לעתים קרובות אני מסיים התכתבויות שלי ב"כל כך הרבה יין, כל כך מעט זמן". מה שאני 
מתכוון לומר במשפט זה, הוא שאין לי כל הזמן או ההזדמנויות לטעום את כל היינות שהייתי רוצה. עם כ- 300 יקבים בישראל וכ- 2000 תוויות שונות, אפילו 10 יינות בשבוע יגיעו לכ- 500 יינות בשנה. כמו כן יש כ- 3000 תוויות של יינות מיובאים, לפי מה שנאמר לי. אף פעם לא ספרתי בפועל.
עם זאת, מדי פעם, ולמרות שאני מנסה לטעום יינות ישראליים רבים ככל שאני יכול במקום כמעט בכל משקה אחר (פרט למים); כאשר מזדמן לי אני חורג מהכלל שלי כדי לקבל קצת פרספקטיבה על ידי יינות טעימות מאזורים אחרים בעולם.
לאחרונה הייתה לי הזדמנות לטעום מספר יינות כשרים מבית יקב הרצוג בקליפורניה, כולם מיובאים ע"י צור סוכנויות.
עליתי לארץ בשנת 2008 מקליפורניה, ואני מתגעגע להרבה דברים מהגולדן סטייט; בעיקר לחברים שלי מ- 16 שנותי שם, היינות ומזג האוויר הכמעט המושלם של סן דייגו בכל ימות השנה. בנוסף, רציתי לקבל פרספקטיבה נוספת על איך יינות כשרים שמיוצרים מחוץ לישראל, מתמודדים מול יינות ישראליים כשרים ויינות ישראליים באופן כללי. ומאחר שחלק מהיינות האלה היו "מבושלים" (מפוסטרים), רציתי לראות אם אני יכול לאתגר את הדעה המקובלת, שיינות מבושלים נחותים לעומת יינות שאינם מבושלים.
יין מבושל בא כדי להסיר חשש נסך. בפועל מדובר בפיסטור של חלק מהיינות 
הכשרים, בחימום מעל 65 מעלות לשניות מועטות כדי שהיין יקרא מבושל. יש שמבשלים ב- 60 מעלות כדי להאריך את חיי המדף של היין, ויש חילוקי דעות אם הפיסטור מזיק ליינות משובחים שעוברים יישון בחביות.
ארבעת היינות שטעמתי יחד עם ארבעה חברים המבינים ביין, שני אמריקאים במקור ושני צברים, היו מיקב הרצוג הממוקם ב- Oxnard קליפורניה, כשמקורם של חלק מענבי היין בכרמים מהמוערכים ביותר בקליפורניה.
היין הראשון אותו טעמנו היה הרצוג ספיישל רזרב שרדונה 2007 Valley Russian River – מחירו 120 ₪, 89 נקודות. 
לדברי היקב מקור היין הזה מענבים שנבצרו ביד, והמיץ שלו הותסס בחבית (מה שאני מעריך יותר ויותר, במיוחד ביינות שרדונה), בחביות עץ אלון צרפתי וגם אמריקאי. היין גם עבר תסיסה משנית/מלולקטית בחביות, והתיישן בהן על שמריו (sur lie) במשך 11 חודשים נוספים. היקב ציין כי ביין בולטים ליים, תפוחים ופירות טרופיים, למרות שאני דווקא הבחנתי בפודינג לימון, שקדים ובננות, כמו גם בשמץ של וניל.
בדף הטכני של היקב הם מציינים שהיין עשוי להתיישן לעוד שש שנים ממועד ייצורו, והנה הגענו לשנה השישית. אני חושב שהיין הגיע לשיאו ומתחיל לרדת. לכן הייתי מוסיף כעת המלצה לשתות אותו עכשיו.
אבל זה שרדונה מאוד מספק, העונה לציפיות. הארומה שלו מענגת, אם כי יתכן שבגלל תהליך הבישול היא מוחלשת מעט בהשוואה למה שחווים באף אחרי סחרור טוב של הכוס ביינות אחרים.
זה גורם לי לרצות לטעום במקביל גרסה מבושלת ולא מבושלת של יינות כדי להשוות ביניהן, אבל נראה כי יצרנים ישראליים בדרך כלל מעבירים בתהליך בישול רק את היינות פחות היקרים ולכן בעלי פחות הבעה שלהם, וגם אז רק על פי דרישה ובדרך כלל ליצוא.
היין השני של הערב היה בקבוק של הרצוג ספישל רזרב סירה 2005 Edna Valley – מחירו 130 ₪, 88 נקודות. 
יין זה הציג הרבה אופי, אבל ניכר כי היו לו ימים טובים יותר, והוא ירד משיא תהילתו בעבר. היין בהחלט לא הראה את האופי החזק של אותו מציגים יינות סירה ושיראז ישראלים, או אפילו שיראז אוסטרלי.
מאחר שלא טעמתי יין זה לפני כן, קשה לדעת אם זה נבע מהזדקנות היין, מתהליך הבישול, או ממשהו מהותי ליין. עדיין הפרי היה שם והטאנינים השתלבו היטב, והיו לו ארציות ועגלגלות מסוימת, יחד עם מליחות שמזכירה יינות סירה צרפתיים יותר מאשר יין עולם חדש. הבחנתי בפטל, פלפל שחור ותבלינים האופייניים לזן, ועם זאת הייתי רוצה לטעום את הבקבוק הזה בשיאו. היין הציג שינוי צבע שנראה מוקדם ליין מ- 2005 האמור להתיישן. בואו נגיד את זה ככה: אני ראיתי סירה 2005 מחזיק טוב יותר מעמד, אבל זה עדיין היה יין נעים מאוד.
כוכב הטעימה היה הרצוג ספיישל רזרב קברנה סוביניון 2008 Alexander Valley – 
– מחירו 180 ₪, 90 נקודות.
כפי שאחד מהטועמים הישראליים שלנו אמר זאת: "ישראלים אוהבים את היין הזה". היין הציג הרבה תבלינים והיה אקספרסיבי. אולי היותו הצעיר בין היינות גרם לכך שתהליך הבישול השפיע על היין הזה פחות מאשר על היינות האחרים שנדגמו.
יין זה היה מלא בקסיס, טבק, אספרסו ורמז לשזיפים, והיה בעל חיוניות רבה יותר מהיינות האחרים מסדרה זו. אני חושב שהיין יוכל למצוא לו הרבה אוהדים בעיקר כיין פרמיום מבושל עבור צרכני שוק זה, ובין ארבעת היינות הוא נראה עדיין בשיאו.
כמי שהגיע מקליפורניה, אני מתגעגע למגוון הרחב של יינות זינפנדל אדומים מגפנים בוגרות (old vine), לכן הייתי להוט לטעום את הרצוג ספיישל רזרב זינפנדל 2006 Lodi – מחירו 180 ₪, 87 נקודות.
בזינפנדל זה היו פירות שחורים סמיכים ותחושת פה משיית, אך הוא לא היה חזק כמו שציפיתי, ולא היה אלגנטי כמו האדומים האחרים של הרצוג אותם טעמנו, או חזק יותר.
איני בטוח אם היינן ניסה ליצור יין אלגנטי והדבר לא עלה בידו, או ניסה לעשות זינפנדל חזק יותר והענבים לא ממש סיפקו את הסחורה, אבל למרות שזה יין טוב, נראה כי חסרה לו האישיות הססגונית לה מצפים מזינפנדל.
ארבעה יינות אלה סיפקו נקודת מבט מעניינת להשוואה בין יינות קליפורניה לעומת יינות מהזנים הזמינים בישראל, כמו גם כדוגמאות של יין פרמיום מבושל המיוצר בעולם. יהיה מסקרן לראות אם גם יקבים ישראליים ינסו להתחרות על השוק הפרמיום המבושל בעתיד הקרוב.
