אם היו מכסים לי את העיניים במהלך הנסיעה ומסירים את הכיסוי במרכז כפר כמא – הייתי בטוחה שאני בפרובנס או באיזה כפר קטן במרכז איטליה. רחובות מבהיקים מניקיון, בתים קטנים בנויים מאבן בזלת שחורה ומעליהם גגות אדומים, גינון יפהפה מסביב ורגוע, מאוד רגוע. מה שמסגיר מידית את המקום בו אנחנו מטיילים, הוא הר תבור הניבט כמעט מכול זווית.
לבושתי לא הכרתי את העם המיוחד הזה עד שהוזמנתי על ידי משרד התיירות לסיור להכרת עם מיוחד זה. במרחק של כשעה נסיעה מאזור המרכז, נטוע כפר כמא – ביתם של הצ'רקסים. מקורם בהרי צפון מערב קווקז, שם חיו במשך אלפי שנים. במאה ה-19 נכבש אזור הקווקז על ידי האימפריה הרוסית. למעלה ממיליון צ’רקסים נרצחו, והנותרים גורשו ממולדתם. האימפריה העות'מאנית השכנה קלטה את הפליטים הצ’רקסים, ועודדה אותם להתיישב בחלקים משטחה. במחצית השנייה של המאה ה-19 הקימו הצ’רקסים בארץ ישראל שלושה יישובים, מהם נותרו כיום שני כפרים בגליל: כפר כמא בו חיים כ-3,000 תושבים, וריחנייה בו גרים כ-1,000 איש.
האפשרות להכיר מקרוב את העם המיוחד הזה שחי איתנו כבר מאות שנים, הפכה לנגישה ומזמינה מאוד מאז שנפתחו שעריו של המוזיאון הצ’רקסי, בבניין אותנטי בן כ-130 שנה. מולנו עומד בחור מלא הומור, כריזמה וכושר ביטוי – דויד שוגן, המדריך הראשי במוזיאון, ומתחיל לספר ברגש רב על משפחתו ועל עמו. מתכנסים באולם רחב ידיים בו מוקרן סרטון מרגש, המגולל את הסיפור על התרבות העתיקה והמסורת רבת השנים. בחן רב מספר דויד על השפה הצ'רקסית – יש 48 אותיות באלף בית הצ'רקסי. שפה ייחודית מאוד, מטאפורית, בה הקשר בין הצליל שחפץ מייצר לאיך שהוא נאמר קרוב מאוד. הקשר האמיץ בין הצ'רקסי לסוס שלו מודגש גם במבנה המילה – סוס ואח היא אותה מילה.
קורות ההיסטוריה של הקהילה הצ'רקסית, מעוררים בי אמפטיה רבה נוכח האסון הגדול שחוו בעברם. התנתקותם מהמולדת הפכה אותם בעצם לעם של פליטים שנמלטו מאימת המלחמה הרוסית-צ'רקסית באזור הקווקז, בה סבלו מאבדות כבדות בנפש, ועד היום הם ממשיכים להיאבק ברחבי העולם על ההכרה ברצח העם. לפחות בארצנו הם זוכים לשקט וקבלה.
לעם הצ'רקסי מסורת מיוחדת המוצגת כל כך יפה במוזיאון, בו יש פריטים עתיקים מהתרבות הצ’רקסית, שחלקם נדירים ביותר ומקורם בהרי קווקז, כמו תלבושות של לוחמים צ’רקסים. רוב מרכיבי הבית נשתמרו ומשמשים כיום להמחשה, וגם כלי עבודה ששימשו את המתיישבים הראשונים במקום. המוצגים במוזיאון מספרים את סיפור החיים של העם מלידת התינוק וגידולו, החיים בבית – בישול, ביגוד, ועד עיבוד האדמה ומהות חייהם של הצ'רקסים – היותם לוחמים.
רגע לפני שיוצאים לסיור בכפר נכנסת להקת מחול מרהיבה. רוקדים ביחד בלבוש המסורתי המיוחד ריקודי חיזור וריקודי חתונה – מרהיב עין. יוצאים לסיור קצרצר ברחובות הכפר היפים. שוטטות שלווה ברחובות הכפר העתיק, בניינים יפים ואחידים לצד המסגד היחיד בכפר, בעל האדריכלות הייחודית (הצ'רקסים הפכו למוסלמים סונים לאחר שתחילה היו נוצרים). מדי פעם מבצבץ התבור מולנו בכל יופיו. הרחובות המבהיקים מניקיון, וכבישים צרים בהם נוסעים במעין קרוניות חשמליות קטנות, משווים מראה של כפר אלפיניסטי. רק חום הקיץ מחזיר אותנו מהר לארץ.
מגיעים למחלבה קטנה – מחלבת אלברוס (כשמו של ההר הגבוה בקווקז). את פנינו מקבלים שרה ונוח תחאוכו, זוג בחיים וזוג בעבודה. נוח אומר שהיא גם כאן המנהלת, והוא רק הפועל – מכין את הגבינות, כששמה של הגבינה הצ'רקסית הטעימה יצא למרחוק.. לאורך הדורות הכינו הצ'רקסים גבינות, כדי לשמר את החלב וליצור מזון שניתן לקחת אותו למסעות הצייד והקרבות בהרים. במחלבה מייצרים גבינות משנת 2010 בתהליך ייצור טבעי, ללא תוספי מזון וללא חומרים משמרים, ובמתכון מסורתי שעובר מדור לדור.
טעמנו שני סוגי גבינה. הגבינה הצ'רקסית המסורתית עשויה מחלב בקר, גבינה חצי קשה בעלת 16% שומן עם מליחות עדינה. כשטעמתי הרגשתי טעם שמנתי נהדר, המזכיר מעט את טעמה של הריקוטה אך בגרסה יותר נוקשה. שרה מסבירה שגבינה זו משמשת בעיקר למאפים צ'רקסיים כמו חלוג' – הבורקס הצ'רקסי, ומאתז – מעין כיסוני גבינה המזכירים רביולי, מהם טעמנו מאוחר יותר במסעדה בכפר.
הגבינה השנייה הינה גבינה צ'רקסית מעושנת – הגרסה המעושנת לגבינה המסורתית, כשהעישון מייבש את הגבינה ויוצר מרקם נוקשה יותר לגבינה עם טעם מיוחד. ניתן לאכול אותה כמו כל "גבינה צהובה" בכריך, בפלטת גבינות ועוד. המחלבה מהווה מוקד משיכה לתושבי הכפר וגם לתושבי הסביבה המגיעים לרכוש מהגבינות הטעימות, וכמובן לתיירים.
המשכנו את הסיור ברחבי הכפר והגענו אל מסעדת אנטוליה, המגישה אוכל צ'רקסי עם נגיעות של ישראליות טובה. גולת הכותרת כאן הן המנות היוצאות מהטבון הגדול העומד בחלק האחורי של המטבח. מתנור זה יצאו ללא הפסקה מיני מאפים כמו לחמעג'ון מצוין – מעין פיתה דקה ועליה בשר טחון, מאפי חצילים עם עגבניות וגבינות – עונג אמתי. חביב במיוחד הוא האיסקנדר קבב הנאפה בכלי חרס – קבבים עם רוטב עגבניות וחצילים, כשאת כל הכבודה מכסה בצק טעים וקריספי.
לשולחן הוגשו שני סוגים של כיסונים מיוחדים; רביולי מתמזא במילוי גבינה צ'רקסית ובצל ירוק, שהוגשו לשולחן עם רוטב יוגורט שום – מצוינים, והטעים ביותר היה מאנטי – סוג של שושברק טורקי, ממולא בבשר בקר ומוגש ברוטב יוגורט ועגבניות. הכיסונים כל כך קטנים – מזכירים בגודלם את סוכריות העדשים המיתולוגיות. הבעלים של המקום מספר כי "היום יש מכונה שמייצרת אותם, אבל בעבר האימהות שלנו עשו אותם אחד אחד". המבחן לאיכות המאנטי, בנוסף לטעם, היה האם אפשר לערום על כף יותר מ- 30 יחידות – אם כן, העושה במלאכה נחשבה מקצוענית.
בשלב זה של הארוחה היינו כבר מפוצצים, אבל אסור בתכלית האיסור לעזוב את המסעדה בלי לטעום את השקרפרא – ממתק טורקי עשוי מקמח סולת, המעוטר בפיסטוקים וספוג במי סוכר ודבש.
אני ממליצה לבקר בכפר כמא בכל ימות השנה, ובמיוחד בסופ"ש בו מתקיים הפסטיבל הצ'רקסי השנתי – יומיים של חגיגה אותנטית. הפסטיבל הצ'רקסי השנתי בכפר כמא (השנה 12-13.7.2019) הפך בשנים האחרונות לאירוע מרכזי ובעל שם בקרב הקהל הישראלי ובקרב הצ'רקסים בתפוצות, המושך אליו קהל רב ולהקות פולקלור צ'רקסיות מכל העולם. זו הזדמנות נהדרת להכיר אנשים מקסימים בעלי מסורת יוצאת דופן, לרקוד, לטעום ולכבד.
הכותבת היא איריס לוי – קולינריה עילית במיטבה, 054-4944205 וגם בפייסבוק
