השבוע בענף היין 283: האם כתום הוא הלבן החדש? והאם שרדונה רמת הגולן שזכה בצרפת יזכה גם אצלנו?

כואבים וכועסים על האסון הנורא בהר מירון – שמוכר כאזור גידול ענבי יין מובחרים. השבוע במדור שלנו: האם יינות כתומים הם טרנד חדש שיתפוס אצלנו? שלומי צור מיקב תל אפק בכרמים, אלון גונן על השרדונה של רמת הגולן, קבוצת צור בחרה ביחצ"ן בן 16 – לא היה בצעיר יותר? יינות רוזה לשבועות, יונתן לבני במרכז המבקרים החדש של יקב יתיר, ובסדרה ההיסטורית שלנו על ד"ר זוסמן שניהל את כרמל מזרחי בראשון. בכל זאת קריאה מהנה

מרכז המבקרים החדש של יקב יתיר מביא סטנדרטים אחרים של חוויה לחובבי יין ולמטיילים שייחשפו דרכו לעולם היין. צילום דוד סילברמן dpsimages
צילום מדף הפייסבוק

1: מה צבע הלבן החדש?

'כתום הוא הלבן החדש', זה הסלוגן החדש שהתנוסס השבוע ברשתות החברתיות; אותו סלוגן שטבע אייל מילס, היינן של יקב מילס מכרם בן זימרה שבגליל העליון. מדובר ברנסנס של יצרני היין שמחפשים למצות ולסחוט את כל החומרים והטעמים שהטבע יצר בקליפות הענבים. שיטת העשייה היא השרייה ותסיסה של זנים לבנים כמו ביינות אדומים, לא תמיד עם בקרת טמפרטורה, חשיפה מזערית לחמצן וסגירה הרמטית של המיכל או החבית או כדי חרס (סגנון גרוזיני). בשנים האחרונות אנחנו רואים התפתחות הדרגתית אצל כל מיני יקבים, בדרך כלל בוטיקים, בהכנת יינות מסוג זה. לצערי, רוב היינות הללו הם קטסטרופליים. מחומצנים יתר על המידה, עמוסים בריחות ביוב לא נעימים, ורק יחסי ציבור ונישה מאוד ספציפית של יומרנים או נפוחים מחשיבות עצמית, ישתו את היין הזה וישבחו אותו.

הכתום הישראלי הוא ממש ממש לא הלבן החדש. ארוכה הדרך לכך שהיינות הלבנים בישראל יתאימו לחך הישראלי, ובטח שיש מקום להתפתחות יינות הרוזה הרבה לפני שהכתום הזה יוכרז כיין בכלל. החיפוש אחרי אופנה הוא פאתטי, וההכרזות הבומבסטיות על מה ולמה.

יעקב אוריה ויינותיו הלבנים בערב מיוחד שהתקיים במתחם wework בדרום תל אביב. מתפלל? מטיף? בתמונות מערב זה עיניו עצומות. צילום נהדר של דוד סילברמן dpsimages
יעקב אוריה – חוקר ולא מתיימר. צילום דוד סילברמן dpsimages

היינן יעקב אוריה עושה יין כתום כבר שנים, אבל הוא חוקר אותו תוך כדי. הוא לא מתיימר, ולא יעז לצאת בהכרזות. היין הכתום כבודו במקומו מונח. רוצים להבין את הסגנון, רוצים להבין את הטעם והריח של יינות כתומים שנעשו עם מסורת ארוכה, עם התמחות של שנים, עם ענבים נכונים?

צילום גיא פרל אצל ג'יאקונדה. צילום מדף הפייסבוק

תקפצו לחנות היין של  ענת סלע ורפאלה רונן (הג'יאקונדות) ברחוב פרישמן 73 בתל אביב. היינות הכתומים שהן מביאות מרחבי העולם ומיצרנים שמתמחים ביינות כאלה, יפתחו בפניכם צוהר לסוג אחר של סגנון יין. לא בטוח שתאהבו, לא בטוח שתוכלו לשאת את הגועל] ומאידך תקפוץ עליכם הרנסנסיות שהייתה חבויה בנפשכם. אבל מה שבטוח, זה שתבינו שהכתום הוא ממש לא הלבן החדש.

סירה ביקב של אדמונד. צילום שלומי צור

מפגש אביב – מכרם עד יקב

שלומי צור, יינן ובעלים יקב תל אפק בראש העין, צילם וכתב: "אביב באוויר, ואיתו באה הכמיהה לראות את הכרם מתעורר. שריגים בגווני ירוק בהיר עז,  קנוקנות שולחות ידיים למעלה, בדיוק כמונו מתמתחים בקימה משינה ערבה. העלים חלקם עם פלומת שיער דקיקה, והאשכולות מגיחים בהתאם לתוכנית ההתמיינות שנקבעה בגפן לפני שנה. המראה מדהים ומופלא, וקשה להישאר אליו אדיש, כשבראש אני מריץ את ״מאחורי הקלעים״ בפיזיולוגיה של הגפן. האביב מביא איתו ליקב גם התעוררות מסוג נוסף – סגירת תוכנית הבציר לעונה הקרובה: זנים, כרמים ויינות, משתבצים להם יחד עם תובנות מהשנה הקודמת.

כרם רוגלית. צילום שלומי צור

ביקב שלנו, שלא מחזיק כרמים בבעלותו, האתגר מרתק במיוחד, ומביא עימו יתרונות וחסרונות כאחד. מצד אחד ״מגרש משחקים״ גדול המחייב גמישות מחשבתית ויצירתיות ליינות מרתקים ומעולים, מצד שני אין שליטה מלאה על חומר הגלם הנמצא במרכז העשייה של היקב. שיתוף הפעולה של יקב תל אפק עם יקבים וכורמים ברחבי הארץ, הוא בבחינת נכס. זהו קשר של חברות והבנה של צרכי האחר. וכשזה קורה  בין היינן לכורם או כורמת, וזה קורה, השמיים הם הגבול.

השנה אנו בוצרים במספר כרמים בארץ מצפון עד דרום. בחרתי לצרף תמונות מהביקור הראשון העונה בשני כרמים בעמק האלה, האחד כרם רוגלית, והשני כרם סירה – שניהם בנווה מיכאל.

הכורמים אדמונד, וישי כהן ושרון בעלי כרם ויקב רוגלית, אנשים יקרים מלח הארץ, עושים קסמים במקום. מכרמים אלה אני מתכנן לבצור השנה את הפטי ורדו, את המלבק ואת הסירה. הפטי ורדו, שזו לו השנה השלישית, והסירה מתוכננים להיות זניים. המלבק שגם הוא יהיה זני, יבצר אצלנו השנה בפעם הראשונה. על איכויות היין יעידו הטועמים, אך כצופה מהצד אני רואה את תגובת ה WOW – ונהנה, בוודאי נהנה מהתהליך.

מאחל לכולנו להעלות דופק במתינות לקראת עונת בציר מרתקת!

2: שרדונה רמת הגולן old fashioned – שעבר זמנו

בשבוע שעבר התבשרנו כי ירדן שרדונה אודם אורגני 2018 זכה במדליית זהב ובתואר השרדונה הטוב ביותר בתחרות', בתחרות Les Citadelles du Vin 2021. אכן כבוד וברכות ליינן ויקטור שונפלד היינן, כמובן. כשקיבלתי את הידיעה מיחסי הציבור של היקב, לא יכולתי שלא לתהות האם היין הזה נשלח לתחרות 'אשכול הזהב' של סטודיו בן עמי שנערכה לפני שבועיים. מדובר באחת התחרויות הנחשבות, המכובדות והמשפיעות בענף היין  הישראלי, בה חבר השופטים טועם בטעימה עיוורת את הבקבוקים שמגיעים מהיקבים.

ויקטור שונפלד היינן הראשי של יקב רמת הגולן ויעל גיא מנהלת שיווק ומכירות בינלאומיות. צילום דוד סילברמן dpsimages
ויקטור שונפלד היינן הראשי של יקב רמת הגולן ויעל גיא מנהלת שיווק ומכירות בינלאומיות. צילום דוד סילברמן dpsimages

סגנון היין משתנה בשנים האחרונות, וכל שנה אנחנו טועמים יינות שהיקבים מייצרים וסגנון הופך ליותר נגיש ויותר קליל. פחות עץ, פחות פרי שמשתלט, ובטח שהאלכוהול ביין מאוזן יותר. כאשר עוקבים אחרי התחרות בחמש השנים האחרונות, רואים שגם טעמי השופטים בבחירת היינות הזוכים משתנים, וגם הם בוחרים יינות שלא פעם מפתיעים אותנו. בניתוח שלאחר הזכיות רואים כי יש התאמה בין הסגנון לבין הבחירה, ויקבים צריכים לקחת זאת בחשבון; בטח כשהם שולחים יין לתחרות, ובטוח לגבי אופי היין שחובבי היין הישראלים מבקשים.

יינות שרדונה מקליפורניה – החברים של רמת הגולן

השרדונה של רמת הגולן, אף על פי שזכה בתחרות היוקרתית והיקב מתגאה בו כל כך, הוא יין שהסגנון שלו הופך בשנים האחרונות למעיק. old fashioned במיטבו ,לטוב ולרע. לדעתי, במדינה חמה כמו שלנו – לרע. אני לא יודע אם יקב רמת הגולן שלח את היין הספציפי הזה לתחרות אשכול הזהב, אבל אני יכול להיות כמעט בטוח, ושוב – על פי הניתוח של הזכיות בשנים האחרונות, שליין הספציפי הזה והסגנון הזה אין שום סיכוי לזכות בתחרות בארץ. חך השופטים לא יאפשר זאת, ואני גם מסכים איתם.

הגיע הזמן להבין איפה אנחנו נמצאים.  ביקב רמת הגולן מדברים כל כך הרבה על טרואר, וממשיכים להפגיז אותנו ביינות בומבסטיים. בינתיים זה עדיין מצליח להם, אבל השינוי, ובטח בגלל שנת הקורונה, מתחולל לנגד עינינו. הרבה יותר צעירים נחשפו ליינות הישראליים; צעירים שהסגנון המעיק לא מדבר אליהם. ואני לא מדבר רק על השרדונה הספציפי הזה של היקב, אלא על כל קו היקב ביינות הפרמיום שלו.

אבי בן עמי – מישהו יאכל כובע? צילום דוד סילברמן dpsimages

מאוד קל לשלוח את היין הזה לתחרות בחו"ל ולתת לו להתחרות מול יינות קליפורניים בומבסטיים, אבל פה בארץ נגמר הסיפור של היינות האלה. ושוב, יכול להיות שכשיתפרסמו תוצאות של אשכול הזהב ב- 11 במאי הקרוב בהיכל התרבות, אני אצטרך לאכול את הכובע ולהודות בטעותי. אבל אני לא אופתע אם את המקום הראשון יקטוף שרדונה בסגנון אחר – חד, מינרלי, עץ מינורי; אחד כזה שיראה גם לייננים שהשינוי הגיע גם לשופטים המקצועיים ולא רק לחובבי היין. אבי בן עמי מתבקש לבחור כובע, או לציין עם הכרזת הזוכה את דעתי שנכתבה כאן.

שתי אמרות אלכוהול

יואב לוי מיקב בזלת שלח אחת מאמרות האלכוהול של המשורר והסופר צ'ארלס בוקובסקי: "אם קורה משהו רע, אתה שותה כדי ךשכוח. אם קורה משהו יפה, אתה שותה כד י לחגוג. ואם שום דבר לא קורה אתה שותה כדי לגרום למשהו לקרות".

מעניין שיואב לא פרסם דווקא אמרה זו של בוקובסקי: "אלכוהול הוא חומר משמר נפלא. רק חבל שאת הכבד, את הזיכרון, את העור ואת הזקפה הגברית הוא לא מסוגל לשמר כפי שהוא מצליח לעשות ליתר הדברים בטבע".

מימין: שלומי צור, נתן הרצוג מרויאל וויינס ארה"ב, שארל לה מואה מיקב רוטשילד. צילום רפי דלויה

3: יחסי הציבור של קבוצת צור – הגיל לא קובע?

בידיעה שקיבלתי השבוע נאמר כי תקציב יחסי הציבור של קבוצת 'צור עולם של יין' יטופל במשרדו של אורי צרור בן ה- 16, "שנחשב לאיש יחסי הציבור הצעיר בישראל". הייתי צריך לעשות דאבל צ'ק על מנת להיות בטוח שלא מדובר בטעות או בבדיחה, אבל הידיעה הייתה נכונה. אורי צרור הוא נער בן 16. נער בן 16 שהחוק עדיין לא מתיר לו לשתות אלכוהול. אני מניח כי גילו הצעיר לא חשף אותו לעולם היין הישראלי והעולמי הכשר שצור שולטת בו. איך קורה שחברה בינלאומית, גדולה, חרדית, שהקהל שלה שבוי ומוכר, בוחרת בנער כמי שיקדם את פורטפוליו היינות שלה. נראה כי אין פה היגיון, אין פה חוכמה, ולא ברור איך נולד המהלך הזה.

Les Marronniers Chablis 2018 המדהים ושני הייננים שעשו אותו. צילום דוד סילברמן dpsimages
Les Marronniers Chablis 2018 המדהים ושני הייננים שעשו אותו מציגים בגאווה בארוע של צור. צילום דוד סילברמן dpsimages

אנשי יחסי ציבור רבים שראיינתי, ולא רק מתחום היין, לא ידעו להסביר את המהלך. הכינוי שהודבק למהלך הזה על ידי אחד הנשאלים היה "פדופיליה של ענף היין".

אורי צרור הצעיר מסר: "בעקבות הפעילות המשותפת התחלתי להתעניין מאוד ביינות, יקבים ובתחום, בעקבות סיפורים והעובדות המרתקות ששמעתי בצור".

האם כתבי יין יכולים לקחת ברצינות משרד יחסי ציבור כזה? את האמינות, הבשלות, הבנת ענף היין הישראלי והעולמי? אפילו התגובה שלו "התחלתי להתעניין" מגוחכת. האם הוא בעל ידע ומסוגל לענות על שאלות שנפנה אליו בנושא יבוא, יצוא, כשרות, שוק אמריקאי, יקבים כשרים בחו"ל, יקבים ישראליים שחברת צור משווקת? משרד יחסי ציבור שמתעסק ביין לא יכול להרשות לעצמו גמגום מול עיתונאים כתבי יין. זה לא רציני, זה מגוחך, עד כדי כך שדקה אחרי שקיבלתי את הידיעה על המשרד החדש קיבלתי מייל נוסף ששואל אותי "איזה יין לשלוח לך לטעימות". חובבנות במיטבה כבר במייל הראשון שנשלח – בוא נקנה אותך בכמה בקבוקים. הדבר הכי פשוט זה לשלוח יין למבקר יין. ככה הם חושבים שם במשרד החדש הזה, שמתמחה בעיקר ברשתות חברתיות, עידן הטיקטוק של בנות הטיפש עשרה.

צילום דוד סילברמן dpsimages
עמיחי לוריא יקב שילה. באירוע השנתי של צור. צילום דוד סילברמן dpsimages

צור סוכנויות יין, שבנתה בשנים האחרונות אסטרטגיה תקשורתית של קלאסיקה, עוצמה ואמינות מול עיתונאים, עושה מהלך לא ברור, שמנטרל ומסרס לחלוטין את התגובה של חברת צור: "עשינו עם אורי פיילוט בחודשים האחרונים ביח"צ "לא מסורתי", והיינו מאוד מרוצים מהעבודה ושיתוף הפעולה. לאחרונה הוספנו מוצרים שפונים לא רק לצרכני היין הקלאסיים".

אז מה זה "יח"צ לא מסורתי" אם לא לשלוח יין לטעימה? איפה החדשנות של בן התשחורת שישבתם איתו בפיילוט ובניתם אסטרטגיה חדשה שפונה לא רק לצרכני היין הקלאסיים? הפכתם את העסק שלכם לבדיחה, ובדרך גם את ענף היין הישראלי.

תגובתו של אורי צרור: "המשרד מעסיק צוות גדול ומבוגר שיש לו ניסיון בענף היין. אני לומד את הנושא ומרותק ממנו".

מטעימת יינות באירוע של צור סוכנויות בתל אביב. צילום איל קרן

רני רוגל העורך לא מתאפק ומעיר: אורי צרור הוא מן הסתם נער מוכשר ואמביציוזי, ויתכן שיידע לפעול למען לקוחותיו ולנהל את עסקיו ואת עובדיו – בטח את העובדת שלו שעבדה פעם במשרד יח"צ שעסק ביין, שעליה הוא נסמך. נכון, אני עסקתי ביחסי ציבור לתחום ההיי-טק (צריך גם להתפרנס) רק מ- 1988 עד סוף פברואר השנה (עכשיו פנסיונר), וטיעון כזה של משרד החורט על דגלו את גיל 16 של בעליו, במידה והוא בעליו, כצעיר ביותר בישראל – לא שמעתי. הוא לא יודע שעוד שנה יהיה בן 17, ואולי התואר ייגזל ממנו? אני מקווה שעד אז לפחות ילמד מספיק על יין ועל הענף, כדי שאם העובדת תצא לחופשת לידה, צור יוכלו להמשיך ליהנות משירותיו.

יינות הרוזה בטעימה. צילום אורי כהן

4: שבועיים לשבועות 2021

שבועות בפתח, והיין הלבן הולך לככב – משום מה עם הגבינות, כי התרגלנו ולא ממש יש קשר. אפשר יינות אדומים וכמובן יינות רוזה, אז הנה לכבוד חג המים, נתחיל עם יינות רוזה 2020 שיש על המדפים:

יקב סריג רוזה 2920 – תווית יפהפיה. צילום מדף הפייסבוק

יקב טפרברג – רוזה אסנס 2020: עשוי מענבי גרנאש נואר, ברברה ומורבדר צבע סלמון בהיר, ריחות נקיים עשירים מאוד, פה חומצי, מינרלי, פרי טוב. יופי של יין. מחירו 75 ₪ – VFM (תמורה לכסף – תל"כ).

יקב סריג – רוזה 2020: עשוי מענבי גרנאש. ארומות של תות ודובדבן. פה מתקתק מדי וחנפני מדי. מחירו 50 ₪ – אמנם זול אבל לא VFM.

יקב נטופה – דומיין נטופה רוזה 2020: עשוי מענבי טמפרניו. חומציות טובה, מאוד אשכולית, עשבוניות מדהימה. מחירו 60 ₪ – בהחלט VFM.

ביקבוק רוזה 2020 של יקב קסטל. צילום מהאינסטגרם

יקב קסטל  – רוזה 2020: עשוי ממרלו, מלבק, וקברנה פרנק. ריחות טובים של פרי, מאוזן, חומציות מדהימה. מחירו 99 ₪  – VFM גם אם היקר בחבורה.

יקב טברנקל (באנגלית 'משכן, אוהל מועד') – רוזה 2020: עשוי מענבי קברנה פרנק. חסר פרי והחומציות משתלטת. מחירו 73 ₪. לא VFM.

יקב ירושלים – רוזה פינו נואר 2020: יין שופע, מדויק, פרי טוב. יין מדהים. שאפו. מחירו 60 ₪  – VFM בריבוע.

יקב ברבדו – רוזה מרלו 2020: ריחות מדהימים של אפרסק ומשמש. בפה חומציות טובה, מינרליות לצד טעמי פרי עדינים ומדויקים. מחירו 85 ₪  – VFM.

פמיניזם נוסח שנות ה-60 של המאה ה-20

צייץ בטוויטר גלעד הלוי מיקב קדמה – מבעלי יקב כרמל. המודעה פורסמה בשבועון לאשה גיליון 501.

מרכז המבקרים של יקב יתיר. רואים את ההשקעה. צילום דוד סילברמן dpsimages

5: יונתן לבני מבקר במרכז המבקרים החדש של יקב יתיר

יקב יתיר שוכן בחלק הדרומי של הרי יהודה, ביער יתיר שניטע עוד בימי בן גוריון. שכשמומחים איטלקים מסרו לו חוות דעת בה נאמר שהמקום אינו מתאים לגידולי עצים כי חם שם ויבש מדי. "תחליפו את המומחים", קבע בן גוריון. כרגיל היה הצדק עמו, שכן היום יש שם יער, הגדול שביערות ישראל המשתרע על כ- 40,000 דונם, שבתוכו ומסביבו מאות דונמים של כרמים ועצי אגוזים, וכרמים אלה מספקים ענבים מהם מכינים ביקב יתיר כ- 150,000 בקבוקי יין, הנחשבים לעידית שביינות ישראל. יער יתיר נמצא בגובה 900 מטר, עם מזג אויר חם ביום וקר בלילה – שלג בחורף וגם חום כבד בקיץ.

יין איכותי ואנשים מעולים אחראים להצלחת היקב שזכה בפרסים בינלאומיים רבים, בראשם היינן ערן גולדווסר, ומנכ"ל היקב יעקב בן דור, שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. הסבריו על היסטוריית המקום, הצמחייה, הספרות והתנ"ך הקשורים לאזור, השאירו אותנו, עיתונאי היין שהגיעו לאירוע חנוכת מרכז המבקרים של היקב, פעורי פה. עד היום לא היה ביתיר מרכז מבקרים ראוי, ומי שהגיע למקום המרוחק, ליד ערד, לא זכה להתקבל בביתן מכניס אורחים.

אוי וויי, רק שלא יגעו לי במכל הבטון". צילום יונתן לבני"

מראהו היפה של מרכז המבקרים החדש, משתלב עם הנוף הנשקף ממנו. ערן גולדווסר היינן, מלווה את היקב מאז הקמתו בשנת 2000, והוא שהסביר לנו על השינויים שהיקב עובר: שימוש גובר בזני ענבים המאפיינים את אזור עמק הרון, שימוש בחביות פתוחות, מכלי בטון, וחביות המיוצרות לא רק בצרפת אלא גם באוסטריה. באירוע טעמתי את היינות הבאים:

יינות יתיר בטעימה. צילום יונתן לבני

דרום רוזה 2020 – יין בסדרה הפחות יקרה של היקב, עשוי מ- 50% גרנאש , 25% זינפנדל ו- 25% ענבי טמפרניו, מכרמים ברמת ערד ודרום הרי יהודה ולא מיער יתיר. היינות תססו והתיישנו במכלי נירוסטה במשך 4 חודשים. אינני מחסידיו של יינות רוזה. הרבה מהם מתוקים מדי לטעמי, ואחרים חד גוניים ולא מעניינים. הרוזה של דרום מפתיע ומהנה כאחד. יין רענן, חד ולימוני, מזנים שאינם משמשים בדרך כלל לרוזה. ביום חם כשהיין צונן היטב, הוא ילווה באופן מיוחד ארוחת גבינות, וישמש יין מתאים לפתיחת כל ארוחה. מחירו 70 ₪ – VFM.

נחל יתיר לבן 2019 – יין  לבן שמורכב מענבי שנין בלאן ומעט ויונייה. יין לבן ארומטי מאוד ומאוזן. טעמי תפוחים ירוקים ומלון צעיר. יושן במכלי נירוסטה וחביות גדולות ישנות, שנותנות לו מרקם אלגנטי וחד. יין שבהחלט מתאים ליישון, למרות שבדרך כלל נוטים לחשוב בטעות שיינות לבנים אינם ברי יישון. מחירו 150 ₪. למרות האיכות לא VFM – ב- 120 ₪ הייתי חוטף.

מרכז המבקרים של יקב יתיר. צילום רן בירון

הר עמשא לבן 2019 – עשוי מ- 65% ענבי ויונייה, 20% שנין בלאן ו- 15% רוסן. בלנד מאוד מעניין בטעמו, ארומטי וחד. יין מאוזן, עם מעט מתיקות יבשה בסיומת. שהה במכלי בטון, נירוסטה וחביות עץ בנפח 500 ליטר במשך 8 חודשים, ובהמשך תקופה נוספת בבקבוק. יין לא מורכב מדי, עם טעמים חדים ממוקדים.  טוב כאפריטיף ביום קיץ חם שעוד יגיע. מחירו 90 ₪ – VFM.

חבית מס' 80 – אהבתי את השם. בשביל היין הזה, המורכב מבלנד של 75% מורבדר, 22% סירה ו- 3% מלבק, תצטרכו להגיע למרכז המבקרים. לא תמצאו אותו בחנויות, והוא אמור להיות פרס על שהייתם מוכנים להדרים לאזור כל כך מרוחק מהמרכז. ואכן שווה להגיע בשבילו למרכז המבקרים. יין מזנים יותר מתאימים למזג אויר חם, שנעשה גם בחלקו מאשכולות שלמים. היין שהה במכלי עץ של 3800 ליטר, והוא מאוזן ומאוד מהנה. אין לו טעמי פירות יער כמו להרבה מהאדומים, אלא יותר טעמי תבלינים. יין אדום לא כבד, בלי הרגשה של בשלות יתר, רענן ונעים לשתייה. שווה לנסוע, לטעום ולקנות ביקב תמורת 120 ₪ –  VFM.

פטי ורדו 2017 – מורכב מ- 89% ענבי פטי ורדו, 8% קברנה פרנק, ו- 3% מרלו. מעט יקבים בעולם מייצרים פטי ורדו זני. הפטי ורדו משמש בעיקר כתבלין בבלנדים, ולא כיין ייחודי. שהה כשנה בחביות עץ, בוקבק לאחר סינון גס בלבד, ושהה עוד שנתיים בבקבוק. יין עמוק, כמעט סגול בצבע, עם סיומת מתוקה מדי לטעמי. אחת העיתונאיות שישבה לידי חשבה שמדובר ביין קידוש. למי שאוהב יינות עם סיומת מתוקה הוא יתאים כפפה ליד. מחירו 140 ש"ח – לא VFM .

יער יתיר 2017 – יין הדגל. צילום דוד סילברמן dpsimages

יער יתיר 2017 –  יין הדגל של יקב יתיר. מה כבר לא נכתב עליו? זכה באין ספור פרסים ובכתבות מחמיאות של רבים ממבקרי היין בעולם. בלנד בורדולזי ישראלי במיטבו, מורכב מ-56% קברנה סוביניון, 16% פטי ורדו,  16% מלבק, ו- 12% קברנה פרנק.  התבגר במשך 15 חודשים בחביות עץ גדולות וקטנות, ולאחר מכן עוד שנתיים בבקבוק. אחד הבלנדים המיוחדים, המושקעים והטובים בארץ. יין כבד עם רבדים שונים ומשתנים ככל שימשיך לשהות בכוס. אם אתם רוצים לדעת מה עשה את יקב יתיר לאחד הטובים בארץ ואת ערן גולדווסר ליינן כל כך מוערך בין יינני ישראל, טעמו את יער יתיר. מחירו 250 ₪. VFM בהתחשב בהיותו CULT WINE .

מרכז המבקרים של יקב יתיר. צילום דוד סילברמן dpsimages

מרכז המבקרים מציע שני סוגי ביקורים: טעימה בסיסית  – טעימה מודרכת של 3 סוגי יין לבחירה, 50 ₪ לאדם; סיור רחב – סיור מודרך ביקב, הכולל ביקור וצפייה בתהליכי עשיית היין, ביקור באולם החביות בליווי הסברים על ההיסטוריה של היקב והחזון להקמתו. לאחר מכן טעימה מודרכת של 5 סוגי יינות עם פלטת גבינות. 100 ₪ לאדם. חנות היקב מציעה למכירה את מגוון יינות יתיר, כולל את חבית 80 שאפשר לקנות רק כאן. מכיוון שרובכם תגיעו מרחוק, תוכלו להצטייד בחנות מארז פיקניק הכולל קרקרים עבודת יד, גבינות בוטיק מיושנות, ארגז יין מעץ, 2 כוסות יין, פותחן, מפה וכלים מתכלים. מחירו 180 ₪. קחו גם יין וצאו לפיקניק בסביבה יפהפייה זאת. שעות פעילות מרכז המבקרים: א-ה 9:00-16:00 , ו' – 10:00-14:00. לתיאום הביקור שלכם: 054-6458871. לא תצטערו.

נס בראשון לציון: באוגוסט 2016 הוגדלו זכויות הבנייה באורח פלא. צילום מאתר יקב כרמל
כאן בראשון לציון הכל התחיל. צילום מאתר היקב

6: מההיסטוריה של היין בארץ ישראל – ד"ר אריה (ליאו) זוסמן, כרמל מזרחי

גילוי נאות: ד"ר זוסמן ז"ל היה סבו של רני רוגל עורך אכול ושאטו, שזוכר את סבו באהבה רבה

ד"ר זוסמן (משמאל) עם המנכ"ל שפירא

"מההיסטוריה של היין בארץ ישראל: ד"ר אריה (ליאו) זוסמן, כרמל מזרחי". זו הייתה כותרת כתבה שפרסמנו ב- 23.4.2014, פרי עטה של מירה איתן, אז מנהלת תקשורת ועיתונות ביקב כרמל, שהגיעה לביקור יחד עם דליה זוננפלד מנדלמן, אז מנכ"לית יקבי כרמל, אצל דודי אחי אימי ד"ר ישראל (אליק) זוסמן, שמאז הלך לעולמו. כדי לשמוע ממנו על היקב כשסבי ניהל אותו. הכתבה המלאה בלינק למעלה, וכאן עיקריה:

ד"ר אריה (ליאו) זוסמן ז"ל עבד ביקבי כרמל משנות ה-30 עד לשנות ה-50 של המאה הקודמת, כשבשנים האחרונות לעבודתו היה מנכ"ל היקב. בשנת 1931 הוא החל לעבוד ביקב, והמשפחה גרה בדירה שהייתה שייכת ליקב. זוסמן היה שנים רבות סגן מנהל היקב, כשבתפקיד המנכ"ל כיהן האדון שפירא, חרדי חריף, דובר שפות רבות ואוהב חיים, שאהב את ההווי הצרפתי, בילה הרבה מזמנו בפריז והיה אחד מפקידי פיק"א של הברון. ברבות הימים דאג גם לקבל אזרחות לבנונית.

עיצוב המודעה אחים שמיר

ליאו זוסמן ניהל רוב הזמן את היקב, וידו הייתה בכל. מכיוון שנהג גם לצייר, והחוש האסתטי שלו היה טוב במיוחד, הוא זה שגם עיצב את תוויות היינות. התוויות נעשו יותר מודרניות ומאוד ציוריות. זוסמן ניסה כל הזמן לחדש ולשנות, עם הרבה סבלנות, לאט לאט, כל פעם משהו אחר.

היקב היה באותה תקופה מקום עבודה טוב ונחשב מאוד. המוצרים אז היו פורטו, מוסקט, תירוש, ברנדי, יינות שולחניים, יינות קידוש, וודקה 50% אלכוהול, אורנג' ג'ין ועוד. את האלכוהול היה צריך להוציא מהיקב בפיקוחם הצמוד של פקידי הממשלה הבריטית, שישבו במשרד ליד השער.

חידוש – יינן מקצועי

בשנת 1947 היה אריה (ליאו) זוסמן למנכ"ל היקב. עד אז, רוב היין והאלכוהול היו מיועדים רק ליהודים, כולל יצוא, וליקב היה קשה לעמוד ברמת איכות גבוהה. זוסמן הכניס ליקב הרבה חידושים ושיפורים טכנולוגיים, שיפור מערך הבקבוקים ובניית מערכת חדשנית ומיוחדת של ביקבוק שהוא המציא. כמו כן מצא פתרונות יצירתיים נוספים שעזרו לבעיית הכורמים, שלא רצו להוציא כספים נוספים.

אחד הפתרונות היה למכור חצי ממבני היקב למפעל הבירה ולהפוך ולהיות שותפים לבית החרושת נשר, שהיווה גורם חשוב בפיתוח. דבר חשוב נוסף, הוא דאג למומחיות והתמקצעות של הייננים. היה אז יינן בשם פופל, שהיה תלמיד פקידי הברון. יינן זקן שזוסמן הוסיף אליו יינן מקצועי אירופאי בשם שמעון רוזנטל, אותו הביא מאלזס שבמזרח צרפת על גבול גרמניה. יינן מומחה במקצועו, היה חידוש בתקופה ההיא.

עסקים חובקי עולם

מלחמת העולם השנייה הכניסה ליקב הרבה כסף, מכיוון שהיו בארץ הרבה צבאות, עם חיילים ששתו הרבה יין ובירה. באותה תקופה מצא היינן רוזנטל במרתפי היקב בראשון לציון בריכת בטון אחת עם יין טוב יותר, שיצא לשוק בשם 'אדום עתיק', ויוחד לצבאות הזרים.

אחרי ששוחררו לבנון וסוריה על ידי בנות הברית, נסע זוסמן לביירות לעשות עסקים ומכר שם הרבה יין. הגישה שאפשר למכור יין לא רק על בסיס יהדות וכשרות, אלא לשוק הכללי העולמי, תיחשב לזכותו. זוסמן נסע לעשות עסקים בלבנון, מצרים, צרפת, אנגליה וגם בארה"ב, גם אחרי המלחמה.

עיצוב המודעה אחים שמיר

לאחר קום המדינה נסע המנכ"ל לאמריקה. לאור רצונו העז להתפתח פנה לשוק היינות הלא יהודי, אך הוא כנראה היה חדשן מדי ולא לגמרי מובן. כשחזר מצא שהכורמים מינו מנהל נוסף, אליקום אוסטשינסקי, שלימים הפך להיות ראש המועצה של ראשון לציון. אוסטשינסקי ניהל את אגודת הכורמים קרוב ל-30 שנה, ולזכותו נרשמו הישגים רבים.

זוסמן התנגד למינוי המנכ"ל השני, וטען שאינו חוקי. עורך הדין שלו, ד"ר יואל זוסמן (לא קרוב משפחה), שהיה לימים שופט בבית המשפט העליון, גמר את העניין בפיצויים, וד"ר ליאו זוסמן עזב את כרמל מזרחי אחרי 20 שנות עבודה פורייה בשנת 1951.

תרומת זוסמן

אם צריך להתמקד בתרומה אחת עיקרית של ד"ר אריה (ליאו) זוסמן כמנכ"ל היקב, הייתה זו כנראה היכולת והידע שלו לנצל את התקופה, ולפתח מכירה וייצוא לשוק הלא כשר. אחרי שפרש מהיקב, עבד בהערכות שווי של מפעלים, המשיך למשרה ממשלתית כאחראי לתעשיית המזון במשרד החקלאות, וממלא מקום מנהל המשרד. לימים עבר לנהל את מפעל בירה אביר בנתניה, שם עבד עד לגיל 73 כשיצא לפנסיה. הוא נפטר בשנת 1971.






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה