אנחנו במערכת אכול ושאטו כואבים ואבלים כבר כ-850 יום על כל החיילים והחיילות שנפלו במלחמה, על כל האזרחיות והאזרחים שנטבחו, ומאחלים החלמה לפצועים. שמחנו על שובם של 20 החטופים החיים, והִתְעַצַבְנוּ על החללים זכרם לברכה שהוחזרו: סרן דניאל פרץ, יוסי שרעבי, גיא אילוז, ביפין ג'ושי הנפאלי, סמ"ר תמיר נמרודי, אריאל ברוך, איתן לוי, ענבר הימן, רס"ם מחמד אלאטרש, אליהו ("צ'רצ'יל") מרגלית, רונן אנגל, סאנטיה אוקארסרי התאילנדי, רס"ב מיל. טל חיימי, אריה זלמנוביץ, רס"ר מיל. תמיר אדר, סהר ברוך, עמירם קופר, אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה, סמ"ר עוז דניאל, סמ"ר איתי חן, ג’ושוע לואיטו מולל מטנזניה, רס"ב מיל. ליאור רודאיף, סגן הדר גולדין, מני גודארד, דרור אור, סודתיסאק רינתלאק.

בעזה נשאר חלל חטוף אחד שחובה להחזירו ארצה: ‏‏רן (רני) גואילי. נמשיך לעקוב ולהתייחס עד שרני יוחזר ויובא לקבורה, ומהר!

קוראות וקוראים יקרים,

ביום שישי הבא, 30.1.2026, יעלה לאוויר הגיליון האחרון של המדור השבועי "שמענו בין הגפנים" – ומכאן אנו עוברים למתכונת חדשה.

המדור החל את דרכו ב־26.7.2015 כ"השבוע שהיה בענף היין", ובהמשך קיבל את שמו הנוכחי. לאורך השנים ליווינו את ענף היין על בסיס שבועי – וכעת הגיע הזמן לשינוי.

הכתיבה תימשך, אך לא כמדור שבועי קבוע. מעתה נפרסם מעת לעת כתבות על בסיס נקודתי: ביקורים ביקבים, ביקורות יין, כתבות תחקיר וכתבות עומק על הנעשה בענף.

ניפגש בגיליון הסיום של המדור בשישי הבא, וניפגש גם בהמשך.

אלון גונן ורני רוגל

משחק הכיסאות המוזיקליים בענף היין נמשך – מינויי שני ייננים ושאלות פתוחות

שחר לנדמן – יינן ראשי ליקב הרי גליל

פרסמנו השבוע בפייסבוק את מינויו של שחר לנדמן ליינן הראשי של יקב הרי גליל. שחר עבד שבע שנים כיינן בצוות יקב רמת הגולן, וצבר ניסיון מקצועי בישראל ובחו״ל, כולל עבודה ביקב מדבר. את דרכו בעולם היין החל בשנת 2009, כשלמד וקיבל תואר ראשון בייננות וכרם מאוניברסיטת פירנצה. בנוסף הוא בעל תואר שני במנהל עסקים וקיימות מאוניברסיטת חיפה. הקולגות בתעשייה מאוד מעריכים את שחר כיינן ורואים במינוי החלטה נבונה, אבל המינוי מעלה שאלות מקצועיות מהותיות הנוגעות ליכולת להוביל שינוי סגנוני כדי לבדל את שני היקבים  – רמת הגולן והרי גליל.

יקב רמת הגולן והיינן ויקטר שונפלד מזוהים זה שנים עם סגנון מושפע קליפורניה — יינות ריכוזיים ובומבסטיים; בעוד שיקב הרי גליל נדרש לברוח מכיוון זה ולהדגיש רעננות, דיוק וזהות ישראלית מובחנת. חשוב לזכור כי היינן הקודם, דוד בר־אילן, עזב את היקב על רקע מחלוקות מקצועיות, בהן שאלות של סגנון יינני, ריבוי תוויות ומידת המעורבות של השיווק בקבלת החלטות מקצועיות.

מכאן עולה השאלה המרכזית: האם שחר, שצמח בתוך מערכת עם סגנון מגובש וברור, יקבל את הסמכות והחופש להגדיר קו יינני עצמאי ליקב הרי גליל, והאם הנהלת היקב – ובראשה המנכ״ל החדש יורם אביגד, אכן מוכנים לאפשר לשחר להוביל, ולא רק ליישם. זו החלטה ניהולית, ולא פחות מכך תפיסתית, שתכריע אם המינוי יהפוך להזדמנות לשינוי אמיתי או להמשך של אותו קו באריזה אחרת.

איגור איוונוב – יינן ראשי ליקב אמפורה, יקב לטם והמותג הכשר סמואל

השבוע גם התמנה איגור איוונוב – בשנה האחרונה ביקב לוינסון, ליינן הראשי של יקב אמפורה, יקב לטם ומותג סמואל הכשר. איגור מחליף בתפקידו המשולש את היינן מאירם הראל, שלאחר 10 שנים עבר ליקב  רקנאטי,  שם החליף בתפקיד את קובי ארביב שעזב בטריקת דלת.

איגור איוונוב הגיע לעולם היין ממסעדנות, שלאחר בציר אחד ביקב רקנאטי עבר למילאנו שבאיטליה ללימודי תואר ראשון בייננות וכורמות במשך שלוש שנים, ובהמשך עבר התמחויות בצרפת ובאיטליה. כשחזר הצטרף בתפקידים טכניים לארבעה בצירים ביקב ברקן תחת עידו לוינסון ובציר אחד עם דרור אנגלשטיין ביקב אנדרדוג, ומינואר 25 – לפני שנה, היה יינן ביקב לוינסון (גראז' דה פאפא) עידו לוינסון,

הקולגות בתעשייה ששמעו על המינוי הטרי, הרימו גבה ויש כאלה שאפילו שתיים, כי מינוי זה מעלה שאלות מקצועיות, בגלל הפער בין ההבנה של ההבדל בין תפקידים טכניים למושג יינן ראשי, שעיקר עבודתו זו הובלה ייננית. במהלך עבודתו ביצע איגור תפקידים כמו מעקב תסיסות, טופינג, עבודה עם חביות, מילוי, בקרה אנליטית וניהול יומיומי של תהליכי הייצור. אלו תפקידים חיוניים בתפעול היקב, אך הם ייננות טכנית בלבד — יינן טכני מבצע ומיישם החלטות שנקבעות על ידי היינן הראשי או המנהל המקצועי, ואינו נושא באחריות על סגנון היקב, בלנדים, או החלטות קריטיות ביין. המעבר מיישום להובלה אינו קפיצה טבעית — הוא דורש שנים של קבלת החלטות עצמאיות, ניסיון מעשי נרחב, למידה ואחריות מלאה.

לכן, קפיצה ישירה מתפקיד יינני־טכני להובלת יקב, ועוד יותר מכך להובלת יותר מיקב אחד ומותג כשר, מהווה סיכון מקצועי. יינן ראשי אינו נמדד רק ביכולת לתפעל יקב, אלא ביכולת להוביל חזון יינני לאורך זמן, להתמודד עם בצירים קשים, ולקבל החלטות מקצועיות באופן עצמאי. בלי שלב זה של הנהגה ייננית מוכחת, השאלה היא לא אם היינן מוכשר, אלא אם היקב מוכן לשאת את עקומת הלמידה הכרוכה בכך.

צוות אכול ושאטו מברך את שני הייננים על הכניסה לליגה של הגדולים. אנחנו נרים כוס כשזה יפגע בול, נרים גבה כשזה יסטה, נהיה שם בכל טעימה, בכל בציר, ובכל תירוץ מקצועי — באהבה, בהומור, ובלי לדלג על הערות שוליים.

טעימות בתערוכת סומלייה 2026 – יינות ראויים ומדויקים לצד מגמות מדאיגות

אלון גונן: השנה התקיימה מהדורתה ה־22 של תערוכת סומלייה, בארגון מקצועי של אבי בן עמי וצוות סטודיו בן עמי שלו, בה השתתפו יקבים רבים עם בחירות סגנוניות מגוונות. ההשקעה הורגשה היטב, עם לא מעט יינות ראויים ומדויקים לטעימה. אבל לצד זאת,בלטו גם מגמות מדאיגות שאי אפשר להתעלם מהן, ובראשן תחום הרוזה שהיה האכזבה המרכזית, עם חזרה ברורה לסגנון תותי־פרוטי, עם צבעים עזים שנוטים לאדום ובשלות יתר. זהו כיוון שקשה להצדיק מקצועית, משום שהוא מבוסס על אפקט ויזואלי ומתיקות פרי ולא על דיוק, איזון ושליטה.

ביינות מאכזבים אחרים ניכרה יד גסה בתיקונים, בעיקר בכל הקשור לחומצות ולשימוש בטעמי עץ, לעיתים מתוך ניסיון “לסדר” את היין במקום לעבוד עם חומר הגלם. התחושה החוזרת הייתה העדפת מתיקות על פני איזון, ואלכוהול שאינו נטמע בנוזל אלא בולט מעליו. את היינות המובאים כאן טעמתי בגישה אחידה וללא הנחות, והביקורת משקפת בחירות סגנוניות ולא טעם אישי.

בין היינות בלטו אלו שמיישמים ייננות מדויקת, לעומת אחרים שנראה כי שכחו כמה שיעורים בסיסיים. אין כאן הומור או הקטנה מכוונת; מדובר באזהרה מקצועית ברורה: המגמה הזו מסוכנת. הפעם בחרתי שלא לכתוב על היינות הקשים לשתייה, אך הייננים עצמם יודעים בדיוק על מי מדובר – ושתיקה זו אינה מחמאה.

יקב רמת הגולן – ירדן ברוט רוזה 2019: מבעבע עם יישון מורגש, חומציות גבוהה ומבנה רציני. מדגיש בגרות וסבלנות על פני רעננות מיידית, ולא יפנה לכל מי שמחפש קלילות. 150-300 ₪.

יקב הרי גליל – יראון גרנאש וסירה 2023: בלנד רענן ומדויק, עם דגש על פרי ותיבול. העוצמה נמוכה והסגנון מאופק. 130-150 ₪.

יקב כרמל – ורדלו 2023 אקספרימנט: ורדלו יבש, עם חומציות מדויקת ומבנה פשוט. הארומות עדינות והסגנון עקבי, אך היין חסר עומק וביטוי זני מורגש. כ-120 ₪.

יקב תבור – סירה ארטיזנל תל פארס 2023: סירה עם נוכחות זנית וטאנין צעיר. עדיין סגור חלקית, ומכוון יותר להתפתחות מאשר לשתייה מיידית. 85-110 ₪.

יקב שילה – מרלו סוד 2022: מרלו מאופק, מדויק וללא מתיקות יתר, שמוותר על חנופה לטובת שליטה ועומק. 130-150 ₪.

יקב עמק האלה – מזמור 2023: בלנד (זן דומיננטי קברנה סוביניון 55%, מרלו, פטי ורדו וקברנה פרנק) עם פרי כהה, תיבול עדין ומרקם חלק. בנוי היטב ומכוון לנגישות. 129 ₪ באתר פנקו.

יקב עמק האלה – Red Head 2023 (רד הד): יין עוצמתי ומוחצן עם פרי בשל ומבנה רחב. סגנון ברור שלא מתנצל. 129 ₪ באתר פנקו.

יקב פסגות – פינו נואר 2024: פינו נואר רך ומאוזן. נאמן לאקלים המקומי ולא לניסיון חיקוי אזורי. 109 ₪.

יקב כמיסה – אטא פטיט סירה 2024: בלנד (86% פטיט סירה, 10% מרלו ו-4% סירה) עם פרי כהה וטאנין מאוזן. אלגנטי ומדויק, ללא ניסיון לייצר דרמה. 85 ₪.

יקב טרה נובה – חבית 4, מרלו ופינוטאז’ 2022: בלנד לא שגרתי, עם מבנה וטוויסט ארומטי. מעניין רעיונית, אך דורש פתיחות מהטועם.

יקב ציון – קפיטול שער האריות 2023: גרנאש נואר, מורבדר וקריניאן. בלנד עוצמתי אך מאוזן, עם פרי מרוכז וטאנין ברור. בנוי היטב. עד 75 ₪.

יקב 1848 – דור 5 מרסלאן 2023: מרסלאן צעיר עם פרי עסיסי וחומציות מאוזנת. מראה התאמה טובה של הזן לאקלים המקומי, עדיין בשלב גיבוש זהות.

סוסון ים – לבן קלרייט 2024 גליל תחתון: לבן עם גוף ומרקם ברורים ופחות דגש על ארומטיקה. יין שבנוי על תחושה בפה ולא על ריח. 95 ₪.

יקב אדם – רוזה אדמוני 2025: 80% קריניאן 20% קברנה פרנק. רוזה כהה עם מיצוי גבוה ומבנה גבולי לאדום. בחירה סגנונית מודעת, שלא תתאים בכלל למי שמחפש רוזה קלאסי. 100 ₪.

יקב פלדשטיין – גרנאש נואר 2022: גרנאש עם מיצוי, עומק וטאנין חריגים לזן; פרשנות קיצונית ומכוונת, לא אוניברסלית. 125-130 ₪.

יקב בנימינה – שנין בלאן שבא 2023: שנין יבש עם חומציות ומינרליות מודגשות. רציני ומעט נוקשה בשלב זה, עם פוטנציאל להתרככות. 80-89 ₪.

יקב טפרברג – שנין בלאן ESSENCE 2024: שנין מאוזן ומלוטש, עם פרי מדוד וטקסטורה חלקה. פרשנות מודרנית ונגישה לזן. 67-75 ₪.

יקב אפק – סיקרט פטי ורדו 2022: פטי ורדו זני עם צבע, תיבול וטאנין מודגשים. חזק ובוטח, אך דורש סבלנות. 130 ₪.

יקב ברקן – יעל בטא 2023: עשוי מענבי יעל – זן מקומי אדום שגדל באזור חולות ניצנים. יין מאוזן ונקי, בו הרעיון משרת את הביצוע ולא להפך. 79 ₪.

יקב סימון – פטי ורדו 2020: פטי ורדו בשל ומפותח, עם עומק וטאנין יציב. יין שכבר נמצא בשלב שתייה טוב. 160 ₪.

יקב הר אודם – וולקני גמאי נואר וקברנה סוביניון 2024: שילוב חריג, בו הרעננות של הגמאי מאזנת את שלד הקברנה. תוצאה מעניינת ומרתקת. 90 ₪.

יקב שדות – לבן 2024: בלנד לבן (סוביניון בלאן ושנין בלאן) מאוזן, בו החומציות של הסוביניון והמבנה של השנין פועלים בהרמוניה ברורה. 89 ₪.

יקב חמש אבנים – לבן יבש 2025: בלנד לבן (סוביניון בלאן, רוסאן, ויונייה) עם ארומטיקה מורכבת וטקסטורה רחבה. מעניין יותר במבנה מאשר ברֵיחַ. 98 ₪.

משק אופיר – רוזה 2024: בלנד (סנג’ובזה ומרסלאן) רזה ומדויק, עם חומציות חיה, פרי אדום מתון ועומק עדין, שמציג שליטה טובה בשילוב הזנים וקרירות לאורך לגימה. אחד מהמשובחים. 105 ₪.

יקב אמפורה – וולור VELOURS 2022: בלנד אדום (בעיקר קברנה סוביניון עם מעט מרסלאן). מבוסס פרי כהה עם טאנין חלק ומבנה בינוני, חומציות מאוזנת וארומה מתוחכמת, שמדגישה שילוב מדויק של הזנים בלי להעמיס או להתנצל. 400 ₪.

יקב שאטו גולן – רוח 2022: בלנד (פטי ורדו וגראנש) מאוזן, עם פרי אדום כהה ברור, חומציות מרעננת וטאנין עדין, שמדגיש ביטוי זני נקי ויכולת שילוב חלק של הפטי ורדו והגראנש .179-209 ₪.

יקב שאטו גולן – סירה 2022: סירה עם פרי שחור מדוד, חומציות מאוזנת וטאנין משולב היטב, מבנה ברור שמדגיש זן מדויק ועקבי לאורך לגימה. 200-215 ₪.

יקב הדר – קולומבר 2025: פיטר מרק ייצר בענבי הכרם במושב עגור קולומבר רענן, עם חומציות חדה ופרי הדרי נקי. יין שמדגיש שליטה בחומר הגלם. 80 ₪.

יקב אנדרדוג – ורדלו 2024: דרור אנגלשטיין ייצר ביקב שבגבעת ישעיהו ורדלו יבש, עם חומציות מאוזנת וארומטיקה מאופקת. היין מציג דיוק וזיקוק סגנוני, גם אם אינו חותר למורכבות.

יקב פלם – פלם בלאן 2024: בלנד לבן (סוביניון בלאן, שרדונה, סמיון) מלוטש, עם איזון בין פרי, חומציות וטקסטורה. סגנון נקי ועקבי, שמעדיף הרמוניה על חדות. סלט פירות איכותי. 140 ₪.

יקב בזק – גבעת הבשמים 2024: היינן עמיחי בזק מהיקב שבכרמי יוסף, ייצר בלנד (ויונייה ורוסאן) עם גוף ומרקם מודגשים, ארומה וחומציות מרוסנים. פרשנות מעניינת של היינן בבלנד לא קונבנציונלי. לא בטוח שזה יין שיהיה מובן ללקוחות אם הם לא יקבלו הסבר. 149 ₪.

יקב ברבדו – שרדונה 2024: היקב מכרמי יוסף ייצר שרדונה מאוזן עם פרי מדוד, חומציות יציבה ושימוש מאופק בעץ. יין שונה מבציר 2023 ובטח מ-2022. נראה כי יש חשיבה יותר על יין שמתחנף לקהל ולא לזן או לטרואר. 90 ₪.

יקב יהודה – שורש מלבק 2021: היינן אבי יהודה ייצר מלבק עשיר ומאוזן, עם פרי כהה ובוגר, חומציות מדויקת וטאנין רך. יין בעל מבנה מדהים, שמציג את הבחירות המדודות והטכניקה של היינן. שאפו. 180 ₪.

יקב יהודה – פטי ורדו 2021: פטי ורדו מורכב וקשה עם פרי אדום כהה וחומציות נשכנית, שהיינן הצליח להוציא ממנו מבנה אלגנטי ונוכחות ברורה בכוס. 180 ₪.

יקב וילה וילהלמה – HERITAGE 2014: מ-82% ענבי קברנה סוביניון ו-18% פטי ורדו יצר היינן מוטי גולדמן בלנד אדמתי עם גוף עשיר, חמיצות רעננה וטאנין מלוטש. פירות יער בשלים טריים ומפתיעים מרכזים את הסיומת הארוכה והמדויקת. 235 ₪.

יקב וילה וילהלמה – TIMELESS 2009: עשוי מ70% קברנה סוביניון אדמת בזלת ו-30% מרלו אדמת גיר. בלנד בוגר שמאזן קברנה עוצמתי ומרלו חלק, שיחד יוצרים עומק, טאנינים רכים ומלטפים וחמיצות מאוזנת. הסיומת ארוכה ומדויקת. 430 ₪.

וילהלמפורט – יין קינוח 2006: פורט בן 20 שנה חברים. טוב, ברשותכם זה מצריך ניתוח מעמיק יותר מעבר לשורה אחת. זהו בלנד מענבי קברנה סוביניון ומרלו, שמציע מרקם דחוס ויוצא דופן של פרי מיובש, דבש ותבלינים, עם נוכחות של אגוזים וקפה שהתפתחו לאורך שנות התיישנות כה רבות בעץ. יש לו טקסטורה כמעט סמיכה, וסיומת ארוכה מאוד שמדגישה מורכבות ועומק של יין מחוזק בוגר ומשובח. 200 ₪. וככה גבירותי ורבותי סגרתי את תערוכת סומלייה 2026.

לסיכום: יינות טובים מזכירים לנו שהטבע והזמן הם המורים האמיתיים, ולא תיקוני חומצה או אפקטים חזותיים. כאשר הזן והאיזון נעלמים מאחורי ניסיונות לשליטה, אנו מפסידים את השפה האותנטית של היין.

פרות קדושות בענף היין הישראלי – לשאול שאלות בלי פחד

ענף היין אוהב להציג את עצמו כפתוח, אינטלקטואלי ומבוסס ידע. בפועל, הוא מלא בפרות קדושות: אמיתות שלא נבדקו, הרגלים שלא מאותגרים ומנגנונים שמתקיימים מכוח המסורת, הפחד או הכוח הכלכלי. חלק מהפרות בינלאומיות, אחרות מקומיות מאוד – כולן משפיעות על מה שנמזג לנו לכוס.

הפרות הקדושות של חבית העץ והיישון

חבית עץ אלון הפכה במשך שנים לסמל של איכות. בישראל במיוחד, עץ = רצינות. אבל באקלים חם, עם פרי בשל ועוצמתי, עץ הוא כלי מסוכן: יותר מדי ממנו מוחק טרואר, מטשטש זן ומייצר אחידות. הוא נוטה לכסות על תווי פרי טבעיים ולפעמים מייצר תחושת יין כבדה ומנופחת.

ביקבים רבים בארץ חבית העץ הפכה לאידאולוגיה: יין שלא בוסס על חבית לא ייחשב רציני, גם אם היין מצוין ללא חבית. התוצאה היא יינות דומים מאוד זה לזה, ולפעמים כבדים מדי ומעיקים על הטרואר המקומי. ישנם ייננים שמנסים ליצור איזון בין עץ לפרי, אבל הם נדחקים לשוליים של הסיפור המסחרי, כי חבית היא סממן מכירה מוכר. הקונפליקט הזה – בין יין יצירתי ואותנטי לבין ציפייה מסחרית ומיתוגית – הוא בדיוק ההוכחה לכך שחבית העץ הפכה לפרה קדושה.

המיתוס שיין טוב חייב להתיישן שנים בחבית ובבקבוק חובר אליו בהקשר זה. הרבה יינות ישראליים נולדים לשתייה מוקדמת, וההתעקשות על יישון ארוך יוצרת לעיתים יינות כבדים, עייפים וחסרי רעננות. חלק מהיינות מאבדים את הטרואר, מתייבשים או מאבדים את האנרגיה והחיות של הפרי. יחד עם זאת, חביות, יישון ובקבוק יכולים להיות כלי מצוין – אך הם אמצעי, לא מטרה. חלק מהייננים המתקדמים בארץ בוחנים מתי יין צריך עץ, מתי לא, וכיצד יישון קצר יכול להבליט איכויות מסוימות במקום למחוק אותן. זו קריאה לחשיבה חדשה, ולא להיצמד למוסכמה אוטומטית.

הפרה הקדושה של המיתוג והציונים

ציונים, מדליות ודירוגים הם השפה הבולטת של עולם היין הישראלי והבינלאומי. הם מספקים יתרון מסחרי ברור: יין עם מדליה נמכר יותר בקלות. יחד עם זאת, התלות בציונים יוצרת אחידות מסוימת ומגבילה סגנון. זנים מקומיים, סגנונות ייחודיים ואזורי שוליים נדחקים הצידה לטובת מה שקל לדרג.

הבעיה האמיתית היא שהציונים מתחילים לקבוע לא רק מכירה, אלא גם את הדרך שבה ייננים מייצרים יין. יין מתחיל להיות מספר, ולא סיפור או מקום. הפגיעה העיקרית היא בזהות המקומית: הרבה יינות טובים עם אופי ישראלי נמחקים או לא מודגשים, רק כדי להתאים לציפיות דירוג, ובכך נוצרת פרה קדושה נוספת – “מה שצפוי בציונים הוא המטרה”, לא היין עצמו.

הפרה הקדושה של המחיר: למה היין הישראלי כל כך יקר?

רבים טוענים שיין ישראלי יקר כי המדינה לא מסבסדת או בגלל יוקר המחייה. זו פרה קדושה נוחה, אך לא נכונה. המחיר הגבוה נובע מהשקעה מהירה, תמחור שמטרתו החזר מהיר ורצון למקסם רווח על כל בקבוק.

חלק מהיקבים מבקשים להחזיר השקעה מהר: כרם צעיר מוצג כפרימיום, יינות ראשונים נמכרים במחיר גבוה, ואין סבלנות לבניית מוניטין לאורך שנים. בנוסף, תרבות של ניצול – של עובדים, חקלאים וצרכנים – מייצרת מחירים מנופחים. שוק קטן ומוגבל בתחרות מחזק את המנגנון הזה, ומחיר הופך לסמן איכות ולא למדד אמיתי.

הפרה הקדושה של מחירי היין במסעדות – השערורייה השקטה

יין שנקנה מהיקב או מהיבואן לעיתים מוכפל פי שלושה, פי ארבע ואף יותר במסעדות. יין אינו מוצר מתקלקל, ואינו דורש אחסון מיוחד לרוב, אך ההנחות מהיקבים כמעט אף פעם לא מגיעות ללקוח, והרווח המופרז הולך ישר לכיס המסעדות. זו לא רק בעיה צרכנית – זו סוג של עושק. הלקוחות משלמים מחיר מופרז על יין שבפועל אין בו שום ערך מוסף עבורם, ובצורה זו המסעדות נהנות ממחיר גבוה במקום להשקיע בחוויית יין אמיתית.

הבעיה חורגת מעבר לכסף. המחיר המופרז מונע מהצרכן ללמוד, לחקור ולחוות יין ישראלי באופן יומיומי. במקום זאת, אנשים נרתעים, בוחרים במים או בבירה, והתרבות הישראלית של יין כמעט ולא מתפתחת. המסעדות, שחייבות להיות נקודת חיבור בין יצרנים לצרכנים, הופכות לפקטור מגביל. הן מייצרות תלות רגשית של יין יקר ומרוחק, ופוגעות בקשר בין יין לאנשים, במקום לטפח אותו.

קריאה לצרכנים

צרכן מודע יכול להשפיע. אל תקנו יין במחיר מופקע במסעדות. דרשו שקיפות במחיר ובמקור היין. בחרו במסעדות שמציעות יין בהגיון, ומעודדות גילוי של יינות ישראליים – כאלה שמחירים סבירים משדרים כבוד ליין, ליקבים ולצרכנים. שינוי הגישה הצרכנית יכול לטלטל את המסעדות ולהחזיר את היין למקום שלו: הנאה, גילוי ואותנטיות.

הפרה הקדושה של שביעות הרצון: "היין הישראלי השתפר פלאים"

משפט שחוזר שוב ושוב – בכנסים, בטעימות ובכתבות. הוא נכון טכנית: יינות נקיים, מדויקים וללא פגמים. אך הוא גם מסוכן: הוא יוצר תחושת נחת, קיפאון, ומצמצם שאלות קשות לגבי זהות, ייחוד, סגנון והתפתחות.

ניקיון טכני אינו זהות – יינות נקיים ומדויקים אינם בהכרח בעלי אופי. הם דומים זה לזה, זהירים מדי ולעיתים חסרי ביטוי למקום ממנו הם מגיעים. השיפור הטכני אינו מחליף חשיבה יצירתית ואותנטיות.

ציונים והצלחה נקודתית – הצלחה בטעימות עיוורות ומדליות אינה מדד לתרבות יין עשירה או לנגישות ללקוחות. היא רק סימן להצלחה נקודתית, לא להתבגרות של הענף.

שביעות רצון כבלם – תחושת “השתפרנו פלאים” יוצרת מנגנון קיפאון – הייננים פחות מעזים, פחות מנסים, פחות טועים. בלי אי נחת וביקורת פנימית אין צמיחה אמיתית.

הפרה הקדושה של הטרואר: "אין בישראל טרואר אמיתי"

אמירה שחוזרת שנים רבות בענף. היא מבוססת על ההשוואה לאירופה, אבל היא חצי אמת בלבד. בישראל יש טרואר – צעיר, חדשני ומתפתח. אזורים כמו מטה יהודה והנגב, שמוכרים כאפלסיונים רק בשנים האחרונות, מראים שהטרואר המקומי מתחיל לקבל קול.

טרואר צעיר דורש סבלנות והכרה, אך הוא כבר כאן. האמירה ש"אין טרואר" משמשת לעיתים כתירוץ לאחידות וסגנון זהה מדי, במקום לראות את הפוטנציאל המקומי ולהשקיע בבניית זהות.

הפרה הקדושה הגדולה מכולן: הכשרות

בישראל, הכשרות היא הפרה האמיתית. היא מחזיקה את הענף: מאפשרת ייצוא לקהלים יהודיים, פתיחת דלתות למוסדות ומספקת ביטחון לצרכן. בלי כשרות – יקבים רבים פשוט לא היו שורדים.

מערכת של כוח וג׳ובים – במקביל, מערכת הכשרות סובלת מעודף בירוקרטיה, כפילויות ויצירת "ג'ובים". יותר משגיחי כשרות מאשר מפקחות על מעונות יום – נתון שמעלה שאלות על סדרי עדיפויות. ריבוי המשגיחים יוצר תלות של יקבים, עלויות גבוהות וחוסר גמישות, ולעיתים רחוק מהצורך ההלכתי האמיתי.

משגיחים, רבנים ושאלת השוויון – מקרים שבהם תנאי כשרות מנעו מאנשים עם מוגבלויות לגעת ביין, ואף מקרים שבהם יהודים ממוצא אתיופי הודרו מעבודה ביקבים, ממחישים את ההשלכות האנושיות. גם אם לא מדובר במדיניות רשמית, עצם האפשרות שהכשרות מייצרת הדרה – מחייבת חשבון נפש עמוק.

חותמות במקום שיח – במקום שיח על כרם, זן וסגנון, השאלה הופכת ל"של מי ההכשר". החותמת גוברת על היין. כך הכשרות, שאמורה להיות כלי, הופכת למטרה – ומרדדת את תרבות היין המקומית.

שפיכת יין ומחיר מוסרי – שפיכת יין מטעמי כשרות או טקס היא הסמל החריף ביותר לניתוק. יין – תוצר של אדמה, מים ועבודה – נשפך בשם קדושה, בעידן של משבר אקלים ומשאבים. כאן נדרשת אחריות, לא אוטומטיות.

רפורמות והזדמנות – הרפורמות המוצעות בשוק הכשרות מבקשות להפוך את הרבנות לרגולטורית ולא לספקית, להגביר תחרות ולצמצם כפילויות. אם ייושמו נכון, הן יכולות להחזיר את הכשרות למקומה: מסגרת שמאפשרת, לא מערכת ששולטת. ויפה שעה אחת קודם.

סיכום: לשחוט מיתוסים, לא מסורת

פרות קדושות אינן בעיה כשלעצמן. הבעיה מתחילה כשהן מפסיקות להישאל שאלות. ענף יין בריא מכבד מסורת, אך לא מפחד לבחון אותה מחדש. חביות, יישון, ציונים, מחירים, תמחור במסעדות, שביעות רצון, טרואר וכשרות  כולם כלים. ברגע שמפסיקים להתייחס אליהם כאל אמת מוחלטת, היין הישראלי יכול סוף סוף לדבר בקול ברור יותר: מקומי, אחראי, בוגר – ובעיקר כן עם עצמו. אז צריך להפסיק להאמין לכל מה שמוכרים לנו. חייבים לשאול שאלות, לטעום, לבקר, לדרוש שקיפות, לדחות חוקים מיושנים. אל תתנו למסעדות, למיתוסים או לחותמות לשלוט בטעם שלכם. הענף שלנו יכול להיות נפלא – אבל זה תלוי בנו, בצרכנים שמסרבים להירדם מול פרות קדושות.

קַיָימוּת כעלה תאנה

מתי ערכים מחליפים איכות, ואיך הפכנו אידיאלים למסך עשן? יש מילה אחת שכמעט בלתי אפשרי לתקוף היום בלי להיחשב כחשוך, ציני או "לא מחובר": קַיָימוּת (Sustainability באנגלית). לצידה צועדות בגאווה "אחריות סביבתית", "ערכים", "אימפקט" ו"חזון" – מילים יפות, חשובות ונחוצות, אבל משהו בהן התקלקל. לא ברעיון עצמו, אלא בשימוש, כי יותר ויותר, ערכים אינם מצפן; הם עלה תאנה.

הערכים חשובים, אבל הם לא המוצר. קיימות אינה תחליף לאיכות. אחריות סביבתית לא מפצה על שירות גרוע, ו"ערכים" אינם תרופה למוצר בינוני. ובכול זאת, נדמה שהשיח הציבורי והעסקי אימץ משוואה מסוכנת, לפיה אם אנחנו מוסריים מספיק, מותר לנו להיות פחות טובים.

מתי אידיאל הופך לאליבי – גרסת היין

בעולם היין, קיימות הפכה בקלות לתווית. לפעמים עמוקה, מחויבת ואמיצה. ולפעמים, מדבקה על בקבוק של יין בינוני. יש יקבים שמדברים אקולוגיה, לפני שהם מדברים דיוק בכרם; שמדקלמים "חקלאות בת־קיימא" לפני שהם מבינים הבשלה, איזון, זהות זנית או ביטוי טרואר. קיימות כרטוריקה, ולא כעבודה.

יש יינות שזוכים לחיבוק ערכי, עוד לפני שנשאלת השאלה הבסיסית, הכמעט חצופה: האם זה יין טוב? לא מעניין אם הוא אורגני, ביו דינמי או ניטרלי פחמנית, אם הוא דל, ירוק, מחוספס או פשוט משעמם. וכאן בדיוק הביקורת הופכת לקטלנית. כי יין, בניגוד להרבה תחומים אחרים, לא משקר. בסוף יש כוס, יש ריח, יש איזון, יש עומק, ויש אורך – או שאין.  הערכים לא מחליפים את כל אלה, הם אמורים להיבחן דרכם.

קיימות ככיסוי לבינוניות

בתעשיית היין נוצרה שתיקה לא בריאה, ומבקרים, יבואנים ואנשי מקצוע מהססים לבקר יקב "ערכי". מי שמעז לומר שהיין לא טוב, מסתכן מיד בכך שיאשימו אותו שהוא לא מבין את החזון, לא רגיש למאבק האקלימי, או גרוע מכך, שמר, וכך נולדת בינוניות מוגנת. קיימות הופכת למסך עשן שמסתיר חוסר זהות סגנונית, חוסר דיוק טכנולוגי, ולעיתים פשוט חוסר כישרון. במקום לדבר על חומצה, טאנין ופרי, מדברים על כוונות.

השור שבחדר: יין טבעי כאליבי תרבותי

כן, לא פיל. שור. כי זה כבר לא משהו שכולם מתעלמים ממנו – זה משהו שמתנגש, דורס, ומערער את כל הזירה. אי אפשר לדבר על קיימות בלי לדבר על השור שבחדר, יין טבעי. מה שהתחיל כניסיון כן, חקלאי ואמיץ, הפך לאייקון. כזה שחייבים לטעום, חייבים להחזיק בתפריט וחייבים לצלם. לא תמיד חייבים לשתות. כי בינינו, חלק גדול מהיינות האלה לא "מאתגרים", הם פשוט מחומצנים. לא "חיים" אלא מסריחים. לא "אותנטיים" אלא לא יציבים. יש הבדל בין חופש מטכנולוגיה לבין ויתור על שליטה, בין ביטוי, לבין הזנחה.

יין טבעי טוב הוא הישג אדיר. הוא נקי, מדויק, מרגש, ומוכיח שאפשר אחרת. אבל יין טבעי רע מקבל היום חיבוק אוטומטי בשם האג'נדה. ביקורת מקצועית מושתקת בשם האייקון. כך נוצר אבסורד. יינות שלא היו עוברים סף בסיסי של איזון או ניקיון, זוכים למחיאות כפיים כי הם "נכונים". זה לא אומץ. זו כניעה לטרנד. קיימות לא מעניקה פטור מחומצה נדיפה, מברט או מחוסר איזון. היא לא מוחקת ריחות של עכבר מת, ולא מנקה חומציות חדה מדי. הכוס לא מתרשמת מהכוונה.

אמת פשוטה ולא נעימה: יין לא נמדד במניפסט, הוא נמדד בלגימה

אם היין לא מאוזן, לא משנה כמה הכרם ירוק; אם היין לא מבטא מקום, זה לא משנה כמה האג'נדה יפה; ואם יקב משתמש בערכים כדי להתחמק מביקורת מקצועית, הוא לא מתקדם, אלא נתקע. קיימות אמיתית ביין לא מתחילה בדיבור. היא מתחילה במצוינות. ורק מי שמוכן להישפט בכוס – ראוי שידבר בשם הערכים.

ביקור בית אצל ואסים חינאווי: "הלקוח מאוד חכם – יודע מה ואיך לקנות"

רני רוגל: אמצע ינואר. החצר הגדולה של מחסני ומשרדי אנוטקה – חברת היבוא שיווק והפצת יינות ואלכוהול של משפחת חינאוי, ורשת "Wine&More חינאווי ג'ורג'" (אבי המשפחה) שלהם עם 12 סניפים, עמוסה במשלוחים מחו"ל המגיעים עכשיו, כאשר העולם חזר מחופשות חג המולד והשנה האזרחית החדשה. בתוך כל העומס והלחץ מתפנה ואסים חינאווי המנכ"ל לפגוש אותי.

משפחת חינאווי – ערבים נוצרים מיפו, עסקה עוד מלפני קום המדינה בעסקי בשר, משקאות וסוכר. האבא נפטר ב-1985, האמא רוז'ט ניהלה את החברה והכניסה שני אחים שלה כשותפים. שלושת ילדיה למדו בחו"ל מנהל עסקים ושיווק, וכשחזרו נכנסו לניהול הפעילויות, תוך הפרדה עסקית כשאחד מאחי האם מחזיק בשניים מ-12 הסניפים ואח שני שותף שלהם

רשת חנויות Wine&More עוסקת במכירת יין, בירה ואלכוהול, כש-5 מתוך 12 הסניפים הם גם קצביה, ובסניף קרליבך 25 בתל אביב קונים בשר מהקצביה, שמים על הגריל ואוכלים במקום.

בתחום היבוא מדובר כאן ב-700 פריטים – יינות פרמיום לבנים ואדומים, בירה, קוניאק, ויסקי, וודקה, ערק, ג'ין, לימונצ'לו ועוד – רק תגידו. בירה סאן מיגל (San Miguel) מספרד היא מותג היבוא המוביל, לצד  מותגי היין פרסקובלדי (Frescobaldi) מאיטליה, מוגה (Bodegas Muga) מספרד וענקית הקאווה Freixenet מקטלוניה שבספרד (המקומיים מבטאים פרֵשׁנֵט), ג'ין Nordes, קוניאק Hine, ויסקי איירישמן (The Irishman)  ועוד רבים וטובים.  "תמיד המותגים המובילים בכל מדינה איתה אנחנו עובדים, ומחזקים בארץ את המותגים שמפיצים", אומר ואסים.

בתחום היין המקומי, חברת ההפצה אנוטקה מפיצה את יינות היקבים שאטו גולן ויפו לחנויות מתמחות, כש-60% מהמכירות הן למסעדות נחשבות.

כחברה שמוכרת לעסקים בענף, הם מבצעים הדרכות וקורסים לאנשי מקצוע, וגם סיורים בחו"ל. לפני כ-6 חודשים הצטרף אליהם משה ויזמן עתיר הידע בעולם היין – סומלייה מוסמך מה-Court Of Master Sommeliers ובוגר WSET L3, שמעביר הדרכות לעובדים וסוכנים, וגם ללקוחות, כולל אירועים סביב שולחן וסדנאות ליינות, בעיקר מיובאים. יש להם גם מדריכים בתחומי האלכוהול, כולל הדרכות ממוקדות במותגי ויסקי וקוניאק שלהם.

איך רואה את הענף

"הענף טוב, צומח וגדל, אך גם התחרות גדלה. צריך להיות בעניינים ולהתקדם, יותר איכותיים במגוון, בשירות ובמחירים. התחרות בשוק טובה – הרבה חנויות יין ואלכוהול נפתחות, והשחקנים ביבוא חזקים. תמיד יש גורמים שמזעזעים את השוק – כל כמה שנים גורם אחר".

איך רואה את הלקוח

"הלקוח מאוד חכם, יודע מה ואיך לקנות. צריך לתת לו את הדברים הכי טובים, במחירים הכי טובים. מבחינה כמותית מובילים יינות ב-50-60 שקל. הסכום הממוצע לקנייה הוא 100 שקל, אך יש קונים במאות ואף אלפי שקלים. באלכוהול הקנייה יותר לכיוון 200 שקלים, וגם מגיעים לאלפי שקלים ברמה השוטפת. קונים טקילה ב-600-700 שקל, ושמים על השולחן כאילו זה בקבוק יין".

מה הכי אוהב

"אני אוהב את האתגר. לא פשוט לנהל מערכת כזאת בארץ. נושא העובדים קשה, אבל אני אוהב את עולם יבוא היין והקולינריה. זה מביא אותי למקומות הכי מעניינים בעולם – עסקים משפחתיים עם מאות שנות פעילות. לא בכל תחום נפגשים עם עולם מיוחד, קולינריה גבוהה והמסעדות הכי טובות". 

לא יכולתי להיפרד מוואסים חינאווי בלי לשאול מה הוא אוהב לשתות. "יין עם האוכל, ולפעמים אני מתחיל עם ורמוט. בחורף קוניאק Hine טוב".

עוֹלְלוֹת בִּקְצָרָה

מזמור לזמירה

ד"ר ישי נצר מאוניברסיטת אריאל ומו"פ מזרח, פרסם פוסט פייסבוק זה: "אמנם הרוח האיסלנדית שמנשבת בחוץ לא עושה חשק לעבוד בכרמים, אבל עונת הזמירה נפתחת בימים אלה.

במימון משרד החקלאות ומועצת גפן היין יחד עם יקבי כרמל וברקן נענינו לאתגר. במשך חמש שנים בדקנו ארבעה מועדי זמירה בשבעה זנים באזור לטרון. היו שנים מגוונות מאוד, גשומות ושחונות, מרובות מנות קור ומעוטות מנות קור. ייקח לנו לפחות עוד שנה שנתיים לעבד את המידע ולהוציא מודל דינמי.

אבל בינתיים נגיד תודה לכל השותפות: נעה חיים, נישיקה דרקל וד"ר נעה לוי, ולטכנאי השדה יוסי סרי, על עבודת איסוף סיזיפית ביותר, לעיתים גם תחת אש.

בתמונה מוצגת סכמה של מתי עדיף לזמור כל זן כדי לא לאבד יבול. חג זמירה שמח".

תגובות השבוע

"שמענו בין הגפנים 16.1.26" היכה גלים ועורר תגובות רבות לכתבה הנרחבת על הענקת אותות הוקרה לכורמים שהיו היסוד לתעשיית היין הישראלית. בחרנו להביא אחדות מהן.

חנן הגיב תחת הכותרת "שכתוב היסטוריה – מבט של חקלאי": "כחקלאי, אני רגיל לכך שהעבודה האמיתית נעשית בשקט, רחוק מאור הזרקורים. הזריעה, הנטיעה, ההשקיה והסיכון הכלכלי אינם כותרות – הם שגרה. אולי לכן, כשמתחילים ויכוחים על “מי הקים”, “מי יזם” ו“מי ראוי לקרדיט”, קל לשכוח מי באמת נשא על גבו את המהלך לאורך זמן.

בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת תופעה של שכתוב היסטוריה סביב הקמת יקב רמת הגולן ותעשיית היין הישראלית בכלל. לא מתוך מחקר היסטורי חדש, אלא מתוך מאבקים על מעמד, השפעה ויוקרה בהווה. ככל שהיקב הצליח והפך לנכס כלכלי ולמותג מוביל, כך גבר הרצון של גורמים שונים למקם את עצמם במרכז סיפור ההקמה. אין ויכוח על כך שהיו יוזמים, מנהלים ואנשי חזון. אבל מנקודת מבט חקלאית, חשוב לדייק: הכסף לא צמח על הגפן. הקיבוצים והמושבים הם שהשקיעו, נטלו סיכונים, שתלו כרמים שנים לפני שהיה ברור אם יהיה מי שיקנה את הענבים, והמשיכו לעבוד גם כשהדרך הייתה רצופה ספקות והתנגדויות – מבית ומחוץ.

במציאות כזו, ועדה חיצונית, עצמאית ונקייה מאינטרסים היא הכרח. רק גוף כזה יכול להבחין בין סיפור שנוח לספר לבין העובדות עצמן. במקרה של חלוקת אות ההוקרה, החלטת הוועדה להעניק את האות לקיבוצים ולמושבים לא רק שהפחיתה מתחים ומאבקים אישיים – היא גם שיקפה אמת היסטורית פשוטה: בלי החקלאים, לא היה יקב, ולא הייתה תעשייה. שכתוב היסטוריה אולי משרת אנשים, אבל האדמה זוכרת. והיא יודעת מי עבד אותה, מי השקיע בה, ומי נשאר כשההתלהבות הראשונית התפוגגה".

משה הגיב: "בשנות ה־80 נשלטה החקלאות הישראלית תחת חוסר יציבות פוליטי, ניהול כושל ואינטרסים זרים, כאשר בתוך עשור הוחלפו חמישה שרי חקלאות – עדות מובהקת לאובדן דרך: אריאל שרון כיהן עד 1981, שמחה ארליך בין 1981 ל־1983, פסח גרופר בשנים 1983–1984, אריה נחמקין בתקופת ממשלת האחדות 1984–1988, ואברהם כץ־עוז מסוף 1988. תחת הנהגת הליכוד, שהחזיק בהגה השלטוני ברוב שנות העשור (למעט 1984–1988), הפכה החקלאות מזירה לאומית אסטרטגית לשדה משחק פוליטי וכלכלי. העברת אדמות חקלאיות לייעודי מסחר ובנייה נעשתה בקצב מואץ ובאמצעות החלטות תכנוניות מפוקפקות, שהפכו חקלאים מסוימים – לא פעם מקורבים – למיליונרים בן־לילה, לא בזכות ייצור אלא בזכות נדל״ן.

במקביל, הקיבוצים שזוהו היסטורית עם מפלגת העבודה, החלו לחוות את סגירת הברזים הממשלתיים: אשראי צומצם, סובסידיות נעלמו, וההגנה הפוליטית קרסה. מה שהוצג כריסון תקציבי היה בפועל גם חשבון פוליטי, שהאיץ את קריסת התנועה הקיבוצית ופירק מודל חברתי־כלכלי שלם. כך, מתוך שילוב של חוסר יציבות שלטונית, ענישה פוליטית, ושחיקה מכוונת של הייצור המקומי, איבדה ישראל את החקלאות כערך לאומי ואת הביטחון התזונתי כעקרון יסוד".

יהודה כהן הגיב: "מאוד תמוה בעיניי, וגם בשיחות עם חברים במהלך הסופ"ש, האופן שבו פסחה הוועדה על הכורם עירא רפופורט. רפופורט היה מהראשונים שנטעו כרמים בשילה כבר בתחילת שנות השמונים, בתקופה שבה מעטים העזו לראות באזור הזה פוטנציאל יינני. הוא פעל תוך סיכון חיים אל מול מחבלים, וכל הכרמים היו מהשקעות פרטיות, וסיפק במשך שנים ענבי איכות לעשרות יקבים ברחבי הארץ. בהמשך אף העביר את השרביט לבנו, ישראל רפופורט, שהפך לאחד המגדלים המרכזיים של יקב טפרברג. ההתעלמות המוחלטת מדמות מפתח כזו אינה רק החמצה מקצועית – היא כשל מהותי של הוועדה. קשה שלא לתהות האם הבחירה הזו נבעה משיקולים זרים לעולם היין עצמו, והאם מוצאו האזורי של רפופורט השפיע, במודע או שלא במודע, על ההחלטה. זו שאלה שראויה לדיון פתוח, ולא לטאטוא מתחת לשטיח.

אלון גונן הגיב ליהודה: יהודה שלום, אתה מוזמן לפנות אלי בפרטי ולקבל מענה מלא ומסודר לשאלתך. מאחר ומדובר בעניינים הנוגעים לצנעת הפרט, איני מפרט את מכלול השיקולים בפורום פומבי. יחד עם זאת, כל ניסיון לטעון כי הוועדה פעלה משיקולים זרים, פוליטיים או מגזריים – נדחה על הסף. החלטות הוועדה התקבלו משיקולים ענייניים בלבד, ועל בסיס קווים ערכיים ברורים. לראיה, יש לבחון את זהות מקבלי אות ההוקרה מאזור ההר המרכזי וגוש עציון, ובהם נציגי היישובים והכורמים שפועלים באזור זה וזכו להוקרה מלאה. הוועדה עומדת מאחורי החלטותיה, ואינה מקבלת הטלת דופי בלתי מבוססת".

עוד תגובות רבות בסוף הכתבה "שמענו בין הגפנים 16.1.26" משישי שעבר