ראשי » כתבות » מסעדות » טנדורי – כי הודו זה כאן

טנדורי – כי הודו זה כאן

מאת מערכת אכול ושאטו
פורסם ב- 12.6.10

אומרים שאנשים רעבים הם טועמי המזון הטובים ביותר.
כשהזמנו, זוגתי ואני, מקום לארוחת ליל שישי במסעדת טנדורי של רינה פושקרנה בהרצליה, הגענו ממש רעבים. ייתכן שלציפייה לקראת הבאות, לפני הבלתי נודע, יש חלק בהנאה ובמכלול של החוויה.

לטנדורי מספר סניפים בארץ, ואחד הוותיקים שבהם הוא טנדורי הרצליה. עיצובה של המסעדה חמים ועמוק בכיוון האקזוטי אוריינטלי עם נגיעות של זהב, קשתות מעוטרות, תמונות וקישוטים הודיים, תאורה נכונה ונוצצים, עשויי טעם וחן.

כשהוביל אותנו המלצר לשולחן המיועד לזוג, במקום שבהחלט נשא חן בעינינו, התיישבנו, ובטרם התחלנו לסדר את הכסא והמפית בכדי להיטיב את התנוחה, חזר אלינו המלצר ושאל "האם זו לכם הפעם הראשונה אצלנו?". השבנו לו בחיוב. המלצר הציע שנעתיק את מקום הישיבה אל שולחן סמוך, רחב ידיים יותר, שולחן המיועד לארבעה, ואמר: "מכאן יהיה לכם מבט טוב יותר על המסעדה".

כשהחל מסע המנות אל השולחן, ואלה החלו להיערם על השולחן; שופעות צבע, טעם ארומה והרבה עניין, הבנתי שהמלצר שהמילה "מבט", שנאמרה באנגלית WIEW, קיפלה בתוכה גם מבט בוחן ורחב אל המסעדה והסובבים, אך גם השקפה על השפע במזון.

אחד הדברים הטובים ביותר באוכל, זה שאין בדיוק חוקים. ואם אתה רעב ואם אתה סקרן, כל שאתה מתבקש לעשות זה, להתמסר כולך עם מלוא חושייך לבאות.
לעיתים לסביבה ולסובבים אותך יש משקל משמעותי, ולעיתים לא צריך סביבה מרשימה, סכו"ם מזהב או צלחות מעוטרות, ולמעשה כל שאתה צריך זה את האוכל עצמו וחברה טובה ובמקרה שלי, את זוגתי שאני אוהב, בכדי לחלוק איתם את ההנאה המשותפת.

במסעדת טנדורי של רינה פושקרנה, הסביבה היא הרבה יותר מאשר מרשימה, יחד עם התחושה הלבבית והחום האישי והאנושי שרינה מקרינה בנועם הליכותיה, בחיוכה הקורן, ובשליטתה על המתרחש בחללי המסעדה ההומים אדם כשהיא מקדמת את פני הנכנסים, או סרה אל השולחנות בכדי לבחון ולשמוע את תחושות הסועדים והאם אפשר להוסיף, לתקן, או להסביר דבר מה; אלה הם החיים בצורתם הפשוטה והנפלאה ביותר. לדידי, הסעודה בטנדורי הייתה לא פחות מטיסת לילה להודו ובחזרה, עם עומק של עושר חווייתי במיטבו.

המחמאה הראשונה שלי מופנית דווקא אל המלצרים. תחושת השליחות והמחויבות לתת שירות אישי ייחודי יוצא דופן בטיבו ניכרים כאן לעין. חיים, המלצר שלנו בלבוש הודי מסורתי, עשה הכול בכדי להפגין לכל אורך הארוחה, מקצועיות, שירות, והרבה אכפתיות, בכדי שהארוחה שלנו תהיה לא פחות ממושלמת.

הידע שלו במנות המסעדה חצה את גבולות התרגום המילולי והבנאלי של השף. הוא הכיר את מרכיביה של כל מנה ומנה, ואיזו מבין המנות נחשבת כמועדפת על קהל הסועדים בטנדורי. חיים ידע מתי לשלוח מבט חטוף ממרחק מה לעבר השולחן שלנו, ולכוון משם מתי להביא את המנות הבאות, ואלה הגיעו בדיוק בזמן הנכון, כאשר רצית אותן.
כשמנה מסוימת הצטיינה בחריפותה, חיים דאג למלא לנו את כוסות המים, בעודו אומר: "העשן לא תמיד עולה כאן מהמנות המחוממות על הנרות, לעיתים הבערה באה מהאוכל עצמו". יש שיקראו לכך מלצרות מקצועית לשמה, אבל אני אגדיר זאת 'לעשות הכול וגם קצת יותר'. שירות שהוא קודם כל ידידותי, ומכאן קשוב, ולעילא מקצועי.

אם חשבתם שלמסעדה יש מנהל משמרת ומלצרים, ובכך נסתיימה החגיגה; אזי טעות בידכם. מסתבר שרינה פושקרנה בכבודה ובעצמה מנצחת על החגיגה 7 ימים בשבוע, ולצדה בנה קונאל, עלם חמודות בן 28, בוגר מנהל עסקים ועם רקע של קיבוץ, גם רינה וגם הוא, מתרוצצים בין השולחנות, עמלים וטורחים, קשובים, ולא נחים לרגע.

פתחנו בצלחת של נווארטן – למעשה מנה העשויה ממבחר ירקות הגינה מוגשים ברוטב חמוץ מתוק, ולצדה ראיטה – יוגורט מתובל קלות, עם מלפפון קצוץ דק, כמו הצאזיקי של היוונים. הפיתה הגדולה, שהיא הלחם של המסעדה, מכונה כאן נאן – למעשה לחם העשוי מבצק תופח קל ופריך, אפוי בטנדור, ומוגש בצורת דמעה. היו גם נאן קטנים יותר, אלו הגיעו ממולאים בגבינה ובירקות, ורעייתי אמרה: "אני לא רוצה להתמלא מהבצק, אני רוצה לטעום מהכול".

למנות הראשונות הזמנו סמוסה – משולשים פריכים הממולאים בתערובת ירקות העונה, וגם בצל מטוגן, גזר ותרד עם תירס; אותם טבלנו במטבל עגבניות ביתי של המסעדה. את הסמוסה אפשר לקבל ממולאים או בשר כבש או עוף טחון, או כפי שרעייתי הזמינה: על טהרת הירקות; לאלו מכם שמנה צמחונית היא המועדפת עליהם.

לעיקריות הגיעו אל השולחן פלאק פניר – תבשיל מסורתי של תרד וגבינת קוטג' עשויה במקום, בתיבול עדין של צ'ילי ירוק וזנגביל. דגמנו גם במיה מסאלה – במיה מוקפצת עם בצל, עגבניות ומעט תבלינים.
המנה המועדפת עליי מכולן הייתה מנת בשר שצבעיה כצבע הדגל ההודי, והיא מכונה טנדורי גריל מעורב ומורכבת משלושה צבעי הדגל, עם עוף טיקה בומביי – בצבע ירוק: נתחי עוף ללא עצמות ,נימוחים ופריכים, בתערובת כוסברה, נענע ועשבי תיבול טריים,
את הצבע האדום תרם עוף טיקה אדום, ואת הלבן, עוף קסטורי (טיקה לבן) – נתחי עוף ללא עצמות נימוחים ופריכים בתערובת תבלינים עדינה, צלויים על גחלים. המנה הייתה פשוט נהדרת. אולי זה רק עוף, אבל צורת העשייה, הצבעוניות, השוני בטעמים ושלבי ההכנה המקדימה, שמן הסתם כללה השרייתם של הנתחים מבעוד מועד במשרי תבלין, ולאחריה הובאו אל תנור הטנדורי, בו נצלו לפריכות ורכות, עם תוכן עסיסי ועשיר בטעם.

עם העיקריות הגיע אורז הנקרא נברטאן פילאף – אורז בסמתי עשוי אחד אחד, מעורב עם ירקות הגינה, בדגש על תיבול מדהים המשלב זעפרן והל. קיבלנו גם עוף מקהני – עוף צלוי ללא עצמות, מבושל ברוטב מעודן ואקזוטי. ולצדו הגיע עוף טיקה מסאלה – נתחי עוף ללא עצמות צלויים. נתחי העוף הגיעו מבושלים ברוטב עגבניות סמיך.
לקינוח הגיעו כדורי סולת וגבינה מתוצרת בית, מוגשים בסירופ דבש ארומטי חם. וגלידה המכונה קולפי זעפרני עם פיסטוק ותבלינים מתקתקים.

המון אוכל נותר מיותם על השולחן. כשרינה ניגשה לשאול אם הכל בסדר, השבנו לה כי נוצחנו בקרב עם ההודים.
את המושג TAKE AWAY שיכללו כאן לאמנות. אין הרבה סיכוי שתצליחו להתמודד עם המנות הגדולות, התבלינים והרטבים והמטבלים והצבעים שמלווים אותם. לפיכך, כל המנות שהותרתם על השולחן נארזות עבורכם בקופסות פלסטיק אטומות, ומובאות אליכם תוך דקות ספורות בתוך שקית נייר ענקית ומרשימה.