1: יקב מוני – כמו ביקב בוטיק איכותי
מכונת הבקבוק של יקב מוני עובדת. אלפי בקבוקים, והרבה חביות יין מחכות בתור להידחס לתוך הבקבוקים. לא תמיד אלה חביות היין של יקב מוני עצמו, והמכונה מספקת שירותי בקבוק לעוד כמה "יקבים" קטנים וגדולים שעושים את היין שלהם תחת עינו הפקוחה של היינן ששון בן אהרון. יקב מוני הוא יקב גדול, אבל ההתייחסות שלו לקרקע, לכרמים, לאשכולות הענבים ולטיפול הענבים ביקב, היא כמו ביקב בוטיק מאוד איכותי. אני מניח שעם משרד יחסי ציבור טוב (אין לו בכלל), יקב מוני היה מקבל חשיפה גדולה ואף פרסים רבים, אבל משפחת ערטול היא משפחה צנועה שמבקשת שרק חומר הגלם ידבר. אין ריצה מטורפת אחרי פרסום ומדליות, הם מעדיפים בשקט ובשלווה שלהם להפיק יין ולתת רק לו לדבר.
בשנים האחרונות הוגדלה באופן משמעותי כמות הכרמים עם זני הענבים הלבנים שניטעו על מנת לספק יין לבן לימות הקיץ החמים שיש לנו. ששון מזהה את המגמה בעליית ביקושים ליינות לבנים והיקב נערך בהתאם.גם טיפולים מונעים נגד מחלות וכמובן עקירת כרמים חולים, הם בראש מעייניו של ששון בן אהרון, ויש פיקוח מתמיד על מה שקורה בשטח. מרכז המבקרים ביקב, מרשים. יש אווירה של נינוחות ורוגע, וכמובן יופי טבעי של מנהרה חצובה בסלע הגיר, בה אפשר לשבת במקום קריר וליהנות מיין וגבינות מקומיות.
רני רוגל שהיה איתי בביקור ביקב (יחד עם מיכאל בן יוסף), התרשם ורשם: בביקור אצל היינן ששון בן אהרון ביקב מוני, היקב השכן ליקבים טפרברג וצרעה וצמוד למנזר דיר רפעאת, פגשנו את בעלי היקב – בני משפחת ערטול מהכפר מרר במקור, כשנור ערטול מנהל כאן את העניינים. במרר הם היו אנשי זית, ובשנות ה- 80 התחילו לגדל כרמים וזיתים באזור עמק שורק. תחילה המשיכה המשפחה להתגורר במרר, אך עם הגידול בהיקפים עברו לגור באזור היקב, כשהם בוצרים 2000 דונם – חצי גפן וחצי זית. רוב הזמן מכרו את תנובת כרמי הענבים החוצה ולא ייצרו יין. היום הם מגדלים 1,400 טון ענבים, 800 טון מוכרים ליקבים אחרים וב- 600 טון משתמשים.
בני ערטול הם הכורמים הגדולים בעמק שורק, בו גם רוב הכורמים האחרים הם ערבים נוצריים כמוהם. בכרמי ערטול – להם אחראי שקיב ערטול, בנו של נור שלמד ייננות בבורדו, מגדלים מעל 20 זנים. יש להם יכולת לנטר ולהעדיף שטחים בשנים שונות לפי האיכות ולפי צרכי היקב. בין הזנים החדשים: מלבק, גוורצטרמינר ואליקנט בושה – בציר ראשון שלו, עדיין לא עשו ממנו יין זני. בין האדומים המצליחים: פטיט סירה (דוריף), פטי וורדו והמלבק – יין זני ראשון ממנו יוצר ב- 2013, ומספרים לנו כי מצליח מאוד בשוק האמריקאי. לבנים מצליחים: שרדונה וגוורצטרמינר. עם העלייה בביקוש, ליקב מוני חסרים ענבים ליינות לבנים. בקיץ האחרון נטעו 100 דונם – מהם 90 דונם לבנים. כל הבציר שלהם מכני, למעט חלקת קריניאן מבוגרת מאוד. בזכות קרבת הכרמים ליקב הם חוסכים הובלת ענבים במשאיות. יש להם עגלות של שלושה טון עם חילזון, ומכניסים את הענבים היישר למעיכה.
היקב הממוקם מעל עמק שורק מנציח את הבן הבכור ד"ר מוניר ערטול – רופא שמת ממחלת לב ב- 1993. מייצרים כאן בשנה 400,000 בקבוקים – 70% יין אדום ו- 30% לבן (8% יצוא, בעיקר לארה"ב), במספר סדרות: הבסיסית – M, נחל – סדרה בת שנתיים הנקראת על שם נחל שורק, רזרב, ובצמרת סדרת הפרימיום – שמשון ודלילה, ויין חדש: VIA.מסתבר כי במגזר החרדי קונים בהחלט את השמשון אך לא דלילה. למה? כפי שאמר לששון בן אהרון אחד מבעלי החנויות במגזר החרדי. כשאני מוזג בבית שמשון, אני מספר לילדים על עלילות הגבורה שלו. מה אספר על דלילה? שפיתתה את שמשון?
קולומבר 2016
צבע היין צהוב חיוור, עם גוון ירוק סביב הקצוות. ארומות פירותיות מאוד, בעיקר של מלון, תפוח, ואפילו אננס טרי. הטעם הבולט בפה הוא של אשכולית, וכתוצאה מכך אפשר להרגיש טעם חומצי נושך מקסים בעיניי, דווקא בגלל האף הפירותי. מחירו 30 ₪ – VFM (תל"כ – תמורה לכסף). יין מקסים ששווה הרבה יותר.
נחל שסק לבן 2015
בלנד מענבי שרדונה, סמיון וקולומבר (ראשי תיבות). גם פה לקח ששון שלושה זנים שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמ,ו ואיחד אותם באיזון מושלם של חומציות ומתיקות, פרחוניות של סמיון וחמאתיות של שרדונה. יין עגול ושלם, אבל עם טוויסט מקסים. מחירו 50 ₪ – VFM. יין טוב במחיר טוב.
נחל גוורצטרמינר 2016
אני מחובבי גוורצטרימנר יבש, ולכן הגוורץ של יקב מוני עשה לי את היום. קצת יציאה מהמסגרת של היינות המתוקים הכבדים שמאפיינים את הזן הזה בארץ. אמנם הארומות מתוקות ושופעות פירות טרופיים, אבל בפה היין חמאתי, מינרלי מאוד, מרענן ומאוד מתפצח. יופי של יין; פשוט יופי של יין. מחירו 50 ₪ – VFM מדהים.
פטיט סירה 2014 רזרב
יין בומבסטי מדי לטעמי ופחות מאוזן. עומס של שזיפים שחורים וניחוחות אניס, שלא חיים טוב אחד עם השני. גם בפה יש עסיסיות יתר של מיצוי פרי, עד שקשה לו מאוד להיפתח ולשחרר את טעמי הפלפל, הפטל, הקקאו, העשב הרטוב, וכל מה שדוריף אמור לתת. מחירו 80 ₪ – VFM. לחובבי היינות הבומבסטיים והאגרסיביים – זה היין.
שמשון 2013
בלנד מקברנה סוביניון ושיראז. ללא ספק יין מפתיע ביקב מוני. עולם חדש במיטבו. משחק מאוד מעניין של בלנדים, כשהשיראז מעניק כאן קרירות נפלאה לצד טעם מסורתי. יש עוד ועוד תיבול שצץ כל הזמן ומאזן את מתיקות הקברנה. היין מאוד פתוח, ומשחרר בנדיבות רבה טעמים נפלאים חדים ועסיסיים. מחירו 150 ₪ – VFM לחלוטין. יין מהליגה של הגדולים.
VIA 2014
בלנד בורדו קלאסי מענבי קברנה סוביניון, מרלו, מלבק ופטי וורדו, כשלכל זן יש תפקיד תומך. האף מציג מהומה של טעמי פרי כחול, סגול ושזיפים. פסים של עשבי תיבול טריים, מוקה וקקאו נכנסים בחינניות, מובילים אל הסיום העשיר, העמוק והמתוק. זה אכן יין של דרך (via). לא דרך הייסורים, אלא דרך אל האושר שמופק מהיין הזה כששותים אותו. מחירו 250 ₪ – VFM, יין הדגל של מוני; המחיר לא רלוונטי.
2: Clau de Seror – היקב שחמק לנו מתחת לרדאר
אני מודה: לא הכרנו את היקב הזה עד שטעמנו את יינותיו. נכון, הם זכו בתחרות טרה וינו האחרונה בתואר יקב הבוטיק הטוב ביותר שמייצר עד 100,000 בקבוקים, אבל בשטף הזוכים חמקו לנו מהעין. היקב או הכרם נמצא במושב אבני איתן ברמת הגולן (לא רחוק מיקב שאטו גולן), והוקם בשנת 2013. על הבקבוק חתום הכורם יובל מצליח, את הייעוץ מעניק איתי להט, שכנראה מגייס לצורך הכנת היינות ייננים שונים. בין השמות שמצאתי: הייננית מעיין חי, והיינן אייל דרורי. הבנו כי בין הבעלים או משקיע ביקב הוא לא אחר מאשר מיכאל גולן מבעלי גולן טלקום. היקב צץ לו ככה בהפתעה גמורה, והכל התנהל שם בסודיות גמורה, כחלק מקבוצה שנקראת Club Seror התומכת במוצרים חקלאיים איכותיים ואותנטיים מרמת הגולן. תוויות היין בצרפתית ובאנגלית, שום דבר בעברית, ונראה שרוב היין מיועד ליצוא. על פי רמת המחירים שהם מבקשים עבור היינות שהם מייצרים, נראה כי גם מעניין אותם למלא את כיסיהם בהרבה כסף.
L'OR BLANC 2016
בלנד מענבי שאנין בלאן בתוספת 40% ויונייה. ארומות טובות של אפרסק וחלת דבש. מעט ריח חרוך מעושן, שמאזן טוב את הפרחוניות. בפה טעמי אפרסק צהוב ומלון. חומציות שנפתחת כבר בקדמת הפה, ואפטר טייסט מפתה של טעמי אפייה. מחירו 120 ₪ – VFM מגוחך לחלוטין. אומנם יין טוב, אבל עם כל הכבוד – כדי לגבות 120 ₪ עבור בקבוק יין לבן, צריך לעשות יין מעולה, והיין הזה לא. 60-70 ₪ זה מחיר יותר רלוונטי עבורו.
L'OR ROSE' 2016
יין רוזה שעשוי מ- 100% ענבי גרנאש. צבע יפה מאוד: צבע נחושת בהיר עם גוון ורוד. מציע ניחוחות עדינים, עם ניואנסים של קליפת תפוזים ומינרליות משובחת. בפה יש תחושה של הרבה רעננות, ובעיקר טעמי פטל עדין. בקצוות אפשר להרגיש עפיצות קלילה, ועקצוץ בועתי קל שמאוד מוסיף ליין. מחירו 120 ₪ – לא VFM. זה יין שלא צריך לעלות מעל 60 ₪.
RAMAT HAGOLAN 2014
בלנד מענבי קברנה סוביניון, מרלו וסירה. גוף בינוני עד מלא, עם טאנינים עדינים להפליא. ריחות נקיים של קסיס, שזיפים שחורים ומעט אניס. בפה כל זה נתמך עם תבלינים מתוקים ונגיעות של עור ואדמה רטובה. יופי של יין. 200 ₪ מבקשים ביקב עבור היין הזה. VFM עבורו היה 90-100 ₪.
RAMAT HAGOLAN L'OR ROUGE 2014
80% קברנה סוביניון, 14% סירה ותוספת של 6% מרלו. היין האחרון בסדרת היקב, ונחשב לטוב ביותר שהיקב מייצר בסדרה. ריחות של דובדבנים עם מעט וניל מובילים לטעמים של פירות אדומים משובחים. מעט אניס וליקריץ בקצוות. טאנינים עדינים מדי, שמבליטים את המתיקות ונותנים גם לתבלינים לצאת – בעיקר הפלפל השחור. מחירו 250 ₪ – גם כאן VFM מגוחך. זה יין שצריך לעלות לא יותר מהקודם, כלומר 90-100 ₪.
לסיכום: יינות טובים שעשויים מחומרי גלם טובים, אבל המחירים שערורייתיים. אין הצדקה לשלם את המחירים הללו עבור יינות אלו. מיתוג היין בתווית מרשימה שכתובה בצרפתית לא, הופך את הנוזל שיש בפנים לנקטר האלים. אז שוב, רוב היין מיועד ליצוא – מן הסתם לקהל הכשר בפריז וערי צרפת אחרות, וכמובן זכות קביעת המחיר שמורה להם. לרגע נחשוב מה יהיה מחיר היינות הללו במסעדות אם זה מחירם ביקב. אפשר יהיה לחשוב שבקבקו לנו בורדו מעולה, ולצערי כפי שכתבתי, זה אכן יין ישראלי טוב – ולא יותר מכך, במחיר מוגזם, שלא לומר שערורייתי.
הקורא אליק איימוס הגיב
הפתעתם בביקורת התוקפנית על מחיריו הפרועים של היקב החדש מהצפון. דבר ראשון: הוא לא הראשון בישראל. בטח לא האחרון. אבל על בטוח שהיינן הצעיר בוגר פיימונטה הוא בעל השכלה וידע הרבה יותר מכל בוגרי מכללות יין בישראל. אגב, לא זכור לי שביקרתם את מחירי היין של אבי פלדשטיין, להט ולוינסון, אלא רק היללתם אותם כי הרי הם חלק מהגוורדיה. וזו בדיוק בעיית היין והמסעדנות בישראל. כולם חברים של כולם. כל ביקורת מיד הופכת לפירגון. ציונים 90 ומעלה, ומחירי היין פי 2 מהציון הם דבר מקובל ביינות ישראל. ויקב מוני? נו באמת, זיתים נהדרים אבל יין ממש לא. העיקר נכנסים ברמת הגולן וכרמל ברכילות זולה ולא עניינית. ונמשיך לרכוש יין מיובא, מכיוון שה- VFM האמיתי הוא שם. יין ישראלי? שישמר לשומרי הכשרות.
אלון גונן ענה לאליק איימוס
אליק שלום. מסכים עם כל מילה שלך, ויאמר לזכות האתר בו אני כותב, שאנו לא נותנים ציונים ליינות. לוינסון ספג ביקורת לא משהו על היינות שלו, להט לא קיבל ביקורת כלל, ופלדשטיין עשה כמה מאות בקבוקים – אז שייקח איזה מחיר שהוא רוצה. אבל אני מסכים אתך כפי שאמרתי. מחירי היין בארץ מטורפים, והגיע הזמן לשנות זאת גם במחיר קניית יותר יבוא.
אילנית צמח הגיבה
מחירי היין הגבוהים בישראל הם תוצאה של רצון להחזיר השקעה מהר, מכיוון שיקב הוא עסק שקודם שואב כסף ורק לאחר מספר שנים קוטפים ממנו פירות. חוסר קריאת המפה של השוק בארץ, שנובע לעתים מאי ידיעה, למידה, הסתובבות בשווקים או ניסיון של שיטת מצליח. ממליצה בחום לבעל יקב ללמוד את השוק, לבדוק עלויות ייצור, לראות מה הרווח הריאלי בשוק בו הוא פועל תוך התייחסות רצינית וכנה לצרכן וליין שיצר. יש בארץ יין איכותי ומעניין שראוי שיילווה כל ארוחה, אבל התפקיד של הייננים, הבעלים ואנשי השיווק, לבדוק את עצמם לפני הכרזת המחירים. אלון, בכתבה זו הדגשת פערים ותל"כ (VFM) לשני הכיוונים. אולי טוב היה לו היית מפגיש ביניהם, ובממוצע ניתן היה לומר שיכול להיות מחיר שכולם מרוויחים ממנו, ואף יינן מבורדו, פיימונטה או ישראל לא היה נעלב.
תגובה אחת
אכן מחירים יותר הולכים למותג מאשר לאיכות וכול מה שנאמר מעלה נכון מאד. הרעיון לחפש, לחפש… לחפש מצבים ויש… תאמינו יש יינות מעולים במחירים שפויים. פשוט לא ללכת לתוויות ללכת אל היין וכאמור יש!