לאחרונה הזדמן לי לאכול פעמיים במסעדות תאילנדיות בתל אביב. המכנה המשותף: שתיהן שייכות ל'בית התאילנדי' – אך לא במסעדה הוותיקה והנחשבת ברחוב בוגרשוב. בשתיהן אכלתי בסמיכות זמנים, אך החוויה הייתה שונה. הראשונה היא מסעדת סתרים הנקראת Khua Kehun Lek – המטבח של גברת Lek (בן יהודה 39, אל תחפשו שלט כי הוא לא קיים. לפרטים ולהזמנת המקום לעד 16 סועדים – התקשרו לבית התאילנדי), והשנייה היא קאב קם (Kab Kem) בלינקולן 11.
אל הארוחה במטבח הפרטי של הגברת Lek (לק סונן, רעייתו של יריב מלילי – שניהם הבעלים), שהייתה המדהימה בין השתיים, הגענו במסגרת מועדון ה- GL של חברי שמאי מיטלמן (שמאי השלישי), נסיך החיים הטובים (GL = Good Life) שגיבש תורה שלמה בנושא, פועל וחי לפיה, ומארגן יוזמות ופעילויות ברוח זאת, ביניהן הארוחה שלנו שבפועל הפכה לשלושה סבבים נפרדים, מאחר שהמטבח הפרטי התאילנדי מכיל עד 16 סועדים, ולאור הביקוש הרב התקיימו שלושה סבבים. אנחנו השתתפנו בשלישי והאחרון, והרווחנו בגדול – תקראו על כך בהמשך.
הוראות ההגעה למקום ציינו ש- Khua Kehun Lek ממוקמת בחזית בן יהודה 39, פינת בוגרשוב בו שוכנת הבית התאילנדי. אל תחפשו שלט, כי אין, אלא נכנסים דרך דלת סתרים שחורה. מהחלון רואים ברקע את המכוניות החולפות ברחוב התל אביבי, אך בבת אחת עוברים לחוויית פיין דיינינג תאילנדית, שכבר השתמשתי עבורה ב'מדהימה'. מדובר במטבח הפרטי של הבית התאילנדי, שמהווה חלל אינטימי ונפרד משאר המסעדה והארוחה בו מורכבת החל מקלאסיקות של המטבח התאי, עד למנות מהכפרים המרוחקים של חבל איסן בצפון מזרח תאילנד.
כדי לא להחמיץ את תיאורי המנות (אליהן נלוו יינות יקב תבור – ידיד מועדון ה- GL) ויין של יקב טפרברג אותו הביא אחד הסועדים, או בבירה תאילנדית למי שרצה, הנה הפירוט שלהן. זה התחיל בשלוש מנות פתיח קטנות: סאי קו סאי קונג– שרימפס או עוף קצוץ עטוף בקמח טפיוקה, בוטנים, ערמוני מים, שום מטוגן, יושב על עלה של חסה, עם טבעת צ'ילי וכוסברה מעל – כשמתחילים כל כך טעים, אפשר לחשוש מההמשך, אבל כאן לא היה צריך לחשוש. קאטונג טונג– "סירה מזהב"- סלט של פומלה, לברק מטוגן קצוץ, שבבי קוקוס, למון גראס, שאלוט ופלפל חריף, מונח בתוך כיסון מקמח אורז – טעים מאוד. נאם פריק נום– מחית של צ'ילי, שום ובצל, עם קריספי סקין של דג וביצת שליו מעל – לא כל אחד מעריך ואוהב עור דג מטוגן, אוכל של עניים, אבל המנה הייתה טעימה מאוד (אכלתי שתיים…).
עברנו לשלוש מנות ביניים: קוטיאו לוט פט פלו– מוטיב של מנה מהמטבח הסיני בשילוב המטבח התאי- דף אורז עשוי מקמח אורז יסמין ומקמח טפיוקה, עוטף בתוכו ברווז שמושרה בתליני פאלו עם נצרי במבוק צעיר, נבטים, גבעולי כוסברה ועלי חרדל כבושים שנותנים חמיצות קלה למנה, מוגש לצד רוטב של סויה כהה ובהירה עם צ'ילי. מנה בעלת מתיקות קלה המאפיינת את המטבח הסיני. לא הכרתי והבנתי את כל רכיבי המנה, אבל אהבתי. מיאנג פלה– נתחי דג לברק מטוגנים, מונחים בתוך עלה של חסה עם צרור של כוסברה, שמיר, נענע קוביות של לימון טרי, קוקוס קלוי, למון גראס, צ'ילי, בצל מקורמל עם רוטב תמרינדי. גיוון ושילוב של כל גווני הטעם – מתוק, מלוח, חריף. בקיצור טעים. טום צ'אט– מרק צח מבושל עם עשבים תאילנדים מהגינה שלהמסעדה, אצות, כרוב סיני ואטריות אורז, עם שרימפס, בשר לבן או עוף לבחירה.
מנה מרגיעה טעמים בפה ומכינה לשתי המנות העיקריות: קאנג פט– פט יאנג- תבשיל של ברווז צלוי עם חלב קוקוס שהבית התאילנדי סוחטים אצלם במקום, קארי אדום שגם אותו הם מייצרים, עם אננס טרי, ענבים, תפוחים ועגבניות שרי. מוגש לצד אורז מאודה – מנה ראויה ביותר, אם כי רעבים כבר לא היינו בשלב זה, ופלה פאד צ'ה– פילטים של לברק שלם מטוגנים עם צ'ילי, ג'ינג'ר, קראצ'אי (ג'ינג'ר פראי) חציל תאילנדי, פלפל שחור טרי, בצל ירוק ובצל סגול, עם אספרגוס, פאק צ'וי, סנופיס וברוקולי, מוקפצים עם שום טרי ברוטב של שעועית חומה. טעים טעים טעים. פתאום שוב הייתי רעב…
כמובן שלא ניתן היה לוותר על קינוחים: בולויי– פניני טפיוקה צבעוניים בחלב קוקוס שבושל עם ג'ינג'ר – אני חסיד גדול של טפיוקה. קאנום קוק– סירות של בצק טפיוקה עם חלב קוקוס ובצל ירוק מעל – נסו בבית להוסיף בצל ירוק לקינוח, והייתה גם עוגת בננה וטפיוקה עם קוקוס טרי מעל – אבל אותה אני זוכר רק במעורפל אחרי ארוחה כזאת, שמחירה לסועד 300 שקל בתוספת שירות מעולה של אנשי המסעדה הדר ורון, שהיו צמודים אלינו לאורך כל הארוחה. שווה ביותר.
כתבתי קודם שהסבב השלישי של הארוחה במטבח הפרטי של שף Lek היה המיוחד בין הסבבים. מה שגרם לכך היה כניסתו למקום של אדם במכנסיים קצרים ולא בבגדי טבח, כמו שני השפים התאילנדים שהכינו לנו את הארוחה מול עינינו במטבח הפתוח. זה היה יריב מלילי, הבעלים של קונגלומרט מסעדות הבית התאילנדי, שנכנס להגיד שלום, אך נראה כי האווירה והאנשים מצאו חן בעיניו, והוא נשאר איתנו עד סוף הארוחה שנמשכה יותר משעתיים. לא רק נשאר, אלא אף נכנס למטבח והכין מנה מיוחדת לסועדת צמחונית. איך אני יודע שמצאנו חן בעיני יריב? בשלב מסוים הוא יצא, וחזר כשבידיו מנה מיוחדת שהוכנה עבורנו במטבח הבית התאילנדי, והוגשה לנו כצ'ופר מעבר לתפריט: טרטר בשר, שלפי יריב מוגש במקור התאילנדי עם דם וכיס מרה – תוספות שנחסכו מאיתנו. עשיר בטעמי בשר וכל הירקות והרוטב שאיתו. עוטפים בעלה כרוב וטורפים. למרות אזהרת המסע של חריפות, זו מנה טעימה באופן בלתי רגיל.
קאב קם – בר תאילנדי
מבחינתי זה מתחיל במיקום – לינקולן 11, שאני מניח כי לתל אביבים שמגיעים על האופניים החשמליים המסוכנים שלהם או על הקורקינט כנ"ל, הוא מעולה, אבל מאחר שהוא במתחם חפירות הרכבת הקלה על כל המשתמע מכך מבחינת גישה וחניה, מבחינתי יהיה בעייתי עד שנת 2030, כשהעבודות אולי יסתיימו. לכן ברור שלקחתי מקדם ביטחון כפול, והגעתי כבר חצי שעה לפני מועד ארוחת הצהרים שקבעתי עם חבר. קאב קם – בתאילנדית: לחלוק – לשתף (הרעיון שמאחורי המקום: לחלוק את האוכל וליהנות יחד), היא בר בבעלות הבית התאילנדי שפועל גם כמסעדה, ובצהרים מוגשת בו ארוחה עסקית בה המנה העיקרית קובע את מחירה. המסעדה הייתה עדיין ריקה, והמארחת הפנתה אותי לשולחן לשניים, מה שבהחלט היה שורש הבעיה. בואו נסלק את הפיל התאילנדי מהחוויה: גם כשסיימנו, עדיין רוב השולחנות (הגדולים יותר) היו פנויים. למה המארחת הפנתה אותי לשולחן צפוף לשניים? לא יודע. למה לא ביקשתי לעבור? כי איך יכולתי לדעת שאין הזמנות אחרות? רק המארחת ידעה.
מכיוון שארוחה היא חוויה ולא רק אוכל, החוויה באכילה צפופה כזאת נפגמה, אבל נעבור לאוכל. יוני, הברמן שהיה גם המלצר, הציג בפנינו את התפריט, ולאחר שאמרנו שנחלוק את המנות, המליץ. מנות הפתיחה קטנות ואישיות. לדעתי אין טעם לחלוק אותן, וכדאי לקחת זאת בחשבון כשמזמינים. פתחנו עם קייאט טוט – כיסון עוף וכיסון שרימפס מתובלים בשורש וזרעי כוסברה, לצד מטבלים. מאחר שמדובר בכיסונצ'יקים שנגמרים בביס אחד, אני נהניתי מאוד מזה עם השרימפ, אך במקום יוני הייתי מציע לנו להזמין שתי מנות כאלה, כדי ליהנות כפליים. מיאנג פלה – נתחי לברק צלוי בתוך סירות חסה ועלי שיאפו, למון גראס, עלי ריח, קשיו ותמרינדי – מנה טעימה, שהוצע לנו להזמין שתיים ממנה וכך עשינו. גאי סאטה – שיפוד עוף ברוטב מבוסס על חלב קוקוס וקארי. טעים מאוד.
הגענו לעיקריות, כאן השולחן הקטן כבר הפך לאתגר אמיתי, וכשהברמן הממלצר רצה להביא לנו את שתיהן יחד, התמרדנו וביקשנו להחזיר אחת למטבח ולהביא אותה מאוחר יותר. קא מו – המנה המצטיינת של הארוחה: תבשיל של רגל חזיר בבישול ארוך עם הרבה תבלינים, פאק צ'וי ועלי חרדל כבושים, עם אורז (98 ₪). חברי לארוחה ציין קודם כל לשבח את זה שכאן קוראים לחזיר בשמו, ולא מסווים אותו כ'בשר לבן'. נהנינו מכל ביס. פלה יאנג באי טונג – לברק שלם, כ- 450 גרם, עטוף בעלה גדול וצלוי על הגריל, מוגש עם רטבים ואורז (138 ₪ – המנה היקרה ביותר בתפריט העסקיות). אין לי טענה על המנה. הדג היה טוב, אבל המנה כולה גרמה לי להתגעגע לקא מו שאכלנו קודם, ולהצטער על כך שחלקנו, ולא לכל אחד מאיתנו הייתה מנה כזו משלו. אם אני הייתי המלצר, הייתי מציע להתחיל איתה – מנה עדינה יותר, ולהמשיך בתבשיל העשיר בטעמים, אבל אני לא. את הארוחה ליוויתי בחליטת למון גראס מרווה, הכלולה במחיר העסקית, וחברי בכוס שרדונה של יקב ספרה. אני נהניתי גם מכוס יין לבן של כרם שבו, שקיבלתי מחברי ארנון הראל מנהל השיווק של היקב, שהגיע כדי להטעים את יינותיו לאנשי המסעדה. טוב שיש חברים.
לסיכום שתי הארוחות מבית היוצר של הבית התאילנדי: הארוחה במטבח הפרטי של שף לק הייתה חוויה כוללת של מטבח שף, עם גיוון של טעמים ורמת פיין דיינינג ומחיר בהתאם (300 ₪ לסועד לפני הטיפ). הארוחה בקאב קם (300 ₪ לשנינו לפני הטיפ) הייתה טובה אך החוויה פחותה, בגלל ההושבה הלקויה על ידי המארחת וגם הפיקשושים הקלים בכוונון מנות הפתיחה ובתזמון וסדר הגשת העיקריות. בסך הכל, יריב מלילי והבית התאילנדי שלו ושל רעייתו, על שלוחותיו, מרחיבים הנחלת מטבח עשיר ומגוון זה בישראל.
