לפני הבציר
ובינתיים המכות נוחתות בזו אחר זו. מכות קטנות, מכאיבות, אבל לא נוראיות. לא זוכר שהייתי כל כך מיואש שבוע לפני בציר. אולי אני פשוט מזדקן. החיסון הנפשי שלי הולך ופוחת. או שהאנושות הופכת יותר אטומה ואכזרית. או שניהם.
אני יודע שאעשה עוד בציר, מן הסתם. שאזיע כהוגן ואחייך מתוך העייפות הגדולה. שהתקלות הבלתי צפויות יגיעו מדי יום, ויימצא פתרון. הייתי כבר בהפקה כזאת. אבל עכשיו משהו אחר מתגנב דרך סדקים בלתי נראים. האנשים לא באמת כאן. הם במציאות אחרת. פלנטה דיגיטלית שבה אוצר מילים חדש, מאמנים אישיים, יועצים עסקיים, סדנאות זוגיות, הנחייה לקראת מימוש עצמי, הקשבה פנימית… כל זה נועד לאפשר את העדרם של הדברים הבסיסיים: זיעה. חמלה. לחם וחמאה. במקומם יש ממרח שמן מרווה וצדפות, מערכות יחסים, נורמות חברתיות. במקום להבטיח. לקיים, יש אילוצים כלכליים.
בניו יורק בשנות השמונים, בג'ונגל האלימות היום-יומי ברחובות, אני "מוגן" באולפני עריכה ממוזגים, מופקת סדרה של סרטי פרסומת לדאודוראנט. סלבריטאים מתחומים שונים: זמרים, ספורטאים, שחקנים, מעצבי אופנה, מצולמים כביכול בחזרות, רגע לפני שההופעה, המשחק, או תצוגת האופנה מתחילה. קאוס. כולם מתרוצצים בהיסטריה של עוד רגע זה קורה. ואז שתי שניות לפני סיום הסרטון, הדמות עוצרת, מסתכלת למצלמה מחייכת ואומרת: "but never let them see you sweat".
מי שפועל- מזיע. מי שמצליח – מזיע. ברור. אבל זיעה? לא. בשום אופן לא. המדיה החברתית מלאה בפרצופים מחייכים, צלחות של אוכל מושלם, נופי גן עדן, והחיים נהדרים ונטולי זיעה.
אפילוג: חיישנים בגוף שלי מאותתים לי שזה הזמן להיכנס לרוורס. אבל רוני ג'יימס גוער בי מלמעלה: תלחץ על הגז זייאבלה! יש בציר, אין זמן לכאב.
תוך כדי הבציר – Everyone for himself and the government against all
הבוקר, כשירדנו לכרם לבציר "קטן", גילינו שכל הברזים בחלקות השונות נגנבו. בלי מז"פ אני יכול לנחש שמדובר בבדואים. למה? כי זאת הפעם הרביעית שזה קורה, ודפוסי הפעולה דומים. הבדואים עולים כל שנה לאזור בית שמש עם העדרים שלהם, באישור השלטונות. בתקופה זאת הם יוצאים לפשיטות כחלק מפרוצדורת "השלמת הכנסה".
הנזק הכספי, כמה אלפי שקלים, הוא החלק הזניח. העבודה והתסכול מחוסר האונים, הם החלק הכבד. זה עובד ככה: גם אם יתפסו, כמו שקרה לא מזמן בכרם של יקב שכן, לפי עדותו של א' שתפס אותם על חם, הם ישוחררו על ידי המשטרה בתוך 24 שעות, מחוסר עניין לציבור… מה שזה אומר, וצריך להבין זאת היטב, שהמשטרה נותנת לאנשים האלה אישור לגנוב. והם יודעים זאת. למה לא לגנוב אם לא יקרה להם כלום? עכשיו, הבעיה היא לא המשטרה. הבעיה היא באיש/ה כלשהו במשרד לביטחון פנים, שמוריד את ההוראות הללו למשטרה. ניתן לסכם את כל זה בכותרת "גניבות חקלאיות", והנושא יורד מהפרק, כי הוא לא באמת מעניין אף אחד. למעט העובדה שמחר זה יכול לקרות אצלך בבית.
ועוד נקודה: זה תמיד היה ככה. לא משנה איזו ממשלה הייתה בשלטון. ככה שגם הבחירות מחר (יום ג' 17.9.19) לא ישנו כלום… ביבי א', ביבי ב', ביבי ג' – אף אחד לא סופר את החקלאים. לא צריך חקלאות. אפשר לייבא מטורקיה, או מכל ארץ אחרת… אין לי מה לחדש. הכל ידוע, והרשות לא נתונה. מחר אלך לבחור, כי צריך. אין לי למי לבחור. מעולם לא היה לי.
עוז – היין החדש של זאב דוניה שמוקדש לסופר עמוס עוז
הטקסט הזה לא יהיה פשוט, וחשוב שהוא יהיה פשוט. היין הזה מבטא אולי את פסגת 20 שנות עבודתי כיינן. מנקודת הראות שלי, כל מה שאני יודע "נכנס" ליין הזה. וזה לא אומר שאנשים בהכרח יאהבו אותו, או להיפך. אם הייתי מציית לחוקי השיווק והכלכלה, הייתי אמור לתמחר אותו "ככה וככה". כי אם אני חושב שזה היין שלי (לא רוצה להשתמש בביטוי "יין הדגל"- מיצה את עצמו), אז מחירו צריך להיות המחיר. אז זהו שלא. אני מבין קצת את חוקי הכלכלה וההיגיון המסחרי, אבל… לא מתאים לי.
אז הטקסט הזה הוא אולי הבהרה: היין הזה אמור לעלות יותר, הרבה יותר, ממחירו הנקוב. ואז היה ברור לכולם, שאם הוא עולה "ככה וככה", אז הוא גם שווה "ככה וככה". בבקשה עצרו לרגע, תעשו מאמץ, חישבו מחדש. הפעם זה עובד אחרת. הפעם, המחיר לא משקף איכות, בכיוון ההפוך… השיר או היצירה המוזיקלית הכי טובה של מלחין, לא עולה יותר. הספר הכי טוב של סופר לא עולה יותר, וכו' וכו'… אוקיי?
ניסיתי להיות צנוע, במידת האפשר. אם לא הצלחתי, עמכם הסליחה.
