אקס אן פרובנס – מונולוג אישי

זאב דוניה מיקב סוסון ים כבר ביקר מספר פעמים בעיר אקס אן פרובנס בדרום צרפת. הפעם היה בה משהו שונה וזאב מנסה בדרכו המיוחדת לזהות מה קורה כאן ובכלל

בית הקפה הפינתי בכיכר השוק הקטן שינה בעלים ושם אבל זה לא השינוי היחיד בעיר
בית הקפה הפינתי בכיכר השוק הקטן שינה בעלים ושם אבל זה לא השינוי היחיד בעיר

העיר הזאת, אותה ביקרתי כחצי תריסר פעמים, תמיד קיבלה אותי בזרועות פתוחות. לבד, עם בת זוג או חבר – בכל מצב רוח חיכה לי חיבוק. חיבוק ללא תנאי, כמו אם המחבקת את בנה. הפעם היה בה משהו שונה. לא יכולתי לשים את האצבע על העניין, אבל חשתי אחרת מהרגיל.  הסימנים הראשונים היו "קטנים" וחסרי חשיבות. בית הקפה הפינתי בכיכר השוק הקטן, שוק האיכרים, שינה בעלים, ועכשיו הוא נקרא Le Petit Bistrot. שמו הקודם היה Happy Days, על שם מחזה של בקט…

צילום זאב דוניה
צילום זאב דוניה

השוק הגדול שהתקיים ברחבה מול בית המשפט, נעלם. אולי זמנית… משפצים את העיר. בכל מקום נראים סימני השיפוץ, וזה נראה כאילו מישהו דואג ל- make up לאקס. ליופי "הטבעי" שלה נוסף עכשיו איפור. זה הכל בראש שלי? אלה זיכרונות או נוסטלגיה של אדם "לא צעיר"? ובמילים אחרות: שאלתי את עצמי תוך כדי שוטטות נעימה בסמטאות העיר העתיקה, האם זה אני או אקס?

כמה שעות אחר כך קיבלתי תשובה. חד משמעית היתה התשובה. And big shit is coming. נכנסנו למסעדה לאכול צהריים. בפרק הזמן בין ההזמנה לבין קבלת המנות ראיתי בזווית העין, מבעד לחלון, מראה מוזר. משהו שלא ראיתי קודם באקס. אבל המראה היה מוכר ממקום אחר. קפצתי על רגלי, לקחתי את המצלמה ויצאתי לרחוב. הספקתי לכוון וללחוץ… הדבר שהקפיץ אותי היה כיתת חיילים במדים, עם נשק דרוך ביד, בפטרול בסמטאות העיר העתיקה. לא ירושלים… אקס…

צילום זאב דוניה
צילום זאב דוניה

המראה הזה הלם בי, משום מה, בפרופורציות לא הגיוניות. כי ההסבר ההגיוני הוא פשוט. מסתבר שמזה כשנתיים, מאז תחילת גל אירועי הטרור בצרפת, ובין היתר אירוע הדריסה בעיר ניס הלא רחוקה – כוחות הביטחון מסיירים בערים ומפגינים נוכחות. אוקיי… אז? העיר הזאת, וכן אני יודע, זה הכל בראש שלי, תמיד נתנה לי את התחושה הנעימה והמרגיעה כל כך, שכאן לא יאונה לי כל רע. כאן אני בטוח. אין לי מושג איך ולמה נוצרה התחושה הזאת, אבל יחד עם זאת אי אפשר להתכחש אליה. עכשיו הדבר הזה נופץ לרסיסים. וזה הרס אותי לגמרי.

דבר בעצם לא קרה. חוץ ממצב הרוח שלי שהידרדר תוך דקות. אני "נושך את ידי", מתאפק לא לכתוב משהו פוליטי, כי באמת אין טעם. אין בארץ שיח פוליטי. אף אחד לא מקשיב. יש התנצחות בין צד א' לצד ב'. צד אחד תמיד 100% צודק, וצד שני טועה ב- 100%. וגרוע מזה, ועל זה אינני סולח, מי "שחושב אחרת" הוא עוכר ישראל.  ואני תוהה למי יש זכות לכנות כך מישהו שדעתו שונה… אם יכולתי לבקש משהו, אולי לרגל יום העצמאות, אז יפסיק יהודי לקרוא ליהודי אחר עוכר ישראל…

אבל אני אעצור כאן. כי זה חסר טעם, ואולי גם מסוכן. עכשיו, באקס אן פרובנס, במקום השקט, הרגוע והמחבק הזה, כאן הולכים חיילים עם נשק דרוך ביד, כי קבוצת מטורפים צמאי דם, שאין להם שום עניין רציונלי עם תושבי הארץ הזאת, החליטו שמותר וצריך אלימות והרג… זה עד כדי כך חד וחלק. זה כל כך שחור ולבן. זה כל כך עצוב, וכל כך חסר תקווה.

צילום זאב דוניה
צילום זאב דוניה

בדרך למכונית נכנסתי לחנות הספרים באנגלית. חנות שעצם קיומה כאן יוצא דופן. אני מכיר אותה היטב. כאן גיליתי לפני כמה שנים את ספרו הנפלא של קרמיט לינץ: ."Adventure on the wine route" מה שעודד את רוחי בסופו של יום לא פשוט, היה עותק עברי של הספר "הנסיך הקטן", מונח על המדף לצד תרגומים אחרים של הפנינה של אנטואן דה סנט אקזופרי.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה