כרובית מטוגנים בשמן זית, עם….שום, לימון ומלח.

מנה עיקרית –
מרק דגים אדום – שמנו בסיר את כל חלקי הדגים שנותרו לאחר הניקוי – משני הדגים המכוערים , מהפלמידה של חנן, ומהדגים דמויי הברבוניות. יחד אתם הרבה ירקות חתוכים גס – ראש סלרי, גזר, בצל, עלי סלרי. הוספנו מים (לבישול, כמובן) והבאנו לרתיחה (הוי כמה קל לכתוב את המשפט הזה. הגז כבה כמה פעמים בדרך, זה לקח המון זמן). בישלנו ברתיחה מתונה כשעתיים, הוספנו קופסת עגבניות משומרות, קצת רסק עגבנויות לצבע, ובישלנו עוד ועוד. לבסוף סיננו את המרק, והמשכנו בשל אותו עוד. לאחר זמן הוספנו כרבע בקבוק גראפה (לא היה פרנו) ובישלנו עוד.
להגשה שמנו בכל צלחת מספר פיסות דג נא, יצקנו עליו מהמרק הרותח והגשנו לשולחן.

נוזל המרק היה טעים, פיסות הדג היו מבושלות לאחר שתי דקות והיו אף הן טעימות, ובכל זאת בשורה התחתונה דעתי הצנועה היתה שהתוצאה אינה שווה את המאמץ. המרק לא היה סמיך דיו ובשורה התחתונה לא הייתי חוזרת עליו, אלא מכינה מרק פטריות – היו בשווקים סלסלןת שטוחות של חצי קילו פטריות ירדן (שעליהן למדנו למרבה הצער שאינן משגעות בחביתה, אבל במרק…..).

ואחרי המרק –
תפוחי אדמה בשמן זית ורוזמרין טרי שנקטף בדרך (זה כאילו נשמע בנאלי, אבל כשמצליחים לעשות מנה כזו, אותה עשינו אלף פעמים בבית, בתנור של הסירה, זה מעורר השתאות אצלנו ושמחה גדולה אצל כל האוכלים שסוף סוף היה להם אוכל "כמו בבית").
שעועית ירוקה ברוטב עגבניות –
מטגנים בשמן זית בצל ושום חתוכים גס, מוסיפים את השעועית הירוקה, רסק עגבניות, מים, כמה עגבניות חתוכות לפלחים, ומבשלים עד שתתרכך מעט. מוסיפים מלח, פלפל, מיץ לימון וסוכר.

פילטים של דג מטוגנים בחמאה ושום, לרוב האנשים, ולקרניבורים שניים מהסטיקים – מטגנים את הסטייקים במחבת לוהטת עם חמאה ומעט שמן, מטרטרים את הקפטיין שברשותו שען עצר שיגיד לנו כל שתי דקות – פעם אחת בשביל להפוך את הסטייקים, פעם שניה כדי להוציא אותם מהמחבת. רוטב טעים שאולתר בשניה – למחבת הריקה להוסיף חרדל, קטשופ, שמנת מתוקה, מעט מלח, לבשל ביחד דקה, להחזיר את הסטייקים לתוך המחבת לרגע ולהגיש.
יחד עם כל הנ"ל שתינו ארבעה בקבוקי יין – לא שמרתי תיעוד של היינות אבל ממילא אחרי הבקבוק השני שמן של היין כבר לא היה חשוב.
ולקינוח…… סלט פירות עם צימוקים שהושרו ברום, ולקפה –
עוגיות טעימות מאד שהכינה אשת הקפטיין – והמיועדות לפתור עודף של קורנפלקס שאיש לא אכל:
2 כוסות קורנפלקס או יותר – כחצי חבילת ענק
300 גרם שולקולד מריר מומס ביחד עם 200 גרם חמאה וחצי בקבוקון רום
מערבבים ביחד את כל החומרים ומניחים במנז'טים מנייר (היו במינימרקט! לא להאמין). היה טעים באופן שערורייתי והיה מאד קשה להפסיק לאכול מהן.

מקווה שכולם יצאו שבעים. אה, כן, נשארו דגים. הארוכים האלה שרצינו לטגן אותם כמו צ'יפס. ולא הכנו אותם, כי כבר היה המון אוכל.

למחרת, תוך כדי שייט הופיעה להקה של דולפינים. ממש ראינו אותם מתעגלים וקופצים מתוך המים. הקפטיין חשב שיוכל להמשיך ולשוט כאילו כלום, אבל הצעקות הנרגשות של כולם הכריחו אותו לעצור. השלכנו למים את כל שאר הדגים וקיווינו שהדולפינים ראו טלויזיה והם יודעים שהם צריכים לבוא ולהגיד שלום לקרובי המשפחה האבודים שלהם. לא קרה.