יינות פיימונטה עולים לישראל עם "הדוש"

באותו ערב בו עם ישראל היה עסוק במשחק הכדורגל נגד קרואטיה, והמשיך בעצב של הפסד ה- 4:3 לחנוכת הבוז'ולה נובו ותואמיו הישראליים. התכנסה חבורת היי-טקיסטים בגינת בית בתל-ברוך, ובין דיונים כואבים על מחיר המניה ועל הקאריוקי בסיאול, טעמו מהיינות האיטלקיים מפיימונטה אותם מייבא עודד כהן – בעל חברת "הדוש" ליבוא יינות; איש היי-טק בעצמו, מה שהקל על המשתתפים להתיידד ולתחקר.

עודד חי שמונה שנים באיטליה כעובד אמדוקס, ובשנתיים האחרונות החל לייבא יינות. הוא חזר ארצה לפני שלושה חודשים, עזב את אמדוקס – ועכשיו הוא מתמסר ליין במטרה להביא את חווית הטעם והתרבות כפי שחווה באיטליה, ובמיוחד בפיימונטה – עם מגוון זני ענבים שלא מכירים בארץ.
המטרה של עודד להביא יין כזה, שגם במותגים איכותיים יהיה נגיש יותר מבחינת מחיר לצרכנים. לכן הוא לא מביא שמות גדולים, ומסתפק ביינות גדולים.
עודד לא עובד עם היצרנים מהקו הראשון הממותג, אלא עם יקבים קטנים משפחתיים שכל אחד מייצר בשנה עד 80,000 בקבוקים ממגוון האזור.
למה פיימונטה? פשוט כי עודד חי בפיימונטה ומכיר את האזור ואת המגוון העצום של זני ענבים ויינות.

רגע של גיאוגרפיה
פיימונטה – "רגלי ההר" ממוקמת בצפון מערב איטליה, בקרבת הרי האלפים הגובלים עם צרפת, כשמדרום ליגוריה והגבול המישורי יחסית עם לומברדיה לכיוון מילנו.
לפני מיליוני שנים, עקבות תזוזת היבשות והיווצרות האלפים היה כל האזור מכוסה ים, מה שהביא ליצירת קרקע עשירה בהמשך, ולהיווצרות ארבעה אזורי גידול וייצור יין ראשיים: אזור הלאנגה – מזוהה ביותר עם פיימונטה בטעמיו (לאנגה = לשון בלטינית) עם הנביולו – ענב הדגל של פיימונטה.
מאזור זה הביא עודד את יינות פרנצ'סקו רינלדי מהכפר ברולו.
אזור שני הוא אסטי. זן ענבים עיקרי: ברברה, כאשר הברברה ד'אסטי סופריורה הוא יין הדגל של האזור.
אזור שלישי בפיימונטה הוא רוארו, שמשנת 2005 הוכתר הנביולו ממנו כ- DOCG – מותג האיכות הגבוה ביותר באיטליה.
באזור הרביעי מגדלים את הגאווי – יין לבן DOCG.
אזור חמישי: צפוני בין טורינו למילנו – בייאלה ורצ'לי למרגלות האלפים הצפוניים. משם באים יינות הגאמה, גטינרה, צינזנו ועוד – רובם מנביולו (שם נקרא זן זה ספאנה). הנביולו עשיר בטנינים, בעל חומציות גבוהה, ודל בחומרי צבע.
צורת היין באזור מאוד צרפתית, כאשר טורינו הייתה במשך שנים רבות בירת מחוז סבויה (סבואה).

ומכאן ליינות
מתחילים עם Muscato d'Asti Degiorgis -(המחיר: 65 ₪). יין לבן מתקתק, נעים ולא מחייב.
אחריו נמזג לכוסות שרדונה פיימונטה 2003 (98 ₪) – כן, מגדלים בפיימונטה שרדונה כבר 200 שנה. השרדונה שהגיע מצרפת, נחשב לזן מקומי. היין מגיע מאזור אסטי – דרומית מזרחית לטורינו. יצרן: קשינו אורסולינה. 100% שרדונה, 14% אלכוהול. היין שהה 12 חודשים בחבית צרפתית שנותנת לו גוף. זהו יין לבן בעל צבע זהוב ביותר עם יכולת התיישנות. מתחיל מריר כלשהו, ואחרי שהות בכוס מוגדר כמדהים.

היין הבא: ברברה ד'אסטי סופריורה 2000 – הברברה הוא הענב הנפוץ ביותר בפייאמונטה, ומהווה 50% מייצור היין באזור – עם שלושה מותגי-על, שהפופולרי ביותר הוא ברברה ד'אלבה.
הד'אסטי תופס תנופה בשנים האחרונות. היין הוא 100% ברברה – מאותו יצרן של השרדונה, בעל ריחות כפר מובהקים – עור, פטריות, וצבע אדום שזיף כהה.

עוברים לברברה ד'אסטי סופריורה 1999 של היצרן וילה פיוריטה (140 ₪). הרבה יותר מעודן מקודמו, למרות שמבוגר ממנו בשנה. זהו ין נגיש מאוד שזוכה למחמאות הטועמים לעומת קודמו שבא מיצרן השרדונה. ההבדל העיקרי הוא בסוג החביות: הקודמים אוכסנו בבאריק צרפתיות (חביות קטנות יחסית), לעומת חביות עץ אלון סלובני גדולות של הוילה פיוריטה, המחזיקות 15-10 שנים ונותנות הרבה פחות טעם עץ ליין מאשר הבאריק הצרפתי הקטנות שנוגעות ביין ומשפיעות עליו בעוצמה. הוילה פיוריטה – מעולה. היין מ- 1999 ויכול למשוך עוד שנים רבות.

הבא בתור: ברברסקו גלינה 2001 של פיירו בוסו מנייבה (290 ₪). הברברסקו נתנפס כצד הנשי של הברולו – יותר מעודן. 100% נביולו 14.5% אלכוהול: הרבה יותר בהיר וצלול מהברברה.
ברולו קנוביו: 1998 (240 ₪) 100% נביולו. שהה 4 שנים בחבית. היצרן פרנצ'סקו רינלדי, צבע וריח חלודה, ברזל, דם. אמנם זהו יין איטלקי, אך הוא מזכיר מלחמת שוורים, ומשאיר בפה טעם של חלודה. היין לא מסונן, וזאת כחלק מאישיות היין – לשמור על נוכחות פיזית. מצאנו בו ניחוחות של וויסקי או ברנדי, ואפילו גרפה – ריחות עשירים עם רבדים שונים. הוכתר כיין למתקדמים.
אחד אומר: זה לא יין שהייתי מביא לארוחת ערב עם חברים. התשובה שקיבל: תלוי מי החברים שלך…

גם אם רוצים לרקוק את היין כדי להישאר פיכחים כלשהו לסוף הערב – אי אפשר, וזאת בהמתנה לברולו ריזרבה שנת 1982 מיקב דוסיו בולמורה, שגדל לו ארבע שנים בחבית.
הברולו מיוצר בכשמונה כפרים בחלוקה של מזרח ומערב – כשהמזרחיים אגרסיביים יותר והמערביים עדינים יותר. מיין זה הביא עודד בסה"כ 18 בקבוקים, ומוכר שישיה ב- 3,000 ₪ – שני בקבוקים מ- 1978, שניים מ- 1982, ושניים מ- 1990.
קשה להאמין שזה יין בן 24 שנה, ובטעימה עיוורת בוודאי היה מוכתר כיין מתחילת שנות ה- 2000. בכל זאת הדעות חלוקות לגביו – יש שמוצאים בו חמיצות, יש שפחות אוהבים, ויש שעיניהם מזוגגות בהנאה אין קץ.

לסיום: יין קינוח מתוק אסנצה – פאסיטו מוסקטו 2003 (137 ₪).
יש שלוש דרכי יצור ליינות קינוח: מענבים שלקו בנגע הפטרייה האצילה בוטריטיס, כמו הסוטרן הצרפתי; אייס וויין – מענבים שקפאו להם בכרם, והשלישית – בציר מאוחר או ייבוש/צימוק הענב, כמו הפאסיטו מוסקטו.
האמת? מי צריך את זה אחרי הברולו ריזרבה 1982?


הדוש – עודד כהן
טל. 054-7538377
[email protected]
www.thedoosh.com






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה