סומלייה 2018: היום הראשון

לפי נתוני המארגן אבי בן עמי ליום הראשון: 2,700 מבקרים מקצועיים, 800 מבקרים פרטיים ששילמו, ויותר מ- 800 בקבוקי יין נמכרו כשהתמורה ישירות ליקבים

ורד בן סעדון מיקב טורא – אלגנטיות בפעולה. צילום איל גוטמן
ורד בן סעדון מיקב טורא – אלגנטיות בפעולה. צילום איל גוטמן

תערוכת היין סומלייה המתקיימת זו הפעם ה-15 ונפתחה אתמול (15.1.18) בהיכל התרבות ת"א, מקבלת לראשונה בתולדותיה בשעות הערב גם את קהל חובבי היין, עוד חידוש: אפשר לקנות יינות ישירות מהיקבים והיבואנים. מ- 13:00 עד 18:00 – קהל מקצועי. מ- 18:30 יכולים להגיע גם חובבי יין עד 22:00. הם ישלמו 150 ₪, ויקבלו בתמורה טעימה חופשית ממגוון היינות, שובר לקניית יין בסך 50 ₪ – כאמור ישירות בדוכנים, וכוס יין במתנה.

(צילום איל גוטמן)
(צילום איל גוטמן)

"תאכל חרא, משם נולדות יצירות מופת"

(מתוך 'פסבדו' של רומן גארי – או אמיל אז'אר, תלוי כמה קפקאי אתה)

הדוכן הראשון בו ביקרתי בתערוכה היה זה של יקב סוסון ים, עם "קפקא" שהוטעם על ידי זאב דוניה ואורלי רעייתו. אני אמרתי לו שאני בסבב של יינות לבנים קודם כל, אז הוא מזג לי מתחת לשולחן בקבוק בלי תווית. "יצא מהחבית הבוקר, עוד לא מוכן", הוא אומר, "עוד לא בטוח מה יהיה בסופו".  אז הוא אומר. קפקא נמזג שם להמונים על ידי זאב ואורלי. וקפקא מוכן? אני שואל את עצמי בשקט בראש כשאני לוגם את השאנין בלאן 2017 הלא מוכן של האיש. לא יודע, תלוי את מי שואלים. דוניה מחפש יצירת מופת בכל מה שהוא מוציא מהחבית, ואני מחפש פסבדו בכל מה שטעמתי ביום הראשון בסומלייה 2018.

2,700 קהל מקצועי ועוד 800 קהל של חובבי יין ביקרו ביום הראשון בתערוכה (נתונים שמסר לנו אבי בן עמי המארגן). היה קשה מאוד להיצמד לתוכנית של לטעום רק מה שקבעתי לעצמי, כי זה להיות כמו ילד בחנות של שוקולד. ואם חשבתי שאי אפשר להפתיע אותי, אז מתברר שכמה ייננים יודעים לעשות זאת היטב.

(צילום איל גוטמן)
(צילום איל גוטמן)

יקב הר ברכה עם היינן ניר לביא מזג את השיראז מרלו 2013. לאיש הזה פשוט לא יורד האסימון שהוא עושה יינות נפלאים, וכל הזמן במשך הטעימה הוא  מתנצל שהיין הלבן שלו נגמר דקה לפני שהוא מבקבק אותו, ואני שואל" אז מה אתה לא מבין ראבק, מה אתה לא מבין?

יקב ליבני מזג את הפינו נואר שלו, וגם הוא כל הזמן התנצל שזה פינו נואר בסגנון ישראלי, ואם אני מחפש פינו צרפתי אז אני עלול להתאכזב. אז לא אני לא מחפש פינו צרפתי. הפינו שלכם ישראלי מאוד, חד כתער, עמוס טעמים נפלאים, ושאפו עליו.

יקב כישור:GSM 2015   – אחד הבלנדים הטובים שטעמתי. ואם אתם כבר שם, אז הריזלינג 2017 שלהם שתי, אבל יהיה במיטבו עוד שנתיים שלוש. שימו עליו יד עכשיו לפני שייעלם.

יקב 1848: טעמתי את הקברנה פרנק 2014 ואת המרסלאן 2014 – שניהם מאכזבים.

(צילום איל גוטמן)
(צילום איל גוטמן)

יקב בנימינה: יין כתום מענבי רוסאן 2016 ששהו 5 חודשים בחבית. יין שמעלה חיוך של אושר.

יקב רקנאטי: גרי דה מרסלן 2017. כמה שעות על הקליפות וזהו. 11.5% אלכוהול. יצירה מדהימה.

יקב גיתות עם היינן מלכיאל הדרי: שרדונה 2016. נקי, חמאתי, שופע טעמים ואנרגיות. יין מעולה.

יקב בר מאור: שרדונה סוביניון בלאן, שרמי היינן קורא אותו 'הנדיב בלאן. ואכן כן. יין עמוס בנדיבות של פרי טוב, חד, מאוזן, עם הפתעות קטנות שמדי פעם מתפרצות. יופי של יין.

יקב וורטמן: יין לבן מענבי סולטנינה (ענבי מאכל בעלי חרצן קטן מאוד, אם בכלל). לפני עידן ענבי טלי שכבשו את השוק, אלו הענבים שאכלו בימי שישי בערב אחרי ארוחת השישי. אז וורטמן סחט אותם לבקבוק, ואף על פי שאני לא חסיד גדול של הז'אנר – מאוד נהניתי.

(צילום איל גוטמן)
(צילום איל גוטמן)

יקב דרימה: סוביניון בלאן 2016. כל מילה מיותרת. שאפו.

יקב אורטל: רוזה 2016 מענבי מרלו ותיבול קל של קברנה פרנק. יופי של יין. זו אולי הזדמנות אחרונה לטעום את יינותיו של היינן אילן זעפרני שהוחלף על ידי נעמה סורקין. אני מניח שיהיו שינויים ביינות.

יקב שטרן: סוביניון בלאן 2016. יין מפתיע בנדיבות הפרי, החמיצות, האיזון והניקיון. שאפו.

יקב שילה: סוביניון בלאן 2016. עמיחי לוריא היינן. יחי המלך החדש.

יקב פסגות: היינן יעקב אוריה. צריך לשבט אותו, ויפה שעה אחת קודם. שאפו על הוויוניה 2016.

(צילום איל גוטמן)
(צילום איל גוטמן)

יקב טורא: שרדונה 2015. מלולקטית מיותרת.

יקב גבעות: שאנין בלאן 2015. שיר קדמשנתי של יונה וולך הדהד לי במחשבות כשטעמתי אותו. מדהים.

יקב חבל יהודה: עמינדב 2014. קברנה סוביניו, מרלו, פטי וורדו. בלנד בורדו מדויק, מעורר השראה. יופי.

זהו, היום יום חדש, יום מספר 2 של תערוכת סומלייה 2018. לחיי היין הישראלי.

'מכה קלה בכנף' (דן חלוץ) – המושב של בעלי היקב. צילום איל גוטמן
'מכה קלה בכנף' (דן חלוץ) – המושב של בעלי היקב. צילום איל גוטמן

נ.ב. בשולי התערוכה

חייו של מבקר יין בישראל לא תמיד פשוטים; כולם מכירים את כולם וכולם חברים של כולם. הייננים המקצוענים יודעים לעשות את ההבחנה גם כשהביקורת לא טובה, מנהלי היקבים יודעים שתפקיד העיתונאי הוא לחפש סיפורים פיקנטיים על מנת להציף בעיות בענף, או עוולות, או אפילו דברים שלדעתי צריך לשנות, והם יודעים שזו רק דעתי הקטנה, שלא בטוח שמישהו קורא אותה, או שזה מעניין אותו בכלל.

לא נעים לקבל ביקורת ואז לראות את המבקר מולך. האמת, גם לי לא נעים. אבל אחרי כל כך הרבה שנים שאני כותב והעורך רני רוגל מאשר, אתם כבר צריכים להבין ולהפנים שזה מה שיש לטוב ולרע. אז אתמול בתערוכה, יקב טרה נובה שבבעלות הכורם גיל שרון, אילן מטלון ואדריאן וינסיחר, סירב למזוג לי יין, וככה בשקט ביקשו ממני להתרחק מהדוכן. מעולם לא פגשתי את גיל שרון או מישהו מאנשי היקב, מעולם לא כתבתי ביקורת כל שהיא על יקב טרה נובה, ולכן הבקשה או הדרישה לא הובנה לי. חייכתי וכיבדתי את הבקשה של המבקש. מערכת אכול ושאטו קנתה את כל היינות שיקב טרה נובה הטעים בדוכן שלו, שישה במספר. מבטיחים לטעום ולכתוב ביקורת מקצועית ועניינית.

לכתבה המקדימה על התערוכה

 

 






תגובה אחת

  1. כמה נמוך אפשר לרדת. כן. ברמת הגולן יודעים בדיוק מי דוברת אמת ומי מצאה עצמה נפגעת. והיא אגב כידוע לא הראשונה שנפגעת כאן ברמת הגולן. תא כתבי יין? אתיקה? כמות עוקבים? מסעי ונדטה. ד״ש חמה מיקב עמק יזרעאל, מונטיפיורי, רקנאטי.

כתבו תגובה