קיימת נטייה לדבר על עולם היין כאילו מדובר בזירה גיאופוליטית: מעצמות עולות, אימפריות נופלות, ומהפכות שקטות. בפועל, בואו נשים את זה רגע בפרופורציה. עדיין מדובר ביין; לא חיטה, לא תירס, לא נפט, ובוודאי שלא נשק גרעיני.
אבל בתוך העולם הקטן יחסית של כוס יין, לא של משברים עולמיים, קורה משהו מעניין: שינוי איטי, כמעט לא דרמטי, שבו המפה מתרחבת, מתפזרת, ומאבדת את המרכז היחיד שלה.
השאלה שמרגישה קצת יותר גדולה מאשר היא באמת, היא: מי יחליף את צרפת? רמז: אף אחד לא באמת ביקש מינוי רשמי, אבל כולם מתנהגים כאילו יש.
אז בואו נתחיל לנתח
צרפת: עדיין המלכה, פשוט פחות דרמטית מכפי שהיא חושבת. צרפת עדיין שם, גם בורגונדי, בורדו ושמפיין, והיא עדיין משוכנעת, בצדק מסוים, שהיא המציאה את הרעיון של "יין".
אבל העולם מסביב התחיל לזוז; מזג האוויר נעשה פחות מנומס, עוד מדינות התחילו לייצר יין טוב (מתברר שזה לא פטנט צרפתי), והצרכנים הפסיקו להעמיד פנים שהם חייבים תואר כדי לבחור בקבוק. התוצאה היא שלמרות צרפת עדיין המלכה, היא פשוט כבר לא לבד באולם ובעולם. כי פתאום מגיע לבורדו יינן ישראלי כמו ערן פיק, ופותח יקב. פיק הוא יינן ברמה גבוהה מאוד, אבל כזה שכשהוא נכנס למוד "טרואר", אתה מתחיל להבין שלפעמים יין טוב מגיע גם עם הרבה מאוד מילים סביבו. הרבה מאוד מילים.
איטליה: עושה יין מצוין בלי לעשות מזה פילוסופיה. איטליה היא בדיוק ההפך מהדרמה – אין שם נאומים על “גורל הטרואר” כל שני וחמישי, ויש שם פשוט הרבה יין טוב, מהרבה אזורים ובהרבה סגנונות. הגישה די פשוטה: זה עובד? יופי. לא עובד? נעבור לגבעה ליד. מתברר שזה די יעיל.
ארצות הברית: יין עם מצגת. ארצות הברית לקחה את עולם היין, הסתכלה עליו, ואמרה: "יפה. עכשיו בואו נעשה את זה מדיד, ניתן להרחבה, ועם דאשבורד". יש שם חיישנים בכרמים, אלגוריתמים שמחליטים מתי ענב מוכן רגשית, שיווק שמסביר לך למה אתה מרגיש משהו בזמן שאתה שותה משהו שאמור להיות פשוט טעים, ופגישות בהן מישהו אומר ברצינות מוחלטת: "אנחנו עושים אופטימיזציה לטרואר” (אוי, פתאום ויקטור שונפלד מיקב רמת הגולן קפץ לי במחשבות).
ספרד: הענק שלא נכנס לפגישה, כי לא היה לו כוח להתווכח. ספרד מחזיקה בכמויות כרמים שמספיקות כדי לגרום לשאר העולם להרגיש קצת קטן, ובפועל היא אחת ממעצמות היין הגדולות בעולם – פשוט בלי היח״צ של צרפת, ובלי הדרמה של איטליה.
במשך שנים ספרד הייתה עסוקה בלהחליט מה יותר טעים, חמון סרנו או חמון איבריקו, ובואו לא נשכח את הסייסטה הלאומית. יש בספרד ייצור עצום, הרבה יין בסיסי, ופחות עניין בלצעוק לעולם "תראו כמה אנחנו טובים בזה".
כעת לא נולדה פתאום ספרד אחרת, אבל העולם סוף סוף מגלה מה שהיה שם כל הזמן. אזורים כמו ריוחה וריברה דל דוארו מייצרים יינות ברמה גבוהה מאוד, ובמחירים שגורמים למדינות אחרות לשאול את עצמן כמה הן גובות עבור המותג ולא עבור היין.
פורטוגל: המקום שבו מגלים פתאום שהיה יין כל הזמן. פורטוגל היא אולי הסיפור הכי אנושי בנושא הזה. כולם עסוקים בלהתווכח מי תהיה מעצמת היין הבאה, ואז מישהו טועם ואומר: "סליחה, מה זה כל כך טוב, ולמה זה כל כך זול?" שפע של זני ענבים שאף אחד לא מבטא אם שמם נכון, אזורים שנשמעים כמו לחש או קללה עתיקה, ותחושה כללית של “אנחנו פשוט עושים יין, לא קמפיין שיווקי". בקיצור: לא מהפכה, אלא יותר "איך פספסנו את זה עד עכשיו?"
בריטניה וקנדה והחבורה שמסרבת להישאר מחוץ לשיחה
בריטניה עושה יין מבעבע שאמור לא לעבוד לפי כל חוקי הטבע – והוא עובד. קנדה מייצרת יין טוב, במקום בו החורף מרגיש כמו איום קיומי, והעולם מגיב כמו תמיד עם: "מעניין… לא ציפינו, אבל נזרום". בסוף בא האקלים, ה”מהפכה” היחידה שלא ביקשה רשות. כל הדיון הזה על מדינות הוא נחמד, אבל הכוח האמיתי הוא פשוט – מזג האוויר השתגע, והגפנים עושות רילוקיישן.
אז פתאום, אנגליה נהיית “כמעט שמפיין”; דרום אירופה הופכת ל"קצת חם מדי בשביל רומנטיקה, ובטח בשביל to cuddle (להתכרבל)"; וצפון אירופה פתאום מגלה שאם מזג האוויר קצת פחות עוין, גם היא יכולה להעמיד פנים שיש לה מסורת יין.
שאלתי בתחילת הכתבה מי מחליף את צרפת, והתשובה הקצרה היא: אף אחד
התשובה הארוכה היא שכולם קצת מנסים, אבל אף אחד לא באמת מצליח, וזה גם לא באמת משנה. כי בסופו של דבר אין חילופי מקומות בעולם היין; הוא פשוט מפסיק להתנהג כאילו יש לו מרכז אחד.
יין לא נעשה פחות טוב. הוא פשוט הופך לפחות דרמטי, ולמרות כל השיחות על “מהפכות שקטות”, יין הוא עדיין משקה מענבים. משקה מדהים, תרבותי וכיפי, אבל עדיין משהו ששותים, לא משהו שמחליף סדר עולמי.
בינינו, כמבקר יין שכבר טעם יותר מדי “רומנטיקה בבקבוק”, כל מה שנותר הוא רצון די בסיסי: תנו לי מנוחה. בלי הצגות ובלי עומק מיותר, רק יין שמבין שאינו צריך להתחיל איתי שיחה, לפני שהוא נכנס לגוף.
4 תגובות
אם מקלפים את הכתבה החביבה הזו, ואפילו המשעשעת לפרקים
קשה להתעלם מהקו העקבי שמלווה את הכותב כבר שנים בכל הנוגע לנושא ההתחממות הגלובלית. פעם אחר פעם הוא מציג ספקנות כלפי הטענה ששינויי האקלים משפיעים באופן מהותי על עולם היין, גם כאשר יותר ויותר ייננים, חוקרים ואנשי כרמים מתארים תופעות שהם חווים בפועל בשטח. בהקשר הזה, האזכור של היינן ערן פיק כמי ש’מפיץ אג’נדה’ סביב ההתחממות הגלובלית יכול להיקרא לא רק כהערה מקצועית, אלא גם כרמיזה צינית כלפי מי שמבקשים לראות במשבר האקלים מציאות מדעית שיש להתמודד איתה. מנגד, אפשר גם לפרש את עמדתו כניסיון להיזהר מהסברים גורפים מדי ולשמור על גישה ביקורתית כלפי מה שהוא תופס כקונצנזוס שהפך לעיתים כמעט אוטומטי
עידו יקירי, אהבתי את הניתוח ששל אבל קריאה אפשרית נוספת בכתבה היא הניסיון של אלון להעמיד זה מול זה שני ייננים בולטים — ערן פיק וויקטור שונפלד — ולשאול שאלות של עקביות בין אמירה לעשייה. במקרה של פיק, עולה לכאורה מתח בין השיח המתמשך שלו על התחממות גלובלית והשפעתה על אזורי יין מסורתיים, לבין המעורבות שלו בפרויקט בבורדו, הוא הרי קנה יקב שם לפני כמה שנים, וזה אזור שמוצג לעיתים כדוגמה למערכת יין ותיקה שנמצאת תחת שינוי ואולי אף הולכת לאבד מיוקרתה ולכן השאלה האם ערן מדבר וזועק שהכל הולך להשרף ובעצם קונה בשקט חלקה במקום כזה. אצל שונפלד מרמת הגולן, הקריאה היא אחרת: הפער בין הדגשת מושגים כמו טרואר וזהות מקומית לבין סגנון ייצור שנתפס בעיני חלק מהמבקרים כמיושם דרך פילטר “עולם חדש” יותר, עם מאפיינים קליפורניים מודגשים.
מכאן נוצרת בכתבה הקלילה הזו “חשיפת מערומיהם”, של שתי דמויות מרכזיות בעולם היין שפועלות בהתאם לנרטיב שהן עצמן מקדמות.
היינות של ערן פיק מצרעה הם ממש לא יין ישראל כבר מזמן הם קופי פייסט של יינות בורגון עטופים בתווית טרווארית של הרי יהודה, ומהצפון היין של ויקטור מרמת הגולן לא קשורים לשום אזוריות , גם פה קליפורניה כבשה את הרמה.
לא הייתי קורא למי שמשתמש בזני בורדו, קונה יקב בבורדו כאחד שעושה יינות של בורגון.אגב, גם בבורדו יש טרואר בשל החלוקה לאזורים ועוד.