שמש שוקעת זה יפה. כנ"ל פרח פורח, או נופי טבע קלאסיים (מפלי מים, אגמים
מיוערים, פסגות מושלגות וכו' וכו'). זה עובד על כולנו. זה עובד מיד. לצורך העניין אקרא ל"שמש שוקעת" אסתטיקה א'. היא בנאלית, אך יחד עם זאת קבועה ו"אמינה". קל לתאר או להגדיר אותה במילים.
אסתטיקה ב' הרבה יותר קשה להגדרה. נוח יותר להגדיר אותה על דרך השלילה. היא לא "עובדת" באופן מידי. כלומר התגובה הראשונית לא תהיה: "וואוו, איזה יופי!".
היופי שנוצר באסתטיקה ב' הוא פחות ממוקד באופן משמעותי. במילים אחרות, היופי הזה מורכב ממספר רב של גורמים "קטנים". אפקט היופי בתודעה שלנו נוצר לאט, כתוצאה מהצטברות של אותם "גורמים קטנים".
אפשר בקלות לטעות ולומר שאסתטיקה ב' היא הרבה יותר מתוחכמת; או שדרוש תחכום או השכלה כדי לזהות אותה. איני חושב כך. אני רוצה להאמין שכל אחד יכול לזהות וליהנות ממנה. כל מה שדרוש זה תשומת לב. התבוננות. ריכוז. כלומר לעצור ולהתבונן או להקשיב בתשומת לב.
"עפיפונים", ספרו של רומיין גארי, הוא דוגמה טובה, אחת מני רבות, לאסתטיקה ב'.
תחושת היופי נוצרת לאט, מהתגבשות "חלקיקים" במהלך הספר. "משי", ספרו של אלסנדרו בריקו "עובד" באופן דומה, וכך גם "בלעדיה" של אנטוניוס מוניוס מולינה. הסרטים של וים ונדרס, אמיר קוסטריצה, קאסווטס, דייוויד האיר (והרשימה עוד ארוכה), שייכים אף הם לאסתטיקה ב'.
זה קיים גם ביין, לדעתי. לא קשה לנחש מהי "השמש השוקעת" של עולם היין, ועל מנת שלא יהיו אי-הבנות, אין לי כל בעיה עם שמש שוקעת. ממש לא, ויחד עם זאת אני מעדיף יינות ששייכים לקטגוריה של אסתטיקה ב'. אבל זה עניין של טעם אישי.
שנה טובה

תגובות
0