בכנס כורמים, שנערך לפני מספר ימים באחד היקבים הגדולים בארץ, נחשפתי לחומרת המצב בענף כפי שהשתקפה בסקירות מנכ"ל היקב המארח ומנכ"ל המוע
צה לגפן היין.
ניתן לסכם את המצוקה במספר מילים: בשעה שהנטיעות מתרחבות, שטח כרמי היין המניבים גדל והולך, היבול הכולל גדל והלחץ על היקבים לקולטו גדל, צריכת היין לנפש קפואה ועומדת על כ- 4 ליטרים לשנה לנפש (מאז 1942). לכן כמויות היין הנקנות עולות במקביל לגידול האוכלוסיה, אך הן נמוכות מקצב העליה בייצור היינות.
הבשורה הקשה שהוטבעה היא: המשך הנטיעות, צפי לעליה בתנובה (פירוש הדבר עליה רציפה בכמויות יין שאינן נמכרות והמאוחסנות ביקבים), היצוא אמנם גדל, אך בקצב איטי ביותר ורוב רובו לשוק היינות הכשרים ליהודי העולם, והחדירה לשוק הבלתי כשרים קשה ביותר. קיימת גם תחרות קשה ביינות יבוא במגזר ההארחה בארץ (מסעדות, מלונות ואירועים).
המשמעות היא הצטברות עודפי היינות במחסנים, הגורמת בעקיפין לצמצום בקליטת ענבים בבצירים הבאים. הנפגעים יהיו הכורמים שתוצרתם לא תקלט. פתרון ביניים שהוצע בכנס על יד הדוברים כלל אי חידוש חוזים המסתיימים בתקופה הקרובה, התרת חוזים למעוניינים, הצמדות קשוחה יותר למחירים ובונוסים כנגד איכות.
הדברים הוצגו כבעיה המתפתחת וצומחת לכאורה ללא יכולת שליטה; זאת בגלל שיקולים תמוהים ומדיניות שגויה בהרחבה הנטיעה בענף. הגדלת עודפי היין תורצה ונתלתה ב"אמת הכלכלית" לפיה כאשר יש מחסור במוצר, היצעו פוחת, יחסית לביקוש, מחיריו עולים ולהיפך – ההיצע גדול מהביקוש, המחירים ירדו והצריכה תעלה.
אולם חוקי ההיצע-ביקוש הנוהגים בשוק פתוח ובלתי תלוי, אינם בהכרח חוקי התנהגות היצרן (היצע, מחירים) מול התנהגות הצרכנים בשוק הדוניסטי (הערכת הצרכן למידת ההנאה שלו מהמוצר כנגד ירידת מחירים, מבצעים להגברת צריכה והעדפתו לאיכויות מוצר), הנהוג בכלכלת היין.
בשוק זה, לחינוכו והתמחותו של הצרכן בכל הקשור למוצר הנדון, היין, ליחס בין איכות המוצר המוצע לציפיות ההנאה של הצרכן המושכל ולמידת נכונותו לשלם את המחיר המבוקש, יש משקל עצום.
בישראל, תרבות היין היא נחלתם של מעטים מביני דבר אמיתיים, מעט יותר המעזים לראות עצמם כמביני דבר (מספרם גדול יותר אך קטן יחסית לכלל האוכלוסיה). הקהל הרחב של צרכנים אינו מודע, מבחין או מדקדק באיכות היין המוצע במבצעים, אך יודע כי הוא משמש לקידוש בשבת, מועדים ואירועים. מכאן ברור שהקהל הגדול הזה, האמור להיות קהל היעד הבלעדי להגדלת הצריכה, נותר ללא חינוך לצריכת יין, ולכן הוא אדיש למוצר.
המסקנה המתבקשת לקפאון הצריכה היא, שלמרות השקעות בסכומי עתק בפרסום, ציון הצלחות בתחרויות יינות הארץ, ההשקעה של היקבים היצרנים בחינוך הצרכנים זעומה. כלומר, לו היו היצרנים מחנכים את הקהל, יתכן ועודפים של יינות לא היו מצטברים, כפועל יוצא היינו מבינים שהרחבת הנטיעות הגיונית ביותר, היבולים הגדלים היו נקלטים ביקבים, ורמת המשבר בענף והסיכון בהכנסות הכורמים מחד, או הסיכון בנטישת כורמים, היו פחותים בהרבה או לא קיימים כלל.
אין כאן כוונה להאשמת מישהו במצב שנוצר, אלא להצביע על כך שניהול הענף היה כושל, ולא משנה על מי ובמי יש להטיל את האחריות.
בעיה אחרת היא – ההכנות לקראת שנת השמיטה (2015), זו המתרגשת עלינו מדי שבע שנים והיא מסוג הבעיות המחזוריות בחיי חברה פעילה ומסורתית במידה רבה. לכאורה, אחרי מעל ל- 130 שנות כורמות עברית בארץ, אמורה הייתה הבעיה למצוא את הפתרון המוסכם ללא הקשיים והנפתולים שאנו חווים מדי שמיטה, כמו הפתרון שנתקבל במכירת חמץ לפני הפסח (פתרון דמוי חוזה כמו "היתר מכירה").
אולם לא כך הוא הדין לגבי יין וכרמים. הסדרי "היתרי מכירה" (הסדר מקל), או "אוצר בית דין" (הסדר מחמיר, המתאים יותר לפי התוספתות) אינם מבטיחים פתרון מוסכם ואחיד. זאת, משום שרבני מקומות שונים לא מכירים באחד או בשני, או בשני ההסדרים גם יחד, מהסיבה שאינם סומכים על מוציאי ההכשרים הללו, או מסיבות אחרות שאינן ברורות ושקופות.
צירוף שתי הרעות, זו של הקשיים בשיווק היינות בשנת שמיטה מחד ומשבר עודפי היין מאידך הביאו לרעיונות של "שמיטת כרמים" או השבתת הכרמים. שוב מגוללים את הבעיות על הכורמים.
להפחתת החששות ולהפגת ההלם בקהל, דווח כי ראשי הענף ינסו "לגייר" את שר החקלאות ואת מנכ"ל המשרד, שזה מקרוב הושבעו ושניהם אינם מהמגזר החקלאי, לטובת פתרונות נאותים לענף, במקביל יעשו נסיונות להקל על תקנות השמיטה ועוד. אולם נרמז ברמז עבה כי, כדי להרחיב את הפרסום וקידום מכירות היין, המועצה לגפן היין בשיתוף התעשייה חושבים להוסיף "מס יעודי" חדש על הכורמים.
כמי שאינו נוטה לקום ולזעוק "אמרתי לכם" (שבעה מאמרים באתרי היין במהלך 2010 – 2012; מספר ניירות עמדה בשאלות שונות בניהול ותפקוד הענף לוועדה בין משרדית שנועדה לעסוק בענף היין), התקשיתי להאמין למשמע אוזני.
בחלוף ההלם הראשוני חשתי, כי כנראה למאמרים שנכתבו בשעתו ופורסמו ועוררו תגובות לא פשוטות, לא היה הד או חשיבות. דו"ח הועדה לענף היין לא הובא לידיעת הציבור אלא הוגש בלעדית לשרים שמינוה, המלצותיה הביאו כנראה ל"המתת החסד" שהעניקו למכון היין הישראלי (המוסד הממלכתי שהוקם בשעתו לשמש מורה דרך לענף, מחקר בהתאמת זנים לאזורי הארץ, מעבדה לאיכות היין ומחקר אינולוגי).
החלה פעילות ראשונית להתווית חוק יין חדש, אולם לאור העבר המפואר בענף – החוקים נועדו למחוקקים וספק רב אם בכלל יאכפו. עד כה אין כל פעילות להגדרת אזוריות או תחום לאזורי היין, להגדרות ברורות לקביעה ודירוג איכויות יין (דירוג איכות יינות עשוייה לנרמל את מחיריהם). בתחומים אלה אין דין ואין דיין, איש הטוב בעיניו יעשה.
ההלם שלי הפך לתחושת אין אונים וחרדה קשה, האופפות אותי מספר ימים מאז אותו כנס. אין האונים מסתכם ב"מה שהיה הוא שיהיה". החרדה שניבטה בעיני רבים מבאי הכנס (כורמים מנוסים ותיקים כצעירים), חיה וללא ספק נוגסת בבטחונם העצמי, מכרסמת באושיות נאמנותם למעסיקיהם בענף, בנציגיהם במועצה.
חלקם חוו בצעירותם, ורובם אם לא כולם שמעו על משבר היין מלפני כ- 30 שנים, עת רבים נטשו את הענף, עקרו כרמים לטובת גידולים אחרים. הענף איבד אז רבים וטובים מאנשי המקצוע והכורמים הותיקים והמנוסים.
היה זה לא רק אובדן של יכולות ייצור, אלא של ידע, נסיון מצטבר וכולל שלא יסולא בפז.
מהו פירוש "השבתת כרמים" לכורמים? האם יזניחו את הפעילות ותחזוקת הכרמים? מי ישא בהוצאות הטיפולים והעבודות, כולל הבציר שלא ימומש ביין? במידה ולא תבוצע תחזוקת כרמים והכרמים יפגעו מי יישא בתוצאות הנזקים? מי יתמוך באלו שיפרשו בפועל, בכפייה, בשל מחדלי ניהול בענף (בלא לציין את אחריות אנשי משרד החקלאות, המועצה, ומנהלי היקבים).
מי יישא בהוצאות העקירה וההסבה לייצור של גידולים חלופיים? כל פגיעה עכשווית בכרמים תחייב לימים יבואו נטיעות מחודשות, הוצאות נוספות בגין עורלה, נטע רבעי, והנחתות של ציווי שמיטה בלתי ברורים או תמוהים.
לכותב שורות אלו הצעות שונות לדרכי המוצא מהמבוך אליו נקלע הענף. נתחיל בכך שהיקבים יקטינו ממתח הרווחים שלהם, יעלו את תרומתם למסע הסברה לקידום מכירות והסברה על יין לציבור. מכירות יין אינן ממטלות הכורמים, אלא הן חלק מחובת היצרן לשווק את תוצרתו. במודגש אומר כי אין מקום למיסוי כפול. הכורמים משלמים כיום "מס לטון ענבים'", מיסוי המחזיק ומתחזק את פעילות המועצה למטרות שונות כמו מחקר, קידום מכירות, אז מדוע להטיל מס נוסף לקידום מכירה?
במפורש אומר כי אין מקום להשית מס נוסף על הכורמים. עדין לא מאוחר לקדם מערכת חינוך יעילה לתרבות יין, לא כזו של מספר פגישות והרצאות המניבות "מומחי אינסטנט ליין".
על היקבים מוטלת חובה חיונית בהשקעה רבה ומכוונת יותר בחינוך הציבור הרגיל (דיילי יין במרכולים, תצוגות בישול וצריכת יין במרכולים ומרכזי מכירות בימי ד' או ה' שהנם ימי הקניות).
התחלת מסע חינוך זה חיונית, ויש להתחילו כרגע ולא מחר. היקבים חייבים ליזום ארגון מבצעי מכירות משולבות של גבינות או בשר או עופות עם יינות, כאשר רכישה של מוצר כגבינה או בשר מוזל תכלול גם יין מוזל, עם חוברות נלוות של הנחיות טיפול ביין, סוגי יינות ובישול ביין.
בעבר היו היקבים להוטים לשלוח דילי יין למסיבות בית להדרכת ארגון ערבי יין וגבינות. מדוע לא יאורנו מבצעי בישול ביין לאירועים ביתיים על ידי דיילי יין מטעם המועצה והיקבים?
כל אלה הן מחשבות של הרגע, משום הדחיפות והצורך במציאת דרכים לשיפור המצב. אולם כל אלה אינם באים במקום החובה של היקבים לכורמיהם. בשנות ה- 70 במאה שחלפה, טענו שהקפיטליזם הינו גס ותקיף ופוגעני ביותר, חסר התחשבות בטובת הפועלים והיצרנים. עליית התעשיה היפנית משכה את עיני הכלכלנים בשל דגם הפעולה, או השיטה שהפעילו ביפן, וכונתה בין היתר "המשפחה הגדולה". עובדי המפעל נחשבו כבני היצרן, ועליו מחסורם.
נראה לי שדגם זה הוא הנכון לענף. מקור חומרי הגלם האיכותיים הם הכורמים המנוסים, המיומנים, וחובת היקבים, בעליהם ומנהליהם, לראות בהם את בסיס היקבים, ולא צמיתים או חקלאים הקשורים בחוזה.
ועוד – יין אינו רק תרבות משקה או שולחן הוא גם תרבות חברתית מסוימת הכורכת כורמים, ייננים וצרכנים במעין מסגרת משותפת.
אסיים בבקשה אל מנהלי היקבים והייננים: אנא שמרו על כורמיכם, אל לכם לאבדם או לפגוע בהם.
המאמר פורסם לראשונה באתר wines-israel
