האיש בעל כמה כובעים

הערת המערכת: מיכאל (מימי) בן-יוסף היה שנים רבות הקברניט הראשי שלאל על, כתב ספרים על יין, שפט בתחרויות יין בינלאומיות, ועד היום מגלה סקרנות גדולה לחיים בכלל, ולחיים הטובים בפרט. עתה הוא בחר לכתוב על נושא אחר: הוא וחייו. אנו מאחלים למימי עוד שנים רבות של חיים ארוכים ומהנים עם אביבה רעייתו (איתו בתמונה, בקבלת פרס מפעל חיים באירוע הגמר של תחרות טרהוינו 2014)

האיש שמאחורי הכובעים זה אני, איש בר מזל לקראת "הצלע הסופית", הצלע האחרונה לפני הנחיתה האחרונה, בשפת התעופה. זאת לא נחיתה רגילה. זו אחרונה, ארוכה מהרגיל, ארוכה אין סוף. אסור לה להיגמר. נוחתים, הסעה איטית, לאט, מאוד לאט, על מנת להאריך את הזמן על ההגאים. עוד כמה דקות in control. בעמדת החנייה, סוגרים מנועים וזה הסוף. הנחיתה האחרונה.

עם הכובע הראשון עברתי חיים ארוכים וססגוניים, שעדיין ממשיכים כמעט לא נגמרים. כפיצוי סמלי, אני מסתכל, רואה ומריח מטוסים, בכל שדה, מכל סוג ומכל צורה וגובה.
את הכובע הראשון חבשתי כבר בגיל מאוד מוקדם: בגיל חמש, ליד בית בכפר קטן במזרח רומניה, נחת מטוס דו-כנפי ובו טייס וכלב. הטייס ירד על מנת לרוקן את עצמו, והכלב קפץ בעקבות הטייס. כל הילדים רצו לראות את הפלא המעופף, וגם אני כמו כולם. הייתי מוקסם. מהופנט חלמתי באותו יום, למרות שהעיניים היו פקוחות בשמש של אחר הצהריים. לאחר כמה דקות, הטייס קרא לכלב Fero (ברזל ברומנית), ולפקודה, פרו קפץ לתא הקדמי כטייס מאומן. אחריו הטייס בעל החזות המשונה והמשקפיים הגדולים עלה לתא אחורי, ושניהם המריאו ונעלמו בשמיים הכחולים.
הם עזבו, אך נשארו לעולם בלב הילד כחלום חיי עד היום. החוויה הזאת קבעה עבורי כבר בגיל חמש החלטה גורלית: כשאגדל, אהיה טייס.

זה הכובע הראשון, כובע שעדיין לוחץ על ראשי, כובע שלא עוזב אותי בימים כלילות, חושב וחולם, מתקדם בקריאה בלבד על התקדמות התעופה, וחוזר חלילה לאותו מטוס דו-כנפי ולטייס, שמאוחר יותר גיליתי את שמו ומקורו – Prince Cantacuzino, איש האצולה הרומנית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם הצטרפות רומניה ל- Axis הגרמני (ברית מדינות הציר), לצערי, בהיותי ילד בן 11 נחשפנו אמי ואנוכי למראה הקשה של הורדת הגופות מרכבת המוות של העיר שבה גדלתי (Jasi – בתמונה). אח אמי היה בין הקורבנות. עגלות הסוסים עם המתים נשארו כתמונה חיה לעולמים.

זה לא כובע נוסף, זו טראומה שמדי פעם חוזרת, ואין על זה אפשרות מחיקה. אך אני מבקש להתמקד ולכתוב על היותי בר מזל, ולא על טראומות ילדות.
על זה הוענקה לי תעודה "פרח ניצול" מצבא הגנה לישראל על תרומתי להמשך קיום העם היהודי. לא ביקשתי, קיבלתי.

חזרה לכובע התעופה, כובע שחרש לפני דרך חיים עד למרומי גילי. גדל הילד המכור לתעופה עד גיל 17 בקריאה בלבד על טיסות ומטוסים, כאשר ההזדמנות הראשונה הגיעה בצורת קורס טייס ראשוני מטעם השלטונות הקומוניסטיים של אותם הימים. התנדבתי כמובן, טסתי כמאה שעות טיסה, וקיבלתי רישיון טייס אזרחי (עדיין באמתחתי). חזרתי לסיים את לימודי הבגרות ובהמשך בטכניון, והמזל שיחק לי מחדש: לא התקבלתי לחיל אוויר הרומני, בהיותי בן של מעמד פסול, בן של בורגני – לא של פועלים.
בגיל תשע-עשרה עליתי ארצה עם אמי, כשאבי נשאר עד סוף ימיו באותו כפר בו נולדתי וגדלתי עד גיל שבע. אגב, אבי לגם כל חייו בקבוק יין לבן ליום (אין באזור יין אדום), חוץ מהימים בהם לגם יותר, והגיע בשיבה טובה לגיל תשעים.

עדיין עם כובע התעופה, והחלום שלא נגמר, מבלי לדעת מילה עברית, הגעתי יחד עם אמי למעברת נחלת יהודה, לאוהל מכובד ושתי מיטות סוכנות. כאן המזל לא כל כך עבד. באותה שנה היו הרבה גשמים, ומתחת למיטות הסוכנות, נוצר נחל צנוע אך עקשן. באותם החודשים הראשונים עבדתי בבניין תחת שרביטו של נתן, בן דוד יקר. כמו מרבית העולים החדשים, עבדתי מהבוקר ועד לילה והשתכרתי שתי לירות ליום, וזה הספיק לחיות. 

היו לי ציפיות שבעבודת הבניין אלמד עברית. די מהר הבנתי שהשפה העברית זרה לעובדי בניין של אותם הימים: הם היו פוליגלוטים, דיברו שלל שפות פרט לעברית. רומנית, פולנית, טוניסאית, עיראקית עסיסית, ומדי פעם היו מקללים בצרפתית מרוקאית.
על פיגומי הבניין, ראשי הסתובב אחרי כל מטוס בשמיים, ועברית יוק. בגובה של שלוש קומות, גמלה בליבי החלטה גורלית: גיוס לצה"ל למרות שלא הייתי חייב. רק בצבא אלמד עברית, אמרתי לעצמי. עד עכשיו רב הדומה על השונ, בסיפורי לעומת כל עולה חדש, אך החיים של אותה תקופה הציבו דרישות ברורות של צניעות והתאקלמות מהירה. 

כשהגיעה השעה, התייצבתי ברחוב בוסטרוס (אילת, היום) שביפו, והצהרתי על היותי טייס בעל רישיון תקף. הרב-סמל הממונה על הגיוס היה המום.
באותם הימים, טייס היה מוצר יקר, מוצר של חו"ל ובטח לא מרומניה. חיל האוויר היה מורכב בחלקו מיוצאי חו"ל עם בסיס אנגלו– סאקסי, במיוחד המדריכים.
בהתרגשות, קיבלתי זימון מידי לבדיקה רפואית במחנה תל נוף, כולל כרטיסי נסיעה באגד לשני הכיוונים. 

אם יש אודיסיאה לטייס, הרי בתל נוף החלה, על מרכיביה וסיבוביה האין סופיים, על חוסר השפה המשותפת, על אי הבנות, על מבחנים מוזרים באותיות לא מוכרות, ועוד כהנה וכהנה. ואני צעיר בן עשרים, כחוש, מצומק וקצת רעב, חולם ולא מצליח להבין איך מתקדמים לקראת המטרה. 

עברתי את המבחן הרפואי, וצורפתי לקורס טייס מספר 10 בתחילת ינואר 1952 – שלושה חודשים עולה חדש. במשך שנה וחצי עברתי הדרכה ומבחנים עם 22 מדריכים, ובאפריל 1953, שנה ותשעה חודשים לאחר העלייה, עולה ותיק, הוסמכתי כטייס בחיל אוויר הישראלי. היינו קורס קטן, רק שבעה חניכים, מסך הכול 76 שהתחילו. 

קורס הטייס לבדו, מן הראוי שאכתוב עליו ספר. במבט לאחור, נדמה לי שהמציאות של אותם הימים הייתה במיטבה. מסדר הכנפיים היה עבורי שיא של הגשמת חלום הילדות, שיא של אושר שרק גבר צעיר יכול להרגיש. 

(בתמונה: ראש הממשלה דוד בן גוריון מעניק כנפי טיסה לבוגר קורס טייס מספר 1 ב- 1950)

לפני כחודש אירחתי בביתי איש חיל אוויר, כותב תולדות טייסת שבה שירתתי, שביקש לשמוע על אבני הדרך שלי בחיל אוויר הישראלי. 
כידוע, לכל טייס יש ספר טיסות – log book שבו מפורט אירועי כל טיסה, תאריך ושעה, סוג ורישום המטוס, שם מדריך או סולו, זמני המראה ונחיתה, וסוג התרגיל באוויר.
הצגתי לאיש חיל האוויר שלושה ספרי טיסה ראשונים, בהם כתוב בדייקנות כל יום בחיי וגם עיסוקי באותו תאריך. ספרי הטיסות החזירו אותי לאותם ימים ראשונים. התרגשתי מחדש, ושחזרתי כל טיסה וטיסה שרשומה בדייקנות של תלמיד חרוץ. 

גם היום במבט לאחור אני עדיין מתרגש, עדיין חי כל דקה הרשומה בלוג בוק, כל תרגיל ויותר מכל את כל חוויות הטיסה. זה היה כובע של חיל האוויר, כובע שענדתי בכבוד במשך שש שנים וחצי בשירות חובה וקבע, ועוד עשרים שנים במילואים. בחיל, טסתי על מטוסי סטירמן, הרוורד, ספיטפייר, אוקספורד-קונסון, מוסקיטו, דקוטה, נורד וההרקולס הגדול. 

הכובע הצבאי נתן לי את הבסיס להגשמת חלום משופר, חלום מתקדם, חלום של עתיד מבטיח עולם חדש. בשנת 1956 השתתפתי כטייס מוביל בהצנחה למיצרי המיתלה ובפינוי הצנחנים הפצועים מהמיצר, ובהמשך הרבה ימי ושעות מילואים כולל טיסת החילוץ המפורסמת באנטבה. זה כובע גדול, כובע כבד, זה כובע של חיים, של סוד ונשמה, של מסירות ואמונה ללא עוררין.

מעניין שלאחר טיסת אנטבה, היו שלא קיבלו בעין יפה את "העולה חדש" שהשתתף כטייס פעיל במבצע כה חשוב ומפורסם (לאחר ההצלחה). איך איש מהם לא התנדב לטוס במקומי? אכן, עבור רבים נשארתי עולה חדש.
לא קל לפרט מעל 32,000 שעות טיסה, אך עבורי, כל טיסה, כל פרט, כל דקה חי מחדש, כל המראה וכל נחיתה, כל תדריך וכל תחקיר, כל רגע באוויר. את חיל האוויר סיימתי בדרגת רב סרן.

מהכובע הצבאי עברתי לכובע אזרחי, בחברת אל על, טסתי במשך ארבעים שנה,

 ממטוסי הבוכנה הראשונים, הקונסטליישן, דרך "הענק הלוחש" במטוס בריטניה, בואינג 707, בואינג 747 – 200 ובואינג 747 – 400. הכובע האזרחי קיבל משנה תוקף כספק ידע בין לאומי, כמדריך עולמי לתרבות, וכמובן לגסטרונומיה ויין בין לאומי.

באל על, כמו בחיל האוויר, ההתחלה לא הייתה קלה, אך מחדש הרצון להיות באוויר ניצח את כל המהמורות שבדרך. אל על בראשית דרכה נוהלה על ידי זרים, דוברי אנגלית, טייסים מבוגרים, מפליטי מלחמת העולם השנייה.
היה עלי להתאים את עצמי למציאות חדשה, למציאות שאינה סלחנית לאיש שאינו מתאים או זורם עם נוהלי הטיסה האזרחית השונה. 

בוועדת הקבלה של אל על ישבו אנגלי, הולנדי וישראלי שסירב לדבר עברית. הופעתי מצוחצח ומגוהץ במדי חיל האוויר, עם כנפיים מבריקות כולי נרגש ומתוח. לאחר שיחה קצרה נשאלתי מתי אני מתכונן לעבור את המבחן האזרחי (המסחרי הראשוני). הסברתי שבאמתחתי רישיון מסחרי. אם כך, אמרו, כדאי לך לעשות את מבחן ה- ALTP, רישיון שכל קברניט חייב. תשובתי הייתה מידית: אני בעל הרישיון הדרוש. אם כך, מאחר שתתחיל לטוס על הקונסטליישן, אתה חייב רישיון מטוס. כמובן שגם רישיון כזה היה בין הניירות שהגשתי לקבלה. חלום הטייס היה כל מאודי, לכן השקעתי את כולי ואת הכל, על מנת להצליח במקצועי החדש והקוסם.

אחרי חצי שנה כטייס מתלמד, הוסמכתי כקצין ראשון לאחר מבחן .אחד. כך עברתי בין המטוסים, של אל על ושל חיל האוויר, לעתים ללא כל מנוחה בין הטיסות, כשהידע המקצועי שלי התרחב ועלה שמיימה. במשך הזמן, אל על התקדמה ממטוסי הקונסטליישן לבריטניה ולבואינג 707. בהיותי עדיין קצין ראשון, עברתי קורס הסבה בחברת בואינג בסיאטל, ומשם חזרתי עם המלצה חמה לקברניטות. בין השאר, היה לי הכבוד להיות אחד מטייסי אל על שהטיסו את בן-גוריון לבורמה.
אחרי ארבע שנים וחצי באל על, וארבעה מבחני טיסה עם ארבע קברניטים מפקחים, הוסמכתי כקברניט בחברה. רק בן 32, גבר צעיר בעיני רבים, לתפקיד הבכיר באותם הימים. מהתחלה לא קלה, במשך השנים צלחתי את דרכי עד לדרגת טייס ראשי ומנהל צי 747-200.

השנים באל על לא היו לבטלה. בהיותי קברניט פעיל, סיימתי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, ולקראת סוף הלימודים חבשתי כובע נוסף: תואר מאסטר בטעימת יינות מאקדמיה של נאפה שבקליפורניה. בסיום הלימודים כתבתי ספר: "ספר היין", לקהל הישראלי הצמא לדעת משהו על הנוזל שמוזגים לכוס. הספר היה להצלחה רבה, למעלה מ- 30,000 עותקים נמכרו, ועל הקיר בחדר העבודה שלי תלוי "ספר זהב"!

עוד בהיותי קברניט מדריך ובוחן, חבשתי כובע נוסף, כובע של ימאי. כן, עברתי מבחנים לרישיון משיט, רכשתי ספינה באנגליה, וכימאי מתחיל הפלגתי לראשונה עד חיפה. עם הזמן, הייתי לקברניט מוביל ספינות של ידידיי, מפינלנד ומצרפת לארץ. כך הכרתי פן חדש של העולם לא רק מהגובה, עולם שאינו מוכר לאנשי היבשה, פן מסקרן ומלא אתגרים.

את שנותיי האחרונות כקברניט ניצלתי ללימודי תורת היין, Wine Master – מקצוע מורכב הדורש תכונות לא מוכרות לאיש הלוגם. על מנת להשיג את התואר, למדתי במשך עשר שנים, בין הטיסות ובין החופשות, והרי אני ממשיך ללמוד. מקצוע הייננות אינו מרשה להתנתק, ועם כובע יין אני ממלא את שעות הפנאי של היום. הידע ואהבת היין הביאו אותי למקומות המעניינים ביותר בעולם, למסעדות הטובות והמפורסמות, לפינות האור והיופי של הפלורה והפאונה (הצמחייה ובעלי חיים) העולמיים.

זה אני, האיש החובש כמה וכמה כובעים, דובר וכותב ארבע שפות, קורא ספר לשבוע, מחבק את משפחתי וידידיי, וחי את מלוא שנותיי בר מזל. תמיד ידעתי לקבל את הכל במידה ובהבנה, גם כאשר התגוררתי באוהל קטן עם נחל עקשן מתחת למיטה, או בטיסות קשות ומסוכנות, בכל מזג אוויר, כמעט בכל מקום בעולם.  הספקתי לגלוש בסקי בטהרן בזמן השאח, או בצ'ילה, לטעום יינות בניו זילנד ולברוח מדובים באלסקה, או לקפוץ לתוך גומת קרח בסיביר. יחד עם זאת, עוד היום הייתי מוכן ללבוש מדים ולעלות על מטוס, לא חשוב לאן ומתי. רצוי מיד. 

מיכאל בן-יוסף, דצמבר 2015

צילומים איל גוטמן, דיויד ואןמארן, ויקיפדיה, בואינג