התרמיל האחרון של יצחק
מאת יהודה עמיחי
פעם, בסוף המלחמה, הבאתי מן הנגב אל היקב
את התרמיל האחרון של יצחק מראשון לציון.
כי קו ההגנה על היקב עבר בנגב
ושם נפל. הבאתי את התרמיל אל אביו, יקבן ותיק,
כי אמרו לי לא לבוא אל בית הנשים, אם ואחות,
אלא אל בית הגברים של האב. בסינר גומי
עד הסנטר ובמגפי גומי עד הברכיִם
עמד בשצף היין ובקצף חייו.
הוא קרא לחבריו מבין החביות,
הוא קרא בקול גדול במרתף האפל:
הנה חברו שהיה איתו במותו,
הנה התרמיל האחרון, הנה המגבת
הגדולה שנתנו לו לנגב
מגבת פסים שנתנו לו בצאתו.
הו, יצחק, אתה נפלת בנגב
ואביך בוכה ביקב.
אני זוכר את השיר הטפשי
של אבן גבירול "ככלות ייני תרד
עיני פלגי מים פלגי מים". וכאן
היין לא כלה אך העיניים כלו מדמעות.
ובתקרת המרתף דלקו נורות צהבות
בתוך כלובים, כמו נשמות כלואות,
ובחביות הגדולות והאפלות
התחילה התסיסה ששוב לא תפסק לעולם.
השיר מתוך הספר "מאדם אתה ואל אדם תשוב" בהוצאת שוקן/ ירושלים ותל-אביב
כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן
