השבוע בענף היין 173: אקדמיה ויין, לקחי 2019 ProWein ויינות מתחפשים

1: האקדמיה בשירות הפוליטיקה

אוניברסיטת אריאל ומו"פ מזרח יקיימו בתחילת אפריל לראשונה את פסטיבל "בציר הזמן". אוניברסיטת אריאל מוגדרת כאוניברסיטת מחקר ציונית ורב תחומית, ששמה לה ליעד להוות מרכז משפיע ותורם במרחב בו היא פועלת. בפסטיבל יציגו יקבים רבים לאירוע בסדר גודל כזה, כולם מיו"ש ואחד חריג מנצנץ: יקב פסגות, יקב טורא, יקב גבעות, יקב תום, יקב הר ברכה, יקב כביר, יקב שילה, יקב גוש עציון, יקב גת שומרון, יקב בקוש, יקב צוובנר, יקב דרימיה, יקב תניא ונוספים, וגם אחד שונה: יקב כרמיזן.

מי שמוביל את המהלך הוא ד"ר אלישיב (שיבי) דרורי,  שמשמש כיום מרכז תחום מחקר חקלאי במו"פ האזורי השומרון ובקעת הירדן, ועוסק במסגרת זו במחקרים מגוונים בתחומי החקלאות, היין, ובוטניקה רפואית. שיבי דרורי (גם יקב גבעות) הקים ומנהל בשנים האחרונות את המרכז לחקר יין וגפן, האובססיה שלו היא "יהוד" האזור בו הוא מתגורר ובו הוא מלמד. הדרך לעשות זאת היא במחקר לאיתור זני גפן ייחודיים לארץ ישראל, והמטרה לאתר זני גפן עתיקים המתאימים לייצור יין. המחקר כולל איסוף מסודר של גפנים בכל רחבי הארץ, ואפיונן הגנטי, המורפולוגי והיינני. עד כה נאספו יותר מ-600 פרטי גפן מכל רחבי הארץ, מהם בודדו 82 זני תרבות ייחודיים לישראל.

אוניברסיטת אריאל שמה לה למטרה את "יהוד" השטחים הכבושים על ידי מחקרים שמחפשים גושפנקה היסטורית לעשיית יין על ידי יהודים, וחלילה לא על ידי ערבים שחיו באזור לפנינו, איתנו, ואולי גם אחרינו. מדובר בדיבוק מחקרי אקדמי שבא למחוק קיומם של עמים אחרים שהיו בשטח. זו המטרה האמתית של המחקרים שמקבלים מהמדינה תקציבי ענק, שנכתבים על מנת למלא מטרה זו, ולא בטוח שמבחינה אקדמית יחזיקו מים. אף אחד לא יודע איך זורם הכסף לטובת מחקרים אלה, וכל ניסיונותיי לבקש את המידע שמגיע לי כחוק כעיתונאי, נענו בשלב זה בתשובות בירוקרטיות שמונעות ממני לקבל את החומרים.

אכן, לאוניברסיטת אריאל ולד"ר שיבי דרורי יש החופש האקדמי לבדוק כל דבר, אבל האם מישהו פרסם מחקרים או עובדות שכנגד? למשל זני הענבים המשמשים למאכל –  הביתוני, המראווי ועוד, שהיום עושים מהם יין והם נמצאים ברשימה הגנטית של שיבי דרורי; מה עם הטענה שאלו זנים ששימשו את המקומיים (הערבים) לייצור צימוקים וסוכר ענבים ולא דווקא יין, כי על פי האסלם אסור לשתות אלכוהול. זה לא מעניין אף אחד. מצאו זרעי מאובנים, עשו מחקר שתוצאותיו ידועות מראש, והמסקנות היו חד משמעויות: כן יין שנוצר לפולחן יהודי. אותם חוקרים אקדמאים עולים שלב. לאחר שגייסו את האקדמיה להמציא לה טיעונים, מגויסים עכשיו אנשי התקשורת על מנת להפיץ אותה ברבים. באמצעות טפטוף בלתי פוסק של מידע שלילי מוטה, שקרי וחלקי, מותר אפילו לסלף את ההיסטוריה כדי להתאים אותה לתעמולה הרווחת בארץ, ולעורר מודעות. גם אם המטרות הן לכוונות טובות, השימוש באקדמיה ככלי מגויס מזכיר מסורות של הדמוקרטיות העממיות, קרי דיקטטורות קומוניסטיות.

הדוגמה הכי פשוטה לטענותיי היא בבחירת חיים גן – איש הענבים, הפועל כבר קרוב לשני עשורים לקידום תעשיית היין ומהווה את אחת מחברות ההפקה המשמעותיות בתחום. הם גייסו מישהו שכותב ואומר כבר שנים בכל מקום אפשרי, שהזנים האלה לא רק שלנו. הוא מצביע ומתריע כי המחקרים מעוותים ומשנים את ההיסטוריה. האוניברסיטה הסכימה לדרישתו לשלב באירוע גם יקב פלסטיני (ערבים נוצרים): יקב כרמיזן שיטעים את הדבוקי 2016, החמדאני ג'נדאלי 2017, ובלדי 2016. ימים יגידו האם האוניברסיטה עשתה מהלך מבריק לגייס שוב לטובתה עלה תאנה.

קראו את כתבתו של פרופסור עמוס הדס בנושא זה

העיתונאי וכתב היין יאיר קורן הגיב

למי שמעוניינים במידע מדעי נטו בסוגיה שהעלה עמיתי אלון גונן "האקדמיה בשירות הפוליטיקה", אני מפנה אל המאמר הזה מ-2014, וגם אל ספרה של גלית רנד שפורסם לפני כשלוש שנים "לא לקידוש בלבד", ובו היא עוסקת בקצרה בלגיטימציה שהמתנחלים מחפשים בין השאר באמצעות היין. וגם אל הקישור הזה. בקיצור, היוזמה לשימור הזנים המקומיים יצאה לדרך כבר לפני יותר מתריסר שנים, והובילו אותה ארגון סיוע כנסייתי ומשרד החוץ של איטליה, בהנהגת היינן האיטלקי המפורסם Riccardo Cotarella. הרעיון היה לקדם את החקלאים המקומיים ולסייע ליקב כרמיזן לשווק את היינות שלו בשוק הבינלאומי.

אז נכון, כוחם של המתיישבים ויכולות השיווק של יקב רקנאטי ושל אוניברסיטת אריאל אינם מוטלים בספק, אבל ישנן גם עובדות, גורם שולי שבעידן שלנו כבר אינו מפריע. וכדי למנוע מראש לזות שפתיים: כבר יותר משני עשורים אני מסקר את תעשיית היין הישראלית ביהודה ושומרון, מאז היותה בחיתוליה, הן ברדיו הממלכתי בשעתו, הן בכלי תקשורת אחרים ובמדריך יין, ונותן לה את מלוא הקרדיט המגיע לה על העשייה האיכותית. עם זה, שימוש ביין ככלי פוליטי/משיחי פסול בעיניי, ובסופו של דבר זה יהיה גול עצמי.

תמונת השבוע

כרם, גשר, עננים. בקרבת העיר מודיעין (איילת לוי זיהתה). זוגות לפני חתונה מגיעים להצטלם למרגלות העמודים האלה של מסילת הרכבת (אסף גלאי גילה). צילום איל גוטמן

2: תערוכת 2019 ProWein – יינות אורגניים וטבעיים במרכז

שלושה ימים של שיכרון חושים, ומי שלא ביקר לא מסוגל להבין את החוויה. זו שנה שביעית שאני מלווה את התערוכה הזו. היו שנים בהן ראיתי את הדוכן הישראלי עם מעל עשרה יקבים גדולים לצד קטנים, מציגים בגאווה את ארץ ישראל הטובה, ובשלוש השנים האחרונות נשארו רק שלושה יקבים ממשפחה אחת: יקב רמת הגולן, יקב הרי גליל, ויקב רקנאטי. השילוט הוא כבר לא יינות מישראל אלא יינות מצפון ישראל (חדרה כנראה בצפון מבחינת רקנאטי, אבל הם עובדים על היקב בדלתון, ומכל מקום הם כבר מקדמים את האזוריות שלא קיימת).

למה זה קרה? אתם שואלים, כי מכון היצוא החליט שהוא לא רוצה לממן את התערוכה זו, ורוצה להשקיע את הכספים בשווקים האמריקאים. כי התערוכה בנויה ליקבים שיש להם משווקים בחו"ל ואפשרות למכור יין בכמויות, ואולי כי יקב רמת הגולן ויעל גיא האחראית מטעמם על התערוכה, מבקשים להם את המלוכה כולה, או כדברי מגילת אסתר:  וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכׇּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו מִכׇּל־ הַבְּתוּל֑וֹת וַיָּ֤שֶׂם כֶּֽתֶר־מַלְכוּת֙ בְּרֹאשָׁ֔הּ וַיַּמְלִיכֶ֖הָ תַּ֥חַת וַשְׁתִּֽי. ואכן הרבה זוזים היא עשתה לטובת החצר. אבל אני לא באתי לסקר יינות צפון ישראלים, אלא הפעם נסעתי לטעום יינות אורגניים ויינות טבעיים.

יין אורגני

אכן מדובר בטרנד עולמי שתופס תאוצה, וכמעט כל יקב שלישי הופך לכזה, עם יינות אורגניים, יינות ביו וכו'. ההסברים של הייננים מאוד פשוטים: ריסוס הורג את האדמה, ריסוס משפיע על הטבע, צריך לשמור על הטבע. כן, הרבה טבע ובריאות. אבל כשהשתתפתי בקבוצת דיון בנושא, ביקשתי רק שאלה. בשנת 1928 גילה אלכסנדר פלמינג את הפניצילין .עד אז אנשים מתו כמו זבובים כמעט מכל דלקת, מי שהגיע לגיל ארבע נחשב כבר זקן, תוחלת החיים הייתה חמישים שנה גג. היום, עם כל התרופות שממציאים, תוחלת החיים שלנו מגיעה לכמעט תשעים שנה, ותרופות זה סוג של ריסוס לגוף; מכניסים בו המון כימיקלים שברובם רעלים. אז אם אנחנו עושים אנלוגיה לאדמה, הריסוסים אולי שומרים עלייה מלהיכחד ולאכול את עצמה?

יין טבעי יין כתום וכל הטרנד הזה

אם בפנטזיה שלכם להריח איכרה רוסיה שעבדה בשדה כל היום, אתם בסקטור הנכון של היינות. אין ביינות אלה כל התערבות טכנולוגית, ואין  שימוש בחומרים נוספים פרט למיץ הענבים והקליפות. אין תוספת של ביסולפיט, וגם לא שמרים חיצוניים. הטכניקות האלה ממצות חומרי צבע מהקליפות של הענב, שינויי צבע נובע מחמצון והעדר סולפיטים (אשר מבהירים את הנוזל), וזה גורם ליין הלבן להיראות בצבע כתום נחושת. הריחות בדרך כלל מעט מעופשים, לא נקיים. בפה, העפיצות הורגת כל חלקה טובה; המון המון טאנינים בפה. אין כמעט פרי שאפשר לנתח ולומר שזה גורם לאסוציאציה.

יקב ירושלים יצא לפני כמה שנים עם יין כתום, יעקב אוריה הוציא יין כתום, אבל הוא לא קורא לו כתום, כי הוא מבין את מגבלות האקלים הישראלי וה- PH של היין. הג'יאקונדות מייבאות ודוחפות את היינות הללו, ואף טוענות שמדובר ביינות חווייתיים במיוחד, במיוחד לכאלה ששתו כבר את הכל, והיין הזה אף מתאים גסטרונומית למאכלים מסוימים. גם הייננים שפגשתי בתערוכת ProWein בדיסלדורף, דיברו על יין גסטרונומי או יין לא לכל אחד. ואני אומר שיש ביין הזה בעיקר  בלה בלה בלה, והמקצוענים יכולים להמציא כל דבר, ואלה שטועמים לא יגידו מילה, כי לא נעים, כי אנחנו לא מבינים, כי כמו שהמומחים מדברים עליו זה עשוי להיות נקטר האלים הבא, והם לא רוצים להיות מגוחכים.

אז יש סיפור קטן, שצריך לזכור ושאומר הכול: יוֹם אֶחָד הוֹפִיעוּ בְּעִיר מַמְלַכְתּוֹ שְׁנֵי זָרִים רַמָּאִים וְנוֹכְלִים שְׁמוֹתֵיהֶם "חוּט" וּ"מַחַט", שֶׁהִצִּיגוּ עַצְמָם כְּחַיָּטִים מֻמְחִים מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וּבִקְּשׁוּ לִפְגֹּשׁ אֶת הַמֶּלֶךְ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ הִשְׁתַּחֲווּ לְפָנָיו וְאָמְרוּ: הוֹד מַלְכוּתְךָ, יֵשׁ לָנוּ אָרִיג יְפֵהפֶה מְעֻלֶּה וְנִפְלָא, שֶׁטִּפְּשִׁים לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹתוֹ. וְאָנוּ מַצִּיעִים לֶאֱרֹג לַמֶּלֶךְ בְּגָדִים שֶׁלֹּא נוֹדַע כְּמוֹתָם בְּכָל הָעוֹלָם. הַמֶּלֶךְ חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְעֻנְיָן בַּבֶּגֶד הַיְּפֵהפֶה שֶׁהֻצַּע לוֹ, וְלֹא יִהְיֶה חָכָם מִמֶּנּוּ לִרְאוֹתוֹ. וּבֵינְתַיִם הַמֶּלֶךְ, שֶׁחִכָּה בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת לִרְאוֹת אֶת בְּגָדָיו הַחֲדָשִׁים, שָׁלַח אֶת יוֹעֲצוֹ הַבָּכִיר לִרְאוֹת אֵיךְ מִתְקַדֶּמֶת עֲבוֹדַת הָאוֹרְגִים. הַיּוֹעֵץ מִהֵר לַחֲדַר עֲבוֹדָתָם שֶׁל הָאוֹרְגִים וּמַה נִּדְהַם לִרְאוֹת שֶׁאֵין שׁוּם אָרִיג. הָאוֹרְגִים כִּבְיָכוֹל מַצִּיגִים לְפָנָיו אֶת הָאָרִיג בְּגַאֲוָה וּמְסַפְּרִים בְּשִׁבְחוֹ וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה כְּלוּם. חָשַׁב הַיּוֹעֵץ, אִם אוֹמֵר שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאֶה כְּלוּם יֹאמְרוּ שֶׁאֲנִי טִפֵּשׁ. אֵין בְּרֵרָה, אַעֲמִיד פָּנִים שֶׁרָאִיתִי. הִגִּיעַ יוֹם הַמִּצְעָד הַגָּדוֹל! הַמֶּלֶךְ צָעַד בָּרֹאשׁ שַׁיָּרָה גְּדוֹלָה, כַּאֲשֶׁר הַחַיָּטִים הַמֻּמְחִים אוֹחֲזִים כִּבְיָכוֹל בְּשׁוֹבַל גְּלִימָתוֹ וּמְשָׁרְתָיו מְלַוִּים אוֹתוֹ. כָּל אַנְשֵׁי מַמְלַכְתּוֹ פָּרְצוּ בִּתְשׁוּאוֹת לְמַרְאֵה הַמֶּלֶךְ שֶׁצָּעַד בַּחֲגִיגִיּוּת, כֻּלָּם הֶחְמִיאוּ לְבִגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאוּ כְּמוֹהֶם. וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם הִפְרִיעַ קוֹלוֹ שֶׁל יֶלֶד קָטָן אֶת הַהֲמֻלָּה וְרַחַשׁ הֶהָמוֹן. אַבָּא, קָרָא הַיֶּלֶד, אֲבָל הַמֶּלֶךְ עָרוֹם! (הנס כריסטיאן אנדרסן, 1837).

לסיכום: המלך ערום, יש מספיק יינות טובים בעולם. לא חייבים, ממש לא חייבים, הנחמה היחידה היא שאני נזכר בטרנד שהיה לפני כמה שנים. זוכרים בישול מולקולרי שכולם היללו ושיבחו, וכמו שהוא קם ככה הוא גווע בקול ענות חלושה?

3: פורים 2019 – יינות מתחפשים

תכלס אני מתגעגע לתחפושות של פעם, כאלה שעשינו לבד. לאותה חצאית עם חוטי רפייה שעבדתי עליה כמעט שבועיים. כי כל הכיתה התחפשה לשחורים קוטפי כותנה וככה הגענו לבית הספר. אלא מה, שאני הלכתי רק עם חצאית הרפייה ותחתונים, כשכולם משום מה הבינו שצריך ללבוש מכנס קצר או לפחות מכנס התעמלות מתחת. נו, המבטים באוטובוס, המבטים ברחוב, המבטים של מנהל בית הספר. כן כן, ורק המבט של ההוא מכיתה י"ב, שרק אז הבנתי למה הייתי צריך מכנס מתחת לחצאית חוטי הרפייה. אחחח, ההוא מכיתה י"ב. טוב, זה לא קשור ליין אז נדלג. אז גם בהקשר ליין אכתוב הפעם על יינות שהתחפשו, כאלה שהייתי מדלג עליהם כי הם לא באמת מה שהם אמורים להיות. במגילת פורים, לאסתר יש שני שמות. שמה העברי הוא הדסה ושמה השני, הפרסי, הוא אסתר. הדסה, אשר אומצה על ידי מרדכי כבת, וחז"ל אף אומרים שהייתה בת זוגו, והשנייה אסתר, שהייתה לא עלינו זונה, שנשלחה על ידי מאמצה בעלה לשכב עם המלך וככה לשלוט בו. קיצוניות זו מורגשת היטב בתוך בקבוקי היין הללו שנציג פה לפניכם, אתם תבחרו את מי תעדיפו, אסתר או הדסה.

מגילת אסתר גרסת הבמאי

לשירותכם. בעיקר לשירות אלה שעושים את התחפושות הללו.

יקב טורא: רוזה חצי יבש. 84 ₪ של ענבי מרלו וקברנה פרנק בבקבוק מעוצב, ובפה משקה תותית, שלדעתי אפשר למצוא במכולת השכונתית בבני ברק.

יקב ברקן: פטיט סירה קלאסיק, 28 ₪. אכן Petit של יין. מה זה הנוזל הזה, שמישהו יגיד לי.

יקב טפרברג: חצי יבש IMPRESSION , מחירו 45 ₪. 100% ענבי קברנה סוביניון. נמצא במדפים של היינות השולחנים ולא במדף של יינות הקידוש, כי משם הוא נזרק. למה? כי רק השיווק ביקש?

יקב סגל: מרלו זני. 25 ₪. קניתי, טעמתי, ניסיתי לבשל איתו. הרסתי סיר של ביף בורגיניון.

יקב כרמל: רוזה סלקטד. 29 ₪. ועל זה הייתי אומר כדברי המלכה מירי פסקל: "אני כל כך מודרנית, שאתמול ישבתי במסעדה והזמנתי קיש!" חזרתם לפחות עשר שנים אחורה עם היין הזה.

יקב פלטר: סוביניון בלאן. 69 ₪. בפה טעם מים מינרליים מאוד מאוד יקרים.

יקב בנימינה: המערה 2015. 250 ₪. האם הגיע הזמן לחתום את המערה? לפי היין הזה, המערה בבעיה רצינית.

יקב 1848: דור 2 רוזה. 59 ₪. טעמי ביסולפיט במיטבה.

יקב אלכסנדר: רוזה רוז'ה מסדרת אלכסנדר רזרב, עשוי מענבי GSM. מחירו 150 ₪. יין בומבסטי עם מלא מתיקות, עפיצות, אלכוהול. יין שיש בו הכול, אבל אין בו כלום.

יקב קטרון: גוורצטרמינר חצי יבש. 125 ₪. בעיקר סוכריה, שמחביאה את כל הטוב שאמור להיות בענבי גוורצטרמינר. ענבי גרוויטציה היו צרכים לקרוא ליין הזה.

יקב ירושלים: יין כתום גרשטיין 2016. 60 ₪. באקלים הישראלי עם רמת PH שיש לנו, אי אפשר לעשות כתום בארץ. כתום זה לא.

יקב רקנאטי: ביתוני 2017. 99 ₪. כי בתכלס זה זן ענבים שלא באמת מעניין מבחינת הטעמים שאפשר להפיק ממנו, וכל הסיפור שבזכותו היין הזה טוב זו הטכניקה (אשכולות שלמים), וכמעט ללא קשר לאופי זני כזה או אחר. תחפושת אמיתית. קחו זאת כתחפושת חיובית.

יקב רמת הגולן: פינו נואר 2016. 60 ₪. מנסה להתחפש לבורגונדי ואז לישראלי, ומשבר הזהות הזה מייצר בלבול נוראי של יין נוראי.

יקב שירן: השרדונה של יקב שירן הוא שרדונה שהתחפש לסוביניון בלאן. לטוב ולרע. והוא באמת לא רע בכלל כסוביניון או שרדונה. כן, בבקבוק יש זוגיות מבלבלת.

יקב כרמל: מדיטרניאן. 165 ₪. יין מתחפש לשאטונף. אבל איך הצרפתית אומרים: פףףףף.

יקב רמת הגולן: קצרין שרדונה 2017. 129 ₪. הפרי בטעמי עץ, הריח בטעמי עץ, אז למה לא למכור לנו חתיכות חבית כדי שנלעס אותן.

4: צינה אבידן – שבע שנים

לפני שבע שנים (11.3.2012) הלכה לעולמה צינה אבידן, לאחר ימים ארוכים של התמודדות קשה וכואבת עם מחלת הסרטן. צינה אבידן, ייננית ואומנית שהביאה לעולם יינות חדשניים, פרינג' וגרנאש מופתי.

אז צינה, הרי לא באמת חשבת שנפסיק לשתות את היינות שלך. מדי פעם אני מוציא בקבוק שלך: תג סגול, תג אדום, גרנאש מופתי, פרינג', ולוגם ונותן גם לאחרים. לפעמים אני נוסע לבקר אותך ברעננה, מוזג לכוס שהנחתי על הקבר לפני שבע שנים קצת יין, והולך בידיעה שהכוס תהיה ריקה בפגישה הבאה.

כדאי לקרוא גם את זה

יוסי נאור, חובב יין וג'אז ומי שהוביל תכנית רדיו בשם 'ג'אז אדום לבן' בתחנת הרדיו של מכללת עמק יזרעאל, יביא לנו הקשרים בין יינות ישראליים למוסיקה שהוא אוהב. כי יש מספר רגעים קסומים בחיים כמו לשתות יין ולהקשיב למוסיקה. הפעם הסיפור על יין פראי ו-Walk on the Wild Side