לילה אחד, לפני שנים רבות, ישב חייל ישראלי בבונקר על צלע הר שנקרא אום חשיבה. ההר השקיף על תעלת סואץ.
החייל היה אמור להביט על המסכים ולגלות פעילות עוינת. במקום זה, הוא כתב במחברת עבה, שניתנה לעובדי משמרת לילה להפיג באמצעותה את שעמום הלילות הארוכים. בדרך כלל מולאה המחברת בבדיחות גסות, קריקטורות ואוסף של שטויות. באותו לילה נחה רוח על החייל, והוא כתב פנטזיה: שלום הגיע למזרח התיכון, סיני הוחזרה למצרים, והבונקר הפך לבית קפה. לוחות הפח הצבועים בצבע בוץ שהסוו את הבונקר, הוחלפו בקירות זכוכית, והמבקרים שתו קפה להנאתם, משקיפים על המדבר, ומתכננים את המשך הטיול.
השנה הייתה 1975, אני הייתי החייל, ובאותו רגע לא נשקף שום סימן לשלום. עברו כמה שנים. אני נסעתי ללוס אנג'לס, הנשיא סאדאת הגיע לביקור בירושלים, ואום חשיבה הוחזרה למצרים. זמן קצר לפני הנסיגה. ובניגוד מוחלט לפנטזיה, פוצץ הבונקר והפך לתל חרבות. באיזהו מקום עדיין מונחת המחברת עם הפנטזיה, כאבן שאין לה הופכין.
בספר שכתב אמריקני אחד בשם קרמיט לינץ, המגדיר עצמו כ"היפי שערק" (כך במקור), מתוארים סיפור חייהם של האנשים והמשפחות שמאחורי אחדים מהיקבים הטובים בצרפת. הספר נקרא: "הרפתקאות בדרכי היין", ואם צריך לסכם את התענוג הזה באופן רציונלי, אפשר לומר כך: אף שאטו צרפתי לא הוקם ביום השמיני לבריאת העולם. הסיפורים שחוזרים על עצמם בווריאציות שונות, מתארים אדם או זוג צעיר, שקיבלו בירושה, או כמתנת חתונה, חלקת אדמה, או אולי אחוזה מוזנחת. לאחר התלבטויות וגלגולים כאלה ואחרים, הוחלט לנטוע כרם. כמה עשרות או מאות שנים אחר-כך נודעו יינות השאטו ברחבי העולם כאחד מתענוגות החיים עלי אדמות.
בהתרוצצויות היום-יומיות, במלחמת ההישרדות של עולם היין הישראלי – ההוא אמר ככה, וזה כתב ככה וככה, והמחירים שערורייה, והאיכות מפתיעה… אין זכר לפרספקטיבה היסטורית. כל אחד רוצה להיות "הכי"- עכשיו. כל אחד רוצה ציון יותר גבוה – עכשיו. כל אחד רוצה… עכשיו.
אני מנסה לדמיין לעצמי את עולם היין הישראלי בעוד מאה או מאתיים שנה (אם בכלל נהיה כאן…). האם מישהו בכלל יכתוב? אולי יקומו יום אחד איש או אשה צעירים, יפשפשו בארכיונים, יחקרו בין היקבים שיהיו קיימים, ובסוף יכתבו על האבות המייסדים. על יאיר מרגלית, רוני ג'ימס, אלי בן זקן, פלם – על ילדיהם, על נכדיהם, על היינות הראשונים, על ההעזה, החזון, החוצפה, התשוקה, הטירוף.
צריך לקחת אויר. לנסות איכשהו להבין שמה שקורה עכשיו זה צעד ראשון או שני. שהדרך ארוכה, וזה בסדר. להירגע קצת… איך אפשר להירגע כאן?
אותו מישהו שיכתוב, וודאי יכתוב בהקדמה על התקופה בכללותה. על אותו זמן אפל, מוטרף, שבו לא פסקו הישראלים והפלשתינאים לכתוש זה את זה. על הזמן האפל שבו אף אחד לא ידע איך זה יגמר, ואם זה אי פעם יגמר. על הזמן האפל שבו קשה היה להאמין שאפשר לחיות אחרת, בלי "זה"… עד שבא אותו שליט חכם מהארץ הגדולה והרחוקה, שיום אחד הבין ש"זה" לא יכול להימשך ככה, שצריך להביא ל"זה" סוף, והדרך היחידה להביא ל"זה" סוף, היא באופן רדיקאלי, מטורפת לא פחות מהמצב עצמו.
הוא הודיע קבל עם ועדה, שאם תוך 24 שעות הצדדים לא מפסיקים את כל מעשי האלימות, תצא אש ותכלה את הצד הראשון שיפתח באלימות. והוא מתכוון לזה. כליון מוחלט. "מעכשיו יהיה שקט. עם חיים או בלי חיים. אבל שקט יהיה. נמאס מהשטויות אחת ולתמיד: מהנאומים המטומטמים, מהקנאות, מהויכוחים מי צודק, מהקטל היום-יומי של חיי אדם שהפך לנורמטיבי. ש-ק-ט".
ונהיה שקט.
יהיה מי שיכתוב? שיכתוב על עולם מונחה כסף, שבו רגשות אנושיים פשוטים ובסיסיים כמו תקווה, געגועים, שמחה, דאגה, אהבה, נאלצו להילחם על עצם זכות הקיום שלהם.
כל טוב.
זאב דוניה
ינואר 2008
