עסקית בפאפאגיו עם יין שגיב 2004 של צרעה: סיפור קצר על ארוחה שהתחילה טוב ונגמרה באכזבה

באופן בסיסי אני אוהב בשר. אני אוהב גברים ונשים האוהבים בשר. אני בשקט יכול להתחבר אליהם. נמצא שפה משותפת ועל כוס יין טוב עם ארוחה דשנה נהלל ונשבח. אני לא יכול להתחבר לכמות על חשבון איכות. פשוט לא

באופן בסיסי אני אוהב לאכול. עמוק ובסיסי מזה אני אוהב בשר, ושני בניי שיחיו הלכו אחריי באהבה לבשר.
לדידי, הם נמצאים בדיוק בגיל הנכון לגבר בטווח הגילאים 18-21, היכול, מבלי לפתוח כפתור בחולצה ולשחרר את אבזם החגורה, להכניס לגופו כמויות בשר שלא יביישו את חבריהם בפלוגה כולה, או את אבא שלהם לבד (זה אני) כשהייתי בגילם.

שמעתי וקראתי ביקורות על המסעדה, ולא כולן מהללות. הגענו לעסקית במסעדה התל-אביבית שברחוב הארבעה. זו הייתה שעת צהריים המתאימה לעסקית, והמסעדה לא המתה אדם.
נכנסנו, התיישבנו, ותוך דקות החל הבשר להגיע. לא, באמת שלא באתי להתלונן. השירות המהיר והאדיבות, במחיר פיקס של 75 ₪ לאדם (לא כולל שתייה, שירות, מנות אחרונות ויין), וכך גם קצב הגעת הבשרים, היו אפילו מרשימים.

פתחנו בחזה עוף במרינדה, על צלוחית הוגשו כנפי עוף מתקתקות ברוטב הבית. אחריהן הגיעו נקניקיות נוטפות עסיס, המכונות צ'וריסוס ( הן לא היו חריפות במידה או כאלו שדרום אמריקאי ממוצע היה מתיר להם לכנותם בשם הזה ואו בכלל סופר אותם…) אחריהם הגיעו רצועות סינטה ברוטב השף, פיסות כבד עוף עם בצל מטוגן, פיסות אסדו עגל (בשר מצלעות בקר), אנטריקוט על שיפוד אימתני – שהיה רך וטעים ועשוי במידה, קבב ריחני המזכיר בשר כבש, וסינטה על שיפוד. דג סלמון מעושן וחרוך בגריל הוגש אף הוא, עם פרוסות לימון חמצמץ.

הוספנו לשולחן בקבוק יין של צרעה – את השגיב קברנה מרלו
2004. זהו יין שמתאים היטב לארוחה, הבשרית והוא הוצע לנו במחיר של 98 ₪ לבקבוק (כמדומני שמחירו בחנויות היין כ-59 ₪). ליין ארומה של פטל, שזיף שחור, רמז אולי לקפה, טעמי פלפל שחור עם נגיעות של פלפל ירוק. צבע היין רובי עם נטייה לסגול. היין עם גוף בינוני, טאנינים רכים, הסיומת נעימה על הלשון, ומתחברת היטב בשר עם יין אדום טוב. שלושה גברים סיימו את הבקבוק בקלות רבה.

על פניו, סוגי הבשר לעסקית של צהרים כלל לא ביישו את המושג
"ארוחת בשרים בסגנון ברזילאי בשיטת השיפוד הרץ".
אז זהו שלא. מה שהתחיל כטעים, מהיר ומפנק בשיטה "הרצה", הפך בסיבוב השני הסמוך למדי למקצה המרוץ הראשון של "האכול כאוות יכולתך", לסוגי בשרים כאלה שמהם נגזרות הביקורות מהצד הלא אוהד של המסעדה. האנטריקוט הפך להיות שמן עד כדי בלתי אכיל, והסינטה הפכה להיות קשה כמו מסטיק עד כדי בלתי לעיסה.

באופן בסיסי אני אוהב בשר. אני אוהב גברים ונשים האוהבים בשר. אני בשקט יכול להתחבר אליהם. נמצא שפה משותפת ועל כוס יין טוב עם ארוחה דשנה נהלל ונשבח. אני לא יכול להתחבר לכמות על חשבון איכות. פשוט לא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר