בסוף השבוע האחרון טעמתי יינות איטלקיים שמייבאים דני מובשוביץ ושמעון לסרי: רוקפיורה, אביניונזי, ג'יאני ברונלי.

 

מרוקפיורה, יקב מודרני מאומבריה שמתרכז בזנים מקומיים פחות ידועים, קרצו לי הלבנים: פיורדליסו, שעשוי מגרקאטו, הלבן המקומי, בתוספת קטנה של טרביאנו, האופייני לטוסקנה השכנה מצפון מערב, אבל מקומי גם כאן, עם רעננות פרחונית מתונה ורמזים אגוזיים ותבליניים. 

 

הלבן השני, פיורפיורה, עשוי רק מגרקאטו ומיושן בעץ שנה, כדי לקבל לבן מסוגהשמנמנים הנימוחים המפתים, עם רמזי פרי ברגיסטר נמוך ומעוגל. יין מפתה שמזכיר לבנים מזנים דרומיים אחרים. 

לאדום קוראים פרובה ד'אוטורה, חתימת היוצר, והוא עשוי מסגרנטינו, זן מקומי מאוד שגדל רק בחלק מהאזור, בתוספת מונטפולצ'יאנו שאופייני לאברוצו, השכנה מדרום מזרח, אבל מקומי גם כאן, ומסנג'יובזה, שאופייני לשכנה האחרת טוסקנה, אבל מקומי גם כאן. יין מפתיע ומפתה, עם רמזים לשלדה הגדולה של הזנים הדרומיים, מבלי לאבד פירוט ולהפוך למונוליטי וגרוטסקי, ועם טעמי פרי שונים ומעניינים.

אביניונזי – יקב טוסקני היושב באזור מונטפולצ'יאנו. הרוסו דה מונטפולצ'יאנושווה ומספק אופיינית תמורה טובה, אבל אהבתי במיוחד את הוינו נובילה דה מונטפולצ'יאנו. 

יש גם סופר טוסקאן שאהבתי פחות (כי יש לי משהו לא פתור עם הקונספט, אבל בהחלט מעניין לאוהדי הז'אנר), ויש גם מרלו מפתיע מאזור קורטונה, מהמרלואים רחבי הגו האלה, ירקרקים אך לא פירזיניים בתחושה, שכאילו אומרים 'כך היה צריך להיות קברנה במקור'. מעניין ושווה עיון. 

היקב משווק גם ברונלו דה מונטאלצ'ינו, של יקב עצמאי הנקרא ג'יאני ברונלי.
לוינו נובילה, שהוא תמיד חבילת יין המושכת את עיני ולרוב הולמת את חכי כשמדובר במרכז איטליה, ולברונלו של ברונלי, עדיין סגור ככל שיהיה, יש במובהק סגולה מאוד מסוימת של היותו מפורט, מבלי להפוך לאלכוהולי במבנה, ולעמוס יתר ומעיק בטעם. מאפיין תובעני שדורשת חיבת יין עדכנית מחביביה.

 

עם סנג'יובזה זני, שאיננו מאזורי האצולה של מחוזות אלה, יש לי תמיד בעיה. האותנטיים והחלודים משהו בטעם, נראים לי רזים וחד ממדיים מדי, בעוד המודרניים נראים לי מלאכותיים ודובדבניים בצורה אדולסנטית.
הסנג'יובזה הפשוט של רוקפיורה, מזכיר בצורה בולטת את ה"פרובה ד'אוטורה"שלהם, למרות שסנג'יובזה הוא הזן הפחות דומיננטי בתמהיל של האחרון. מה שמעיד אולי שלסנג'יובזה זה, שאינו טוסקני, יש מאפיינים משל עצמו, בנוסף לעובדה שהוא בעליל פחות חומצי.

ואי אפשר בלי ווינדולץ, האו דה ווי המצוינים שדני מייבא, וסיכמו את הטעימה בלי כוונה תחילה.


פורסם במקור בדף הפייסבוק של אבי פלדשטיין