לאט לאט הופכות השיחות שלי עם צלמי אוכל ומוצרי מזון לסדרה מתהווה במהלך השנים. זה התחיל עם אפרת אשל בפורמט הישן של אתר אכול ושאטו, והמשיך עם הצלמים אנטולי מיכאלו ואפיק גבאי. המשותף לראיונות אלה, מעבר לעובדה שהתקיימו עם צלמים, היה שלא פגשתי אותם אישית אלא שוחחתי איתם בטלפון. הראיון עם דוד סילברמן (דיויד), מי שמוכר לי כצלם יין, היה שונה. את דיויד אני פוגש באירועי יין רבים, ותמונותיו מעטרות בדרך קבע את מדור היין השבועי הפופולרי שלנו, 'השבוע בענף היין', אותו כותב אלון גונן.
הפגישה לראיון התקיימה במסגרת מיוחדת ומקורית בתערוכת צילומים 'ימי ראשית הקיץ' של דוד סילברמן, המגדיר את עצמו כצלם יין, בגלריה 'ראות רוח', השוכנת במקום הכי לא שגרתי: משרדי עו"ד ינקוביץ בקריית אונו (פרטים בסוף הכתבה). מאחר שהקדמתי מעט, הסתובבתי לבד בין התמונות, אך סיבוב שני יחד עם דיויד החכים אותי’, והוכיח שחלק מההנחות שלי על התמונות לא היו מדויקות, ואפילו לא נכונות.
כמה דברים מעניינים בעקבות הסיור עם דיויד: באופן מכוון הוא שומר בתערוכה, ובהרבה צילומים שלו, על אנונימיות: לא מזהה כרם, מקום או אדם. מבחינתו, התערוכה היא סוג של תהליך של יציאה החוצה. "אני בשלב ביניים של חשיפת עצמי, והאנונימיות הזאת באה לביטוי בצילומים. אני מאוד אוהב פנים של אנשים אבל בתערוכה הזאת הרגיש לי נכון לא לחשוף אדם או מקום ספציפי. למרות שאני מאוד מתחבר לאנשים העובדים בכרמים ובתעשיית היין, והפרטים הקטנים כמו ידיים של מישהו, זווית, טרואר. למשל תמונה מפורטוגל, או בפרובנס בה הייתי השנה. לא משנה כמה שאני לומד על עולם היין, אני מבין כמה אני לא יודע". עם סיום הסיור בתערוכה התיישבנו לשיחה מרתקת עם האיש שמאחורי המצלמה.
הרקע המשפחתי
"נולדתי בשנת 1962 בדרום אפריקה, למשפחה יהודית רפורמית פעילה מאוד בקהילה, והתחנכתי בתנועת נוער ציונית. תמיד רציתי לעלות לארץ – מבחינתי זה היה מובן מאליו. בשנת 1983, כשהייתי בן 21 עליתי לארץ , לאחר שלמדתי באוניברסיטה בדרום אפריקה במשך שלוש שנים כלכלה, ורוב הזמן הייתי פעיל בתנועת הנוער".
עולה חדש בישראל
"עליתי באופן עצמאי אחרי שעשיתי את הסידורים מול הסוכנות, והגעתי למכינה באוניברסיטה העברית בירושלים. לא ידעתי עברית כי לא למדתי בבית ספר יהודי, והייתי חצי שנה באולפן. המשכתי ללמוד כלכלה ומנהל עסקים – ומהר מאוד הבנתי שזה לא מה שאני רוצה.
הכניסה לעולם הצילום
"היה לי חבר שאהב לצלם. התחלנו לפתח תמונות בדירה עם ציוד שקנינו, והחלטנו ללכת ללמוד יחד צילום בקמרה אובסקורה בירושלים. רגע לפני הלימודים החבר החליט שהוא חוזר להולנד ממנה הגיע, ואני התחלתי ללמוד. למדתי שנתיים וחצי, ובגיל 25 התגייסתי לצבא כצלם למשך שנתיים. כשהשתחררתי התחלתי לצלם ארכיאולוגיה ותחומים נוספים, אבל לא משהו מוגדר. חבר שעבד בסוכנות החדשות רויטרס סיפר לי שמחפשים עוזר צלם לעבודה בפיתוח תמונות במעבדה. בין השנים 1991 עד 1999 התקדמתי לתפקיד צלם ברויטרס – מסוף האינתיפדה הראשונה דרך שנים של פיגועים, רצח פוליטי, טבח מערת המכפלה וברוך גולדשטיין, פיצוצי אוטובוסים, לבנון, גדה. יחד עם הפוליטיקה והדת – ירושלים היא מקום מאוד קשה".
לאוקספורד ובחזרה
בסוף תקופה זאת נסע דיויד עם רעייתו דאז ובתם בת השנתיים לאוקספורד, ללימודים לדוקטורט שלה. דיויד היה אמור לעבוד ברויטרס בלונדון, וממש לפני הטיסה לאנגליה קיבל הודעה שהדבר לא יקרה. בכל זאת הם נסעו, והוא עזב את רויטרס לשנה נהדרת באוקספורד, במהלכה נסע פעמיים בשבוע ללונדון לעזור לחבר צלם. כשחזרו בספטמבר 2000 רצה לעסוק בצילום אבל לא בחדשות משהו אחר: תיירות, לייפסטייל. אבל בחודש זה שרון עלה להר הבית, התחילה האינתיפדה השנייה, ופנתה אליו סוכנות צילומים חדשה שהפכה בהמשך לגטי אימג'ס (GettyImages).
דיויד חשב שזה יהיה עניין של שבועיים עד שיחזור למסלול הרגיל, אבל בסופו של דבר נשאר שם עשר שנים כצלם הראשי של גטי בארץ – "היה מעניין מאוד, וקשה מאוד בתחילת שנות ה- 2000. זה הביא אותי למקומות גבוהים באחריות וברמת הצילום", הוא אומר. אדם אותו אהב לצלם בתקופה הפוליטית שלו היה יאסר ערפאת. "היו שנים שישבנו ליד המוקטעה ברמאללה, וחיפשנו איזה פתח וגישה אליו. יותר משנתיים מחיי היו סביב האיש הזה ומה שקורה איתו". בשנת 2010 היו צמצומים בגטי, ואז החל הפרק החדש בקריירה המקצועית של דיויד סילברמן, ובעצם בחייו.
הבחירה בצילום בתחום היין
"אני לא בטוח שבחרתי בתחום היין – התחום בחר בי. בדרום אפריקה היו יקבים טובים ויינות טובים. לפני שעזבתי הסתובבתי בסטלנבוש וחזרתי עם מספר בקבוקי יין. כשעליתי, לא מצאתי בארץ יין שאני יכול לשתות – ברמה ובטעם. שיחקתי רוגבי בירושלים, משחק שהולך עם וויסקי ובירה, והיין כמעט יצא מהחיים שלי. בתחילת שנות ה- 2000 גיליתי את היין הישראלי החדש. הייתה קבוצת אבות של ילדים מהכיתה של בתי, כשפעם בחודש התארחנו בערב יינן בחנות יין בהוד השרון. נהניתי, והבנתי שמשהו קורה. באותו זמן חיפשתי משהו לצלם לגטי שלא קשור למוות והרס אלא למשהו טוב בארץ. ערב אחד ישבתי במרתף החנות ושמעתי את אלכס הרוני מיקב דלתון – שדיבר על יין, ועשה זאת באנגלית. חשבתי שאני יכול לצלם תמונות לכתבה על יין בארץ. אלכס אמר שזו תקופת הבציר והזמין אותי, בלי שהיה לי שום מושג על צילום בתחום היין, לא הייתי בבציר, וחוץ מביקור ביקבים בדרום אפריקה, לא הכרתי או פגשתי את תעשיית היין".
אלכס הזמין איתו ליקב בחצות לבציר לילי ויחד עם מכונת הבוצרת הגיע לכרם במירון. בבוקר ראה דיויד את המשגיח מתעטף בטלית ומתפלל שחרית, ודיויד אמר: "הנה תמונה", אחרי שבחושך לא היה לו מה לצלם. הוא שלח לגטי צילומים לכתבה על החזרה ליין בישראל, עם צילומי יין מרחבי הארץ. הנושא תפס אותו, ומאז הוא ממשיך. ב- 2005 התחבר דיויד לאבי בן עמי, והתחיל לצלם באירועי סומלייה ואשכול הזהב תוך כדי עבודה בצילום חדשות בגטי, כשמעת לעת צילם תמונות בבציר. כשסיים לעבוד בגטי אימג'ס ב- 2010 החליט דיויד לעזוב צילום חדשות ולהתמקד במה שעושה לו טוב – צילום עולם היין ולייפסטייל.
יש גם תחומים אחרים
בשנים האחרונות דיויד מצלם תחרויות כדור עף עבור איגוד הכדורעף, ומצלם בטיולים שלו ברחבי העולם: איטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, דרום אפריקה, המזרח הרחוק ועוד. הוא עדיין קשור לגטי, ומעביר אליהם תמונות.
לבחור מול השפע הדיגיטלי
"כשאני מצלם את ה-תמונה, השילוב של נושא ורגע, אני יודע שמצאתי אותה, גם אם יש כמה פריימים דומים. רוב הזמן אני חוזר מצילומים עם מאות תמונות, יושב ליד המחשב, מסנן ומסמן, ומתחיל לערוך. גם אז אני מבטל ומצמצם. בדרך כלל נשארות בממוצע 12 תמונות מצילום. אני לא מתבייש לצלם גם בסלולר. יש דברים שיוצאים טוב יותר מאשר במצלמה".
אנשים טובים בעולם היין
"יש אנשים שפתחו את הבית שלהם בשבילי כשהתחלתי לעסוק בצילום יין, בלי לבקש דבר בתמורה. בראשם אלכס הרוני מיקב דלתון – שרוב הצילומים המוצלחים הראשונים שלי בתחום היין היו אצלו, או יואב לוי מבזלת הגולן אותו פגשתי בשנה הראשונה שלי בתערוכת סומלייה. יואב עמד עם היין שלו וחצי גליל של גבינת פרמז'ן, דניאל רוגוב ישב אצלו והתיידדנו. בכל פעם שהגעתי לגולן, יואב אירח אותי.
יש שני אנשים בעולם היין איתם יש לי קשר אישי מעל המקצועי. רמי בר-מאור וזאב דוניה. הם חברים, וחשובים לי מעבר לעובדה שהם עושים יין שאני מתחבר אליו, יין שמשקף את האישיות שלהם. יקב אסף ומשפחת קדם הם דוגמה מהשנים האחרונות ליקב שהתחברתי אל אנשיו, ובמיוחד פרויקט עבודה עברית שלהם. היום אני מבין שיש הרבה אנשים טובים בעולם היין, שמה שמעסיק אותם זה לא הרווח אלא העשייה עצמה. יותר ויותר מכבדים את הטרואר, לא מנצלים את הקרקע, ומכבדים אנשים אחרים. זה מאפיין בכלל אנשים בתחום היין בארץ, שרובם כאלה.
מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?
"מצד אחד – למה לגדול? יש לי בבית ספר של פיטר פן – הילד שלעולם לא יגדל. אבל יש אחריות, משפחה, ילדים. אני עובד בתחום שיש בו אנשים טובים, נושא מעניין שאני אוהב ומתחבר אליו. נושא שאני לומד אותו כל הזמן, ומבין שיש המון מה ללמוד. משמח אותי שאני יכול להגיע לכרם, להבין אותו, להבין למה מגדלים ככה. להבין אפילו שכרם שעל פניו נראה יפה, בעצם נגוע בווירוס. יש אנשים ששמחים לחלוק את הידע שלהם. אני רוצה להעמיק את הידע שלי בעולם הזה, לעשות בו יותר – לא רק כצלם עצמאי. יש בזה עבודה, אך הייתי שמח לעבוד יותר עם היקבים. תמיד יש מקום לחדש. בזכות התערוכה והצילומים שמתפרסמים עוד ועוד, כמו באכול ושאטו – אנשים מבינים שיש כאן מישהו שיודע מה הוא עושה".
תערוכת 'ימי ראשית הקיץ' מתקיימת עד סוף ספטמבר 2018 בגלריה 'ראות רוח' במשרדי עו"ד ינקוביץ, שלמה המלך 38 קריית אונו (מאחורי בנק דיסקונט – חניה בקניון ממול). הביקור בתיאום עם הגלריה 03-5343937 או עם דוד 054-4854106.
תגובה אחת
איזה איש מרשים. אפשר לראות בצילומים שלא רק שיש לו עין טובה, הוא גם בונה את הפריים בצורה שמראה את הפרספקטיבה שלו על המציאות. איזה יופי לראות אנשים שטובים במה שהם עושים בלי לצעוק ובלי להתחנן ללייקים.
רספקט.