שמענו בין הגפנים 15.7.22: האם שמיטה דֶה לָה שְׁמָאטֶה? איזה יינות הניבה שמיטה 2015? ותאומים סיאמיים בכרם בן זמרה

בוחל בכרם 'כנף יוסף' של יקב גיתו – התהליך במחזור חיי ענבי יין בו משתנים ההרכב הפיזי וההרכב הכימי של הענב. השינוי הפיזי בצבע הוא רמז ויזואלי לכך שהבציר מגיע. צילם וכתב דרור הדרי מיקב גיתו. קראו עוד בהמשך
שמיטה עם משמעות או דֶה לָה שְׁמָאטֶה? ביקורות יינות שמיטה 2015, התאומים הסיאמיים מהצפון, והנה ליקב אסף יש גם יין כשר. קובי ארביב מייצא את מיה לוצ'ה גם לצרפת. קבלו טעם של חו"ל בלי נתב"ג, תורי ענק ומזוודות נעלמות: רשמי ביקור של יונתן לבני באזור המוזל והרינגאו בגרמניה, וביקור של עופר יוכלמן וקבוצת ייננים בתשלובת השעם של אמורים בפורטוגל

לרגל חופשת קיץ הגיליון הבא של 'שמענו בין הגפנים' יתפרסם ב-29.7.22

צילום המכון למצוות התלויות בארץ

שנת השמיטה תשפ"ב מתקרבת לסיומה – מה היה לנו?

אלון גונן: מי שקורא את דו"חות מבקר המדינה לאורך השנים, מבין דבר אחד בסיסי על עניין ה"שמיטה" – מדובר בתקציבי עתק שמחולקים לא פעם באופן שרירותי, כשהנהנים העיקריים הם לאו דווקא החקלאים שמשביתים את האדמה. מדובר בקומבינה על גבי קומבינה, בעיקר של המשרד לענייני דתות שגורף חלק נכבד מהתקציב לטובת כל מיני עמותות ומכוני לימוד, שמכשירים תלמידי חכמים בענייני שמיטה. רק כדי לסבר את האוזן, תקציב שנת השמיטה תשפ"ב עומד סביב 150 מיליון ₪, כאשר המשרד לשירותי דת גזר כ-30 מיליון ₪ לצורך היערכות לשנת השמיטה, בדגש על הקמת מערך היתר המכירה ותמיכה באוצרות בית הדין. שאר התקציב בסך 120 מיליון ₪ מגיע למשרד החקלאות לצורך תמיכה בחקלאים. אתם מבינים? 30 מיליון ₪ למשרד לענייני דת לטובת תלמידי חכמים, עמותות ומפקחים; כלומר על מנת לפקח על האדמות שהחקלאים משביתים.

ענף היין משבית בשנת השמיטה הנוכחית רק 9,000 דונם, לעומת שנת השמיטה 2015 בה הושבתו 12,000 דונמים. כרמי היין בישראל משתרעים על שטח של כ-55,000 דונם, מתוכם מעל 40% בגליל ובגולן, היקבים בישראל בוצרים כ-60,000 טון ענבי יין בשנה, ומייצרים כ-50 מיליון בקבוקי יין ותירוש בסך הכול.

בשנת השמיטה 2015 עמד תקציב השמיטה על סך 100 מיליון ₪, ומרביתו, כ-80 מיליון ₪, יועד למשרד החקלאות. 20 מיליון ₪ עברו לתמיכה במכונים שעוסקים בהפעלת אוצרות בית דין, בפעילות הכנה והדרכה לקראת שנת השמיטה, ולמוסדות לימוד המקיימים לימודים לחקלאים המשביתים את משקיהם בשנת השמיטה. דו"ח מבקר המדינה קבע והתריע כי מבחני הזכאות לתמיכה במוסדות הלימוד, ונוהל התמיכה באוצרות בית דין, פורסמו כשלושה חודשים לאחר תחילת שנת השמיטה הקודמת. כתוצאה מכך נאלצה ועדת התמיכות לאשר למוסדות הלימוד ולאוצרות בית דין תמיכה בדיעבד, ורק על סמך דו"חות כספיים ומאזנים. זאת מבלי שבדקה אם הגופים הללו אכן עומדים בתנאים שנקבעו לקבלתה. מוסדות הלימוד שנכנסו לרשימת התמיכות תוקצבו על ידי המשרד לשירותי דת בסכום מרבי של 1,200 ₪ לחודש בעבור כל תלמיד, וכל תלמיד קיבל 840 ₪  בחודש.

גם הקרן הקיימת מצטרפת. צילום מאתר קק"ל לצעירים

בביקורות פתע במוסדות הלימוד שנתמכו ע"י המדינה, נמצא כי אלה לא הקפידו לקיים את הדרישות שקבע המשרד כתנאי לתמיכה, לרבות כל הנוגע להיקף הפעילות ולמספר המשתתפים. כך למשל, בביקורת פתע שערך המשרד בפברואר 2015 נמצא כי ב-13 מוסדות לימוד לא התקיימה פעילות לימוד כלל, וכי ב-14 מוסדות היה מספר המשתתפים קטן – 3 עד 8 תלמידים – במקום 15 תלמידים לפחות, כנדרש.

בזמן שהמוסדות המקורבים למשרד לענייני דת קיבלו כספים באופן כמעט שרירותי, בלי פיקוח ובלי ביקורת אמיתית; לעומתם החקלאים שהשביתו את האדמה ונמצאו זכאים לקבל תמיכה ממשרד החקלאות, היו כפופים לנוהל שקובע כי לאחר אישור זכאותם לתמיכה בשל השבתת משקיהם, החקלאים יקבלו מקדמה של 25% מסכום הזכאות הכולל. בשנת 2015 אישר משרד החקלאות תמיכה ל-150 חקלאים, אולם במועד הביקורת, אפריל 2015, שילם מקדמות רק ל-64 חקלאים משביתי משקים, כלומר רק לכ-43% מהחקלאים שבקשתם אושרה.

מרן הגאון אב"ד מבריסק למען קרן השביעית של הישובים האגודאים קוממיות וכפר גדעון. ירושלים, תשי"ח. צילום מארכיון הספריה הלאומית

המבקר לא יכתוב זאת, אבל השמיטה היא נטל ששואב תקציבים ותו לא, וקשה לחשוב על "שנת שמיטה" כמשהו מעבר לנושא שמעסיק בעיקר פלגים מסוימים במגזר הדתי או החרדי. הציבור החילוני ממודר משנת השמיטה, ולא נהנה ממנה, כי כמו הרבה חוקים החרדים פירשו אותו לצורך כשרות בלבד. השמיטה הפכה להיות בעיה שצריך למצוא לה פתרונות יצירתיים, ולכן אולי רוב הציבור החילוני מזלזל בה.

להתחיל מהגיל הרך: שנת השמיטה על רגל אחת. צילום גן לי ציוד לגני ילדים

השחיתות ומשוא הפנים חוגגים על התקציב הזה, והדבר האמיתי שלמענו חוקק חוק השמיטה, דהיינו צדק חברתי וסביבתי, לא ממש מתקיים. העיקר שהכסף יגיע לכיס העמוק של החברה החרדית והדתית. הבדיחה היא שהחרדים מבקרים את הדתיים על כך שהם מקלים ראש במנגנוני ההלכה, והדתיים מבקרים את החרדים על שהם מקלים ראש במפעל הציוני וצורכי המשק הישראלי. אבל שתי החברות הללו צוחקות כל הדרך אל הבנק, על חשבון הציבור החילוני שלא משכיל לעשות סוף לטרוף המערכות, לשחיתות ולצפצוף על דו"חות מבקר המדינה. בקיצור: שמיטה דֶה לָה שְׁמָאטֶה.

בלאק טוליפ 2015 מסמן הכי הרבה את השינויים שדוד בר אילן (בתמונה עם רועי יצחקי) שואף להגיע אליהם עם היינות שלו. צילום דוד סילברמן dpsimages
בלאק טוליפ 2015 מסמן הכי הרבה את השינויים שדוד בר אילן (בתמונה עם רועי יצחקי) שואף להגיע אליהם עם היינות שלו. צילום דוד סילברמן dpsimages

ביקורת יינות שמיטה 2015 – לא רק חמסינים וחול

אלון גונן: 2015 הייתה שנה שדיברו רבות על הבציר שלה, ונתנו לנו הרגשה שזו הולכת להיות שנה קטסטרופלית. הייננים ביקשו לעצמם תעודת ביטוח בגלל החמסינים שתקפו ללא רחם, וכמובן סופת החול שנפלה על הכרמים רגע לפני הבציר. האמת שמבחינה ייננית היו צריכים לקבל החלטה מאוד ברורה ומידית, האם לבצור בתחילת ספטמבר ולהסתכן שהענבים עדיין לא הבשילו מבחינה פנולית, או לחכות לאמצע-סוף ספטמבר ואז רמת הסוכר ביין עלולה להרקיע שחקים. בסופו של דבר היינות של 2015 לא שונים כל כך מכל שנה אחרת, גם לא ברמת האלכוהול שציפו לה, וגם לא ברמת הבומבסטיות. בטעימה של יינות 2015 שעשיתי במהלך החודשים האחרונים, התברר מה שהיה צפוי: הייננים הטובים עשו עבודה טובה, והאחרים פחות.

לא סיסמאות גיוס – שמות יצירתיים ליינות של יעקב אוריה. צילום רן בירון
יעקב אוריה – מצטיין גם בבחירת שמות ליינותיו. צילום רן בירון

יעקב אוריה – עין הסערה 2015: גרנאש, סירה ומורבדר. חמיצות בשיאה, פה עשיר, תוקפני ופתאום מלטף. יופי של יין, האמת התרגשתי. ציון 90

יקב צפרירים – זינפנדל 2015: ייננית לורי לנדר. מתובל, מורכב, עשיר, מדויק. ציון 90

יקב זאזא – שיראז 2015: יינן יצחק שלו. מאוזן, חמאתי, פרי טוב, הירקרקות עדיין שם. שאפו. ציון 90

יואב לוי יקב בזלת הגולן. צילום מדף הפייסבוק

יקב בזלת הגולן – קברנה סוביניון 2015 רזרב: היינן יואב לוי. היה צריך לשתות כבר קודם. ציון 87

יקב רוגלית – מרלו סירה 2015: ייננית שרון כהן. בלנד מפתיע וגדול. עשיר מאוד, מאוזן, טעמים נקיים ומורכבים. ציון 90

יקב קלו דה גת – קברנה סוביניון 2015: יינן איל רותם. מתיקות תרופתית, חמיצות מינורית. עבר זמנו.  יון 87

כל כך הרבה אהבה נשקפת מפניה של אורנה לב כשהיא מציגה את קותי – היין המוקדש לאביה. צילום דוד סילברמן dpsimages

יקב אדם – קותי  2015: ייננית אורנה לב. ענבי סירה עם נגיעת ויונייה, הענבים ממצפה רמון. ירקרקות מפתיעה, פלפל שחור, קפה. מעט מנטה רעננה, דובדבן ותה ארל גריי. יופי של יין מלא ומאוזן. ציון 91

יקב רקנאטי – פטיט סירה 2015 רזרב: ייננים עידו לוינסון וקובי ארביב. שחור, בוהק, עשבוני, מורכב. מלא טעמים. יופי. ציון 90

יקב טוליפ – בלק טוליפ 2015: יינן דוד בר אילן. טבק, וניל, פרי שחור בשל. יין מעולה לעוד 10 שנים בבקבוק. ציון 91

לינה סלוצקין מיקב קדמא
לינה סלוצקין מיקב קדמא

יקב קדמא – לירה 2015: ייננית לינה סלוצקין. בלנד מענבי שיראז, מלבק, קברנה סובניון ופטי ורדו. מאוד מורכב, חמיצות טובה, בשל, בשיאו. מי שיכול לשים עליו יד, זה הזמן. ציון 90

יקב עמק יזרעאל – קריניאן 2015: יינן יהודה נהר. אף מינרלי אדמתי. פה טאני, עוצמתי. תאנים ופרי שחור, מליחות מקסימה באפטר טייסט. יופי של יין. ציון 90

יקב סומק קריניאן 2015: ייננית הילה דהאן. טעמי חבית שהשתלטו והתחברו למתיקות תרופתית. ציון 87

גדי שטרנבך – "לתת לענבים לדבר"
גדי שטרנבך – "לתת לענבים לדבר"

משק יין הנס שטרנבך – נחל חכליל 2015: קברנה סוביניון וסירה. עוצמתי, בשל, מאוזן ומקסים. ציון 90

יקב אלכסנדר – אלכסנדר הגדול קברנה סוביניון 2015: יינן יורם שלום. עוצמתי ומורכב, בועט ועדיין ינוקא. שאפו. ציון 91

יקב הר אודם – אלפסי 2015: יינן אדם אלפסי. קברנה סוביניון, מרלו וקברנה פרנק. אף מקסים של פירות יער ושזיפים. פה אדמתי, מתובל מאוד. מרווה ואורגנו באפטר טייסט. יין חזק. ציון 90

היו זמנים ביקב אמפורה: היינן הראשי ארקדי פפיקיאן ויועץ-העל מישל רולאן
היו זמנים ביקב אמפורה: היינן הראשי ארקדי פפיקיאן ויועץ-העל מישל רולאן

יקב אמפורה – קברנה וסירה 2015 בחירת היינן: יינן ארקדי פפיקיאן. יין מאוד ארומטי. ליקריץ, וניל, רוזמרין. פה עם חמיצות משובחת, מינרליות, פרי שחור. יין גדול. ציון 91

יקב קסטל – גרנד וין 2015: יינן אלי בן זקן. קצת מאכזב במורכבות שלו. הציפייה הייתה למשהו גדול יותר. ציון 89

מיכאל (מימי) בן יוסף עם אלון גונן – שתו דברים טובים, אכלו דברים טובים, אמרו דברים טובים. צילום איל גוטמן

לסיכום: יינות שנת השמיטה לא מאכזבים, ואפילו נוטים להתיישן לא רע בכלל. יינות בדרגות רשתות שיווק לא דגמתי, כי הם לא ממ ש רלוונטיים. אני מניח שבאלה נעשו תיקונים והוספת חומצה או סוכר, והכל עבר בשלום. בשולי הטעימה לא יכולתי להתעלם מהעובדה שיש מספר רב של יקבים שנעזרו בארקדי פפיקיאן כיועץ יין, וכשטועמים את היינות של השנה "הבעייתית" הזו, מבינים שארקדי הוא אכן הגדול מכולם.

תודה למיכאל בן יוסף האגדי, שפתח את מקרר היינות שלו ואפשר לי לשלוף כל מה שרציתי

צילום באדיבות דני רובין

ביקורת יין: תאומים סיאמיים מכרם בן זמרה YA  ו-A

אלון גונן: לפני 4 חודשים השיק היינן יוסי אשכנזי את היקב החדש שלו YA Winery –  הכשר, במושב בן זמרה שבגליל העליון. מי שהקים את יקב בן זמרה המקורי יחד עם שותפיו האחים בוז'ו, מכר את חלקו ביקב המקורי לאחר שהשותפות עלתה על שרטון, והשותפים הגיעו בסופו של דבר להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט. האחים בוז'ו העבירו את הציוד ליקב לוריא במושב ספסופה, ויוסי אשכנזי פתח אתYA . בשלב זה יוסי מייצר שלושה סוגי יינות: סוביניון בלאן, רוזה משלושה זני ענבים, ואדום אחד מענבי קברנה סובניון. כל הענבים מקורם בכרם בן זמרה.

YA לבן 2021: עשוי מענבי סוביניון בלאן. ריחות עשבוניים, מרווה, דשא, טרופיות בקצוות. פה פירותי מאוד נקי ומדויק, חומציות משובחת. מחירו 109 ₪. ציון 89. תמורה לכסף   (VFM)- מחיר דו ספרתי.

YA רוזה 2021: צבע ורוד סלמון עדין, ארומות קלילות ומאוד נעימות. מינרלי, גוף עדין. פה דובדבני אפרסקי. רוזה מדויק. ציון 90. מחירו 109 ₪. תמורה לכסף – מחיר דו ספרתי.

צילום באדיבות דני רובין

 A מותג פרטי של היינן אסף קדם מיקב אסף (יין כשר)

אסף קדם הבעלים והיינן של יקב אסף מקדמת צבי שברמת הגולן. בין היתר היה מורו של יוסי אשכנזי בתחילת דרכו הייננית. כאשר יוסי הקים את יקב YA הכשר, החליט אסף לעשות שני מותגי יין כשרים, על מנת להגיש אותם ביקב אסף ובחנויות היין. היינות מיוצרים כאמור ביקב הכשר של יוסי במושב בן זמרה, הענבים מכרם בן זמרה.

A לבן 2021: עשוי מענבי סוביניון בלאן: ריחות עשבוניים, מרווה, דשא, טרופיות בקצוות. פה פירותי מאוד נקי ומדויק, חומציות משובחת. מחירו 119 ₪. ציון 89. תמורה לכסף – מחיר דו ספרתי.

A רוזה 2021: צבע ורוד סלמון עדין, ארומות קלילות ומאוד נעימות. מינרלי, גוף עדין, פה דובדבני אפרסקי. רוזה מדויק. ציון 90. מחיר 119 ₪. תמורה לכסף – מחיר דו ספרתי.

אכן טעימה מאוד מעניינת ומוזרה. יוסי אשכנזי אומר כי היינות נעשו בנפרד וגם בוקבקו בנפרד.

מטרייר עד קובלנץ יש שטח ענקי, באמצעו נהר המוזל, שסביבו גדלים על מדרונות ההרים אלפי דונם של ענבי ריזלינג. צילום יונתן לבני

יונתן לבני מבקר באזור המוזל והרינגאו בגרמניה

שני סוגי ענבים לבנים אני אוהב ביותר: שנין בלאן וריזלינג. יש ביניהם דמיון רב – לא בטעמים אבל בוורסטיליות – הרב-גוניות  שניתנת להיעשות מאותו ענב. אין כנראה ענב כמו ריזלינג שניתן לעשות ממנו כל כך הרבה סוגים שונים של יין – החל מיין בסגנון שמפנואז תוסס, דרך יין יבש וחצי יבש, יין קצת מתוק, חצי מתוק ומאוד מתוק, וכלה ביין קינוח בסגנון אייס ויין, רובו מענבים עם פטריית הבוטריטיס.

צילום יונתן לבני

לענב הריזלינג היו שנים קשות: יינות זולים,  בעיקר בלו נאן בבקבוקים כחולים, שטפו את השוק במחירי אפס, והשוק התמוטט. סקנדל מפורסם של הוספת סוכר ליין הריזלינג גרם נזק נוסף, ותעשיית יינות הריזלינג הגרמני כמעט התמוטטה. היום שוב הייתה לאזור עדנה, ויינות ריזלינג המיוצרים במוזל ובמקומות נוספים בגרמניה, נחשבים לריזלינגים הטובים בעולם.

צילום יונתן לבני

מטרייר ועד קובלנץ ישנו שטח קרקע ענק, באמצעו זורם נהר המוזל המתפתל, שסביבו גדלים על מדרונות ההרים הגבוהים אלפי דונם של ענבי ריזלינג. זה אינו הזן היחיד הגדל באזור – היום הפכו יינות השפטבורגונדר – יינות פינו נואר גרמניים, למתחרים רציניים וזולים בהרבה מאלה המיוצרים בבורגון שבצרפת. ההרים עליהם הגפנים גדלות כל כך גבוהים ותלולים – כמעט 90 מעלות, שהדרך היחידה לטפל בהם היא בעבודה ידנית אינטנסיבית. אין כל אפשרות להשתמש בכלים מכניים לעבודה בין הגפנים, והכל נעשה באמצעות עבודה על ידי פועלים שמגיעים בעיקר ממדינות מזרח אירופאיות עניות. 87,000 דונם הוא שטחו של האזור בו ישנם כ- 6,000 יקבים. כמעט כל בית שני הוא יקב ידוע יותר או ידוע פחות. רק כשאתה נמצא במוזל אתה מתחיל להבין, בין היתר, כמה מעט יקבים יש לנו בישראל.

צילום יונתן לבני

יינות הריזלינג הם במקרים רבים יינות קלילים, עם אחוזי אלכוהול נמוכים וחומציות גבוהה, וטעמים וריחות פרחוניים. האדמות הן בעיקר קרקע של צפחה ואדמה סלעית, שתורמות את תרומתן לאיכות הענבים מהם עושים את היינות ולטעמים השונים, למינרליות השופעת, ולשונות של כל יין ויין מהאזור.

אם הביקור שלי במוזל לימד אותי דבר אחד חשוב, שלא הייתי ער לו קודם, זו העובדה שיש לאותו ענב עשרות טעמים וניואנסים כל כך שונים. הבנתי מהביקור גם שליצר ריזלינג מסוג אחד בלבד, כפי שמייצרים כמה יקבים בארץ, הוא דבר בלתי משמעותי לעולם היין, וגם אם יש כמה יינות ריזלינג טובים אצלנו, הרי שהם חסרי חשיבות, שכן בכל יקב בו ביקרתי מצאתי לפחות 12 סוגים שונים של יינות מאותו זן, שכל אחד מהם היה שונה בטעמו. זאת למרות היותו יין מאותו אזור, מאותה חלקה, מאותו יקב, ובטיפולו של אותו יינן. כיוון השמש, סוג הקרקע, גיל הגפן, גובה הכרם, שנת הבציר, חודש הבציר וצורת העשייה – בחבית או בנירוסטה, אלה הם רק חלק מהגורמים לשונות. הבנתי גם שבארץ אנו חשופים למעט מאוד יצרנים של יינות ריזלינג. גם אלה שמייבאים יינות ריזלינג מאזור המוזל, מייבאים רק מעט מאוד סוגים מהתוצרת שהיקב ממנו הם מייבאים מייצר.

צילום יונתן לבני

מחירי מרבית יינות הריזלינג באזור נע בין 8 ל-30 אירו לבקבוק, ועד שהם מגיעים ארצה מחירם מוכפל ומשולש. לא נותר לי אלא להמליץ בפני חובבי הזן לנסוע למוזל ולטעום את היינות המיוצרים כאן. רק אז תבינו מה באמת ניתן להפיק מענבי ריזלינג. הנופים מרתקים, הכול מסביבך ירוק, הנהר מרגש, והכפרים הקטנים הפזורים במוזל יפהפיים.

במהלך שבוע ביקרתי ההרבה מאד יקבים. רובם אינם מיוצגים בארץ, אם כי יותר ויותר ישראלים חובבי יין מזמינים תריסרי בקבוקים מהיקבים בהם הם מבקרים. במספר זה יש פחות בירוקרטיה ישראלית לעבור דרכה. בחרתי יקבים לביקור בעזרת שני מומחים לאזור: שגיא ויגדור – שמכיר עשרות יקבים במוזל באופן אישי, וחברי מאיר קינן – מומחה וחובב ריזלינג מהמוזל, שביקר באזור מספר פעמים. ללא עזרתם הייתי הולך לאיבוד, ואני מודה להם על הסיוע.

יינותיהם של שנים מהיקבים בהם ביקרתי נמכרים בישראל, דבר שלא ידעתי לפני שביקרתי בהם. לפניכם מספר יקבים ויינות אליהם נחשפתי בביקור:

הייננית ויקטוריה קון. צילום יונתן לבני

Peter Jakob Kuhn – יקב באזור הריינגאו סמוך לעיר מיינץ. קיבלה אותי ויקטוריה קון, ייננית בת 29, שיחד עם בעלה פטר הם דור עשירי של היקב – 230 שנה. הם הבעלים של 200 דונם ענבי ריזלינג, ומייצרים כ- 100,000 בקבוקים בשנה.

חצר המבקרים של יקב Peter Jakob Kuhn . צילום מאיר קינן

טעמתי יין קבינט מאזור ליד היקב; יין פשוט משנת 2020 שיושן בחביות ישנות בשמרים טבעיים, ללא באטונג'. יין אלגנטי, קליל ונעים לשתייה. סך הכול טעמנו 10 יינות, ובין היתר את היין הנקרא קלוסטרברג 1 ג'י, שהוא "גרנד קרו" גרמני מאזור הררי הקרוב ליקב – ריזלינג יבש עם לימוניות נהדרת, מעט פטרוליות בקצוות, ועם זאת קצת שמנוני. חגיגה לחך. טעמתי עוד מספר יינות מעולים של Peter Jakob Kuhn – חלקם יבשים חלקם קצת מתקתקים. כולם מיובאים ארצה על ידי ג'יאקונדה, חנות היין והבר ברחוב פרישמן 73 תל אביב.

שטפן שטיינמץ – יינן יקב גונטר שטיינמץ. צילום יונתן לבני

Guenter Steinmetz – יקב גונטר שטיינמץ במוזל מייצר מ-130 דונם גפנים, 60-80 אלף בקבוקים של יינות ריזלינג מהטובים ששתיתי בסיור. היקב קיים מאז 1970. את רוב היינות מיישן היינן שטפן שטיינמץ בנירוסטה או בחביות בנות 60 עד 80 שנה. לדעתי הוא מהייננים המוכשרים שפגשתי באזור המוזל. יינותיו מגוונים ושונים, ולמרות שכולם עשויים כאמור מענבי ריזלינג, זכיתי לשתות 21 יינות שכל אחד מהם היה שונה משמעותית ממשנהו.

הריזלינגים של יקב גונטר שטיינמץ. צילום יונתן לבי

היינות כולם עם חומציות גבוהה ואחוזי אלכוהול נמוכים, בממוצע 10.5%, חלקם יבשים ביותר, חלקם מעט מתוקים ועד ליינות מתוקים ברמת ריכוז גבוהה, שלמרות מתיקותם הסוכר השיורי בהם נמוך. טעמתי למשל יין משנת 2019 מסוג Auslese – יין מתוק מינרלי ביותר עם אלכוהול ברמה של 7.5%, כמעט כמו בבירה. יין פטרולי שהבוטריטיס שבו תרם לו עושר, סמיכות והנאה שלא תתואר.

שטפן סיפר לי כי הוא עושה עכשיו ניסוי בגידול ענבי שנין בלאן, כי לדעתו אלה ייתנו יינות מצוינים דווקא באזור המוזל. לא זכרתי כיצד אני מכיר את היקב, עד שהסתבר לי כי ניתן לרכוש את היינות מהיבואן דני גליל שמייבא אותם ארצה כבר מספר שנים. אפשר להשיג אותם ממנו: דני גליל – 052-7889555.

את יינות הטרוקן והקבינט של יקב Nick Weis מהמוזל, מייבאים 'אחים פלם הגפן'.

ביקרתי גם ביקבים נוספים כמו Spater Veit Martin Mullen – ורבים אחרים. כולם שונים אלה מאלה, כולם עושים עשרות יינות המשתנים מדי שנה. לצערי הם אינם מיובאים ארצה – ההפסד כולו שלנו. אני מוכן לתת לכל מי שיפנה אלי את הכתובות, ולהנחות את הפונים כיצד ליצור עמם קשר. אין לי ספק כי זה יהיה ביקור יין מרתק ומחדש.

"כבר עם לקוחות" (Already with clients) – כך כתבה אמה, היבואנית בצרפת של יינות מיה לוצ'ה לקובי ארביב, וצירפה תמונה זאת

יינות יקב מיה לוצ'ה של קובי ארביב – עכשיו גם בצרפת

קובי ארביב יינן יקב מיה לוצ'ה (ב- day job שלו יינן ראשי של יקב רקנאטי): "יקב מיה לוצ'ה מייצר כ- 10,000 בקבוקים בשנה, כאשר המכר מתחלק ל- 50% ייצוא ו-50% שוק מקומי, מוכוונים בעיקר למסעדות ולמעט מאוד חנויות יין מתמחות. שווקי הייצוא הינם ארה"ב, ואירופה –  גרמניה, בלגיה וכעת גם צרפת, הודות לחיבור והמלצה של ערן פיק על חברת CDP Fine Wines  הצרפתית, שממוקמת בבורדו ומייבאת גם את יינות צרעה.

קובי ארביב. צילום איל גוטמן

לאחר המלצת ערן הם יצרו קשר, ובביקורם בישראל ביקשו להיפגש. הם הגיעו ליקב וטעמנו יחד, כשהם מאוד אהבו והעריכו את העשייה. היה חיבור מצוין, ומשם התקדמנו הלאה עד להבשלת הזמנתם הראשונה ממש לאחרונה.

צילום קובי ארביב

אנו מייצרים בכל שנה ארבעה יינות – אחד לבן ושלושה אדומים, כאשר כולם מיוצאים לכלל המדינות, אך בכמויות מוגבלות ובהקצאות לטובת שמירה על מכר מקביל בשוק הישראלי שחשוב לי מאוד. היינות מופצים בישראל על ידי 'בכחוס בוטיק' בבעלות אורי ברוך המוכשר, אשר מייבא יינות מצוינים מהעולם ומכיר את שוק היין על בוריו".

התמונה הראשונה שכל מבקר ביקב אליגוטה רואה. צילום פאפא רצי

ביקור בית ביקב אליגוטה – ארבעה דורות של יקב מחתרתי

רני רוגל: באוקטובר 2012, לפני 10 שנים, ביקרתי את צביקה פנטי ביקב אליגוטה השוכן בחצר הבית במושב גן יאשיה שבעמק חפר. הכתבה שפרסמתי אז כללה מספר משפטים פילוסופיים ואמירות בלתי נשכחות של צביקה פנטי, הבעלים של היקב יחד עם בנו דור. הנה משפט אחד כזה: "המיוחד בגפן הוא שהענב שנבצר ונכנס לתסיסה הוא סוף הדרך שהתחילה בפרח. כשטועמים את היין הצעיר הוא בוסר בראשית דרכו, אך מסוף חיים מתחילים חיים והיין נשאר לנצח". עוד אמירה: "היין התחיל אצלי כתחביב, והפך למחלת נפש". או "הסוד הוא ניקיון, דיוק וזמן – זה עושה יין טוב".

צביקה פנטי יקב אליגוטה. צילום דור פנטי
צביקה פנטי בכרם. צילום דור פנטי

ומה עם זה? "יש לי מזל בספסופה עם כורם מינימליסט שלא עושה כלום בכרם, וכך גם לא מעמיס על הגפנים כימיקלים. אני מטפל בכרם, וכשהוא רואה אותי אז הוא מתחיל לעבוד קצת" – עוד נחזור לכרם ולכורם זה כעבור עשור שנים. על ענבי שיראז מספסופה בתסיסה אז: "אלה ענבים קטנים מסכנים בלי חנקן, בלי אשלגן ועם PH נמוך. תענוג".

בדור הראשון היה לסבא יקב גדול ברומניה, לאחר שב- 1933 התחתן עם בתו של בעל היקב ופיתח אותו. במלחמת העולם הגרמנים כבשו את הכפר, וכל תושביו עבדו בשביל הגרמנים וכולם ניצלו בזכות זאת שעשו יין וקמח תירס לממליגה, במילים אחרות ניצלו בזכות הגרמנים. אביו של צביקה – הדור השני, הגיע לישראל ב- 1949 והקים את המושב בו נולד צביקה. בתחום היין האבא עשה יינות שחורים – ענבים פלוס סוכר שווה יין ללא ביקבוק – אנשים באו עם ג'ריקנים וקנו יין . האבא קנה משקים לכל הילדים – חמישה משקים במושב, ונפטר בגיל 54.

דור פנטי בבציר קברנה סוביניון בכרם שעל. צילום צביקה פנטי

צביקה הוא הדור השלישי של משפחת פנטי, ודור כשמו כן הוא – דור רביעי למשפחה שבזכות היין שרדה את השואה. דור הוא בוגר לימודי ייננות במכללת אהלו בקצרין, במסלול התלת שנתי בו השלישית נלמדה בצרפת.

צביקה פנטי יקב אליגוטה בביקורנו. צילום אסף צדיק

הנה קפצנו 10 שנים במכונת הזמן והגענו ליקב אליגוטה בקיץ 2022

דור מקבל אותי ואת עמיתיי לביקור: חיים ואסף. כשאביו צביקה מגיע, הוא מפנה את הבמה למופע של האב. ללא ספק צביקה במיטבו זה מופע, ואנחנו נהנינו ממופע כהלכה.

בכתבה אז ציינתי שצביקה נולד בישראל, אך אביו עלה מרומניה בשנת 1947, היכן שלסבו היה יקב בכרם גדול של 800 דונם, שהעסיק כפר צוענים שבצרו בעיקר ענבי אליגוטה לבנים, ומכאן שמו של היקב שממוקם במה שהיה מחסן פרחים ליצוא, והיום בית החביות של יינות 2020-2021. בקורונה הפסיק צביקה להיות חקלאי פעיל. "לא הייתה בעיה, כי כנראה שהקש ששבר את גב הגמל נפל מזמן". יש כאן חדר קירור נוסף לטיפול ביינות לבנים, עבור הטיפולים בקור בין 0 ל- 1.6 מעלות כשבזמן הבציר מקררים את הענבים כפתיח למעיכתם.

צילום אסף צדיק

בולטת לעין העובדה ששטח היקב מוגבל, או אם תרצו: שהיקב בולט בקוטנו, או כמו שצביקה פנטי אומר: "יש לנו יקב מחתרתי, אני לא מנפנף בו". בנימה מרירה והוא י מדבר על הריסת המושבים והפיכתם למקום לגור בו. "היום יש 4-5 חקלאים בגן יאשיה, מגדלים אבוקדו, ירקות, לול, כבשים ופרות". אם הבעיות היא זו של הבנים הממשיכים שרוצים להישאר במושב. "מותר רק אחד. זו טעות גדולה שעשו, ומביאה למריבות במשפחות".

"המדינה חייבה אותי לגדל ענבים, וב- 2006 הגשתי בקשה ראשונה לרישיון עסק עם ארכיטקט ומאכר. בזבזתי כסף. אמרו לי 'רוצה יקב בנחלה אז תגדל כרם, אחרת לך לאזור תעשייה'. למה טוב לגדל כאן? כי בעומק של 8 מ' השורשים יונקים מים מעומק האדמה –  לא צריך כלום: לא דשן, לא השקיה. החלקות הכי טובות הן בגב ההר – 2 מ' עומק אדמה והשאר אבנים. כאן גידול כמותי ופחות איכותי".

צילום אסף צדיק

יקב אליגוטה מייצר יין מ- 2002, היום כ- 10,000 בשנה, מהם הרבה לבנים ורוזה, בהתאם לביקוש בשוק. "באדומים כמעט לא שינינו – יש לנו סדרות של 300-700 בקבוקים. הקפיצה הגדולה היא בלבנים. היו לנו לבנים גם כשביקרת לפני עשר שנים, אבל לא כמויות – רק ניסיונות. תמיד כשאני מתחיל עם זן חדש, אני עושה ניסיונות".

צילום אסף צדיק

הסוביניון בלאן מגיע מכרם ותיק בן 35 שנה, שהיה פעם הניסיוני של ברקן. נטע אותו אבי פלדשטיין בספסופה – בנקודה הגבוהה ביותר. כרם סוביניון בלאן נוסף נטוע בכרם ובן זמרה.  התוצאה היא יין מינרלי טרופי, "עבר תסיסה ו- 8 חודשים בחבית עץ חדשה משובחת שעולה הרבה כסף". מדובר בסדרה של 900 בקבוקים, 100 ₪ לבקבוק. "בדרך כלל יין זה מחזיק עד פסח – ואז אוזל".

צילום מדף הפייסבוק

השפעת הקורונה

איך מוכרים? "הכול מוכרים ביקב. יש לנו לקוחות קבועים פנטסטיים ונאמנים". ואיך השפיעה תקופת הקורונה, הגיעו הרבה לקוחות חדשים? "חוסר תרבות יין בארץ גורם להרבה אנשים צעירים להגיע לטעום, להיגנב, ולצאת בדרך כלל עם בקבוק רוזה. זו אופנה. בשבתות מגיעים ליקב בדרך כלל צעירים – את היינות הכבדים מבקשים רק בטעימות בחורף. בקיץ בנוסף לרוזה אוהבים גם לבנים כמו הסוביניון בלאן, בלנד סמיון סוביניון בלאן – קקון לבן, רוסאן ושרדונה".

ואם ציינו את הרוזה, אז זה היין היחיד של יקב אליגוטה שלא נעשה בחביות אלא בנירוסטה, לשמירת הגוון. בסביבות 400 בקבוקים, כשאת הענבים הם מגדלים במושב בכרם של דונם וחצי. "זו המון עבודה, כי עושים אותה בלי עובדים. ככל שמדללים יותר צריך פחות לרסס – כל ריסוס יכנס לאשכולות. הדילול מונע שהאשכולות יכנסו אחד בשני. הרוזה הוא על בסיס פטי ורדו, שאף אחד לא עושה ממנו רוזה. מוסיפים טיפת חומציות על ידי טיפה סנג'ובזה וברברה".  צביקה לא מתבייש לעשות רוזה טוטי פרוטי, "כל עוד הכול נעשה טבעי".

קברנה פרנק כרם צבעון. צילום דור פנטי

פרט לרוזה לא עושים כאן פטי ורדו זני, כן בלנד פטי ורדו וסירה. וכאן אמירה נוספת של צביקה שראויה להישמר ולהיזכר: "לכל זן יש נפש, ואם לא מכירים את נפש הענב – לא לעסוק בעשייה של יין. כל זן  והנפש שלו, והוא ממשיך לחיות בתוך הבקבוק. וכשמגדלים את הגפן מגלים כמה נפש יש ביין".

לפי צביקה פנטי, הטעות הכי גדולה של ייננים  היא שימוש בשמרים לא מתאימים. "שמרים זו תורה שלמה. יש שמר לכל טעם שרוצים היום, לכל זן בנפרד. אני משתמש בדרך כלל רק בשמרים ניטרליים, כדי להוציא מהענב מה שיש לו ולא שהשמר ישפיע.

בסך הכול יש בפורטפוליו היקב 14 בקבוקים שונים, כשמחירי יינות אליגוטה מתחילים ברוזה –  90 ₪ ומעלה. יינות 2018 – 100-120 ₪, יינות 2017 קצת יותר יקרים. יש גם מתיישנים שלקוחות אוהבים – עד 250 ₪, וסנג'ובזה 2003 המיתולוגי של היקב עד 350 ₪ – איך נשאר? "כי כשעשיתי בפעם הראשונה אנשים לא ידעו ולא רצו".

סנג'ובזה בכרם דלתון. צילום דור פנטי

סיפור מבחן – סנג'ובזה 2003

"אם ליין יש מספיק חומציות מחזיק מעמד כבר 20 שנה – אז סנג'ובזה 2003 היה חמוץ והחך לא היה רגיל. היום אוהבים את החומציות שלו ושל הברברה. הסנג'ובזה הגיע מכרם יחיד של הזן. ב- 2003 קיבלתי מהכורם את הענבים שבצר חינם, כי אף אחד לא רצה אותם. הייתי אז בתחילת הדרך ועשיתי הרבה ניסיונות – גם היום עוברות כמה שנים עד שזן נכנס. הסנג'ובזה נכנס פתאום, וכמעט לא ידעתי להתנהג איתו. צריך להבין את נפש הענב כדי להתעסק איתו".

סנג'ובזה בכרם ספסופה. צילום דור פנטי

הנזק של יינות חתונות

"הרבה אנשים אומרים שהם שונאים מרלו. למה? בגלל מרלו וקברנה סוביניון ששותים בחתונות. המרלו שלי אחר, כי שנים אני עושה אותו משלוש חלקות;  אחת בעמק האלה, אחת באזור זיכרון יעקב, וחלקה אחת בספסופה. כל אחת נבצרת בנפרד מאוסף של שלוש אדמות ותוססת לחוד. יש לי בעצם שלושה סוגים שונים של מרלו וכל אחד מלך בפני עצמו, ואני מחבר אותם אחרי 14 חודש.  זהו 'בלנד של קרקעות' שיוצר כל שנה משהו אחר – לא כל שנה אותו מרלו".

צביקה פנטי. צילום אסף צדיק

הרוסאן שננטש והברברה שירש

כנראה שליקבים קטנים מגיעים סיפורים גדולים על מציאות בכרמים – הגדולים פשוט עסוקים בסדרי גודל אחרים. הנה אחד על הרוסאן המדהים: דור מצא בדלתון כרם רוסאן של בן 86 שנטש אותו. דור הפיח בבנאדם חיים – 40 דונם שהוא ממשיך לגדל. משם גם הסנג'ובזה והסירה. גם הכורם בספסופה עובד בזכות דור. יוסי בן ברק ז"ל  מיקב 3 גפנים ברמות נפתלי, "הוריש" לצביקה פנטי את שורות הברברה בכרם שלו – בתשלום אמנם, עם זמירה מוקפדת.

בציר סוביניון בלאן בכרם תל קקון בעמק חפר. צילום דור פנטי

משנה בקבוק משנה שם

ל- 300 בקבוקי שיראז 2018 של אליגוטה, קוראים עכשיו סירה 2018 לאחר שהועברו לבקבוקים הנכונים, לא לפני שווידאו כי אין בהם כל פגמים. עכשיו יישמרו  300 הבקבוקים "הנכונים" בצד לשנים.

צביקה פנטי. צילום אסף צדיק

עוד שני סיפורים מהיקב: קברנה סוביניון 2018 מכרם שעל ברמת הגולן – הענבים בטעמי ריבה חמוצה, מרמות נפתלי הגיעו ענבי קברנה סוביניון בטעמי ריבה מתוקה. בסוף ערבבו אותם ונוצר היין. סנג'ובזה אשכולות שלמים 2018, יין ב'תסיסה הפוכה' – תסיסה קרבונית בענב עצמו שהופכת למלולאקטית, ואז מסתיימת באלכוהולית. 7 ימים הענב תוסס עם הקליפה ואז מתפוצץ מהלחץ בפנים, האלכוהול פוגש את הסוכר – ואחרי 14 יום התסיסות מסתיימות ונותרת מתיקות מפתיעה. יש תחושה שבאליגוטה אוהבים משחקי יין המשלבים ידע וניסיון.

ולסיום משהו מעכשיו על תחרויות יין ומדליות כדי לקחת הביתה: "המחמאות שאנחנו מקבלים על היינות שלנו טובות יותר מכל מדליה".

יקב אליגוטה – מושב גן-יאשיה עמק חפר. 054-4748893 – צביקה פנטי, 054-4748892 – דור פנטי

סיור בתוך מפעלי השעם מתקיים תמיד עם הוראות בטיחות קפדניות. יש מסלול הליכה מסומן ואפודים זוהרים כדי לא להיפגע מרכבי עבודה – מלגזות ומשאיות. מצולמים משמאל לימין: עופר גואטה, מלווה מטעם חברת אמורים, אלי שירן, בועז שני, מלכיאל צברי, עופר יוכלמן, עמיחי לוריא, מאיר עמר, דור בן נון, ניר לביא

סיור לימודי באימפריית השעם 'אמורים' בפורטוגל

עופר יוכלמן השתתף ומדווח: "רבים מאנשי תעשיית היין אינם מודעים להיקפה ואיכותה של תעשיית השעם של פורטוגל. למטרת היכרות והבנה מקרוב יצאה קבוצה של אנשי יין מהארץ, לביקור בחברת 'אמורים' (Amorim) במטה שלה בפורטוגל: עמיחי לוריא – יקב שילה, מאיר עמר – יקב עמק האלה, עופר גואטה – יקב ירושלים, אלי שירן – יקב שירן, מלכיאל הדרי – יקב גיתו, צור בן נון – יקב פסגות, ניר לביא – יקב הר ברכה, בועז שני – בית השעם, עופר יוכלמן – מועדון היין. ארגון החבורה ואירוחה טופלו על ידי מפעל השעם, ובועז שני – נציגה בישראל.

יצאנו לדרך ביום ראשון לפנות בוקר בטיסה לליסבון – שם עשינו היכרות קצרה עם העיר המרשימה בסיור בעיר העתיקה, וארוחה ראשונה במסעדת דגים מקומית. כאן המקום לציין שמרבית חברי הקבוצה הם שומרי מסורת, וכך זכינו לטעום ממיטב הדגים והירקות בהם מצטיין המטבח המקומי.

ניר לביא מיקב הר ברכה קיבל על עצמו לוודא את איכות הדגים וכשרות עשייתם במטבח. הפורטוגלים לא הבינו מה נופל עליהם, אבל לשולחן זרמו דגים וירקות צלויים עטופים בנייר כסף ומלוים בבירות טעימות. המפגש הקולינרי הצליח לאושש אותנו מהטיסה הארוכה, ולהכין אותנו לסיור הראשון ביערות אלוני השעם.

לא הרחק מליסבון הבירה הצטרפנו לצוות מקצועי של מקלפי השעם – עבודה מדויקת, שנעשית בדרך המסורתית בלי לפגוע בגזע העץ. כאן יסמנו את מועד הקילוף, ויחלפו עוד 9 שנים עד לסבב הבא. עמיחי לוריא מיקב שילה ומלכיאל הדרי מיקב גיתו, לקחו חלק פעיל בקילוף העצים – משימה שכמובן תועדה למזכרת.

קליפות השעם מועברות למפעל סמוך – שם יעברו מסלול ארוך ומורכב של טיפול, עיבוד  והכנת  השעם לחומר גלם ראוי. התהליך כולל חיטוי עמוק בבריכות מיוחדות, שיטוח ומיון חומר הגלם עד לשלב של הכנתו לשינוע למפעלי הייצור.

צריך להבין שיערות האלון נמצאים בעיקר במרכז ודרום פורטוגל, ואילו מפעלי ייצור השעם, בדגש על הפקקים, ממוקמים בצפון המדינה סמוך לעיר פורטו. לשם כך יצאנו לנסיעה ממושכת באוטוסטרדה לכיוון צפון – מתפעלים מכבישים חדישים, ללא פקקים ומגיעים לעיירה סמוכה לפורטו-כאן נתמקם עד החזרה ארצה.

שיעור מקצועי בפקקולוגיה

ביום הבא התארחנו במטה חברת אמורים, והתקבלנו להיכרות ושיחת פתיחה על ידי ד"ר אנטוניו אמורים – נשיא החברה; אדם מרשים, רהוט ומקצועי, שפינה זמן להיפגש איתנו, כהוקרה רבה לקשר של החברה עם תעשיית היין בישראל ולנציג בארץ, בועז שני. רק כדי להישאר בפרופורציות – תעשיית השעם חובקת עולם, וישראל אינה מהווה גורם כלכלי משמעותי מבחינת ההיקף – אבל משום מה מעריכים ומפרגנים לנו.

עמיחי לוריא מיקב שילה ליד אנדרטת הזיכרון בליסבון לטבח מאות יהודים באפריל 1506

כעת התחיל יום ארוך ומרוכז, בו חווינו תהליכי ייצור סוגי הפקקים – מייצור ידני מסורתי ועד לרובוטיה מדויקת שמזינה לוחות שעם למכונות, ובעזרת מיכון אופטי מדויק מצליחה לנקב ולהפיק פקקים במהירות ובדייקנות רבה. כאן גם המקום לציין את תהליכי הביקורת והבקרה בכל שלב בייצור, לזיהוי וניפוי פגמים – תוך הפרדה מוחלטת בין מוצרים תקינים לפגומים. חשוב להבין שבכל מהלך הייצור, אין פחת שאינו מנוצל – פקק שאינו ראוי ייגרס, ובתהליך שונה יהפוך לסוג שונה של מוצר.

חלקו השני של היום הוקדש להיכרות מעמיקה עם מחלקת המחקר והפיתוח של אימפריית השעם. המאבק הבלתי פוסק באיכות הפקקים מביא להשקעות ענק בפתרונות יצירתיים, והנושא גרם לסקרנות ושיחה מרתקת עם מנהל המחקר.

אם היה מי שהניח לפני הביקור שבסך הכול מדובר בפקק לאיטום ושמירה מיטבית על היין – הרי שההיקף העצום של הייצור, התהליכים המדויקים ומגוון האפשרויות, הביאו לתובנות חדשות על חשיבות הפקק ותרומתו לאיכות היין. ואחרי יום שכזה, אין כמו ארוחת דגים מול האוקיינוס להפוגה ואגירת כוח ליום נוסף.

היום הבא היה קסום ומרתק – יצאנו מכיוון פורטו לעמק הדואורו – עולם של נופים, כרמים ואין ספור יקבים. פתחנו באירוח והיכרות ביקב משפחתי בכפר קטן וציורי, כאשר פיליפ מחברת אמורים ליווה אותנו בהסברים ומידע מפורט. זכינו לקבלת פנים לבבית, עם טעימת יינות מקומיים (למי שרצה) – זנים מקומיים ואיכות מפתיעה של רוזה, יין לבן צעיר, ויינות אדומים מעולים.

ארוחת הצהריים  הוכנה בהתאם לנוהלי הכשרות – אירוח וחמימות של פאולה ובעלה בעלי היקב . היה מי שניסה לברר את מחירי היינות ולהשוות אותם למחירי היין בארץ. הרשו לי לא לפרט את מהלך הדיון… מה שברור זה שכשיקב קטן מייצר יינות באזור רווי יקבים – כולם נהנים מיינות איכות ובתמחור שווה לכל נפש.

היקב הבא שוכן בראש הר המשקיף על נהר הדואורו – קינטה נובה. הדרך אליו מתפתלת בינות לחלקות כרמים על מדרונות תלולים קשים להגעה. הטיפול בכרמים והבציר כמובן מורכבים, אבל תושבי האזור מורגלים בכך.

היקב נמצא בתצפית נפלאה על נופי הנהר והעמק – והיכרנו עוד זנים ויינות מקומיים. לחברי הקבוצה לא נותר אלא להתרשם מתעשיית יין מרשימה, ומאזור שאני לפחות מוכן לחזור אליו מדי שנה, ותמיד למצוא יקבים ראויים ואווירה ראויה.

מכאן עשינו את הדרך חזרה לפורטו העיר – ארוחת סרדינים לקינוח וסיור לילה בעיר הקסומה. כמובן שחברי הקבוצה חזרו עם המון חוויות ותובנות".

כתב וליווה את הסיור עופר יוכלמן – תרבות ותיירות יין

צילום דרור הדרי

בוחל בכרם 'כנף יוסף' של יקב גיתו

בוחל בכרם 'כנף יוסף' של יקב גיתו – התהליך במחזור חיי ענבי יין בו משתנים ההרכב הפיזי וההרכב הכימי של הענב. השינוי הפיזי בצבע הוא רמז ויזואלי לכך שהבציר מגיע. הכרם ניטע ב- 2017 על אדמת גיר בין גבעת עדה לבנימינה, כיום 7 דונם. הכורמים מלכיאל ודרור הדרי. הזנים שנטועים ומניבים: בלבנים קולומבר, שרדונה, סוביניון בלאן. באדומים סירה, מרסלאן וקריניאן. לאחר שנת השמיטה ישתלו עוד 20 דונם, בהם ירחיבו את הקולומבר והמרסלאן, וככל הנראה גם גרנאש. יין 'שורקה' של גיתו מורכב מבלנד של שלושת הזנים הלבנים, כאשר שורקה 2020 היה היין הראשון שאנשי היקב הם החקלאים שלו באופן מלא. צילם וכתב דרור הדרי מיקב גיתו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים קשורים

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר