הסרט החדש אומאמי (Umami) של הבמאי סלוני סוו (Slony Sow) מתאר את מסעו של השף גבריאל (ז'ראר דפרדייה) בעקבות ה"אומאמי" – אותו טעם חמישי המעיד על עדינות מיוחדת. בעצם זהו המסע של השף הוותיק בעקבות ההתלהבות שהניעה והפעילה את חייו ואת יצירתו הקולינרית. סרט אוכל מקסים שמחבר את דפרדייה עם שני כוכבים ענקיים איתם עבד בעבר – הקומיקאי פייר רישאר ('הבלונדיני עם הנעל השחורה'), והשחקנית סנדרין בונאר ('זרים אינטימיים).
סיפור הסרט שהוקרן ב-350 פסטיבלים, כולל קאן, וזכה ב-27 פרסים: גבריאל, אחד השפים המובילים והנחשבים בצרפת כולה, מקבל את כוכב המישלן השלישי שלו. הוא אמור להיות מאושר, אבל לא מצליח – ולא קשה להבין מדוע: הוא מבלה את חייו במטבח או בשתייה, אשתו מבלה עם גבר אחר, ועם שני בניו כמעט אין לו קשר. בעקבות הצעה של חברו הטוב לנסות היפנוזה, יוצא גבריאל למסע בעקבות הטעם המיוחד שגרם לפני שנים לשף צעיר להביס אותו בתחרות מזון באמצעות קערה של אטריות ראמן, ולנסות סוף סוף לפענח את ההשפעה האדירה שהייתה לאותו אירוע עליו. האם הוא יצליח למצוא את טעם החיים?
סרט יפהפה עם ז'ראר דפרדייה שלא נס ליחו, אשר טבול במאכלים איכותיים שנראים כמו עבודת אומנות, ובמוזיקה מקורית, דומיננטית, מופלאה ומיוחדת, שמוסיפה את התבלין שלה. אגב, הבמאי מספר שקיבל את ההשראה לשילוב מוזיקה בת זמננו מקוונטין טרנטינו, מושא הערצתו.
יש בסרט הרבה התרחשויות שמתזזות בין זמנים ומקומות שונים, ולפעמים חשים סחרחורת קלה כמו ברכבת הרים, שלמרות חוסר הוודאות שהיא משרה, בסופו של דבר גורמת להנאה רבה. נראה כי לכול אחד מאיתנו יש לפחות אירוע מכונן אחד בחיים שאנחנו חשים שהוא לא פתור, והדבר שהכי היינו רוצים הוא לפתור אותו, להגיע לחקר האמת ולרגיעה שמגיעה בעקבותיו. זו בדיוק ההרגשה שחש כנראה גבריאל בעקבות מסעו אחר "הגביע הקדוש" שלו.
אין שחקן שיותר מתאים מדפרדייה לשחק את גבריאל. תפקיד השף הנהנתן פשוט תפור למידותיו, תרתי משמע, והוא היה ונשאר מהפנט. העובדה שהשחקן הצרפתי "שתול" דווקא ביפן, הופכת את הסרט לכול כך מיוחד, כי דפרדייה שמזוהה עם צרפת לא נמצא בסביבה הטבעית שלו וזה מקסים.
זהו סרט יפני עם מבטא צרפת. האווירה היפנית מוסיפה המון צבעוניות, נופים מרהיבים, מסורות, דיוק, אסתטיקה, אומנות ונימוסים. והעובדה שהצילומים התבצעו במטבחים של מסעדה ידועה, עם טבחים מקצועיים, מוסיפה לאותנטיות שלו. את חברו הטוב בסרט נבחר לגלם פייר רישאר, כשהשניים נחשבים לאחד הצמדים האייקוניים בקולנוע הצרפתי.
ואיך אפשר לתאר את הסרט בלי להתייחס לאוכל? הסרט מרגיש כמו מסע טעימות אחד גדול של מנות יוצאות דופן בטעמן, במרקמן ובמראה שלהן. ממש מסע בעקבות הביס המושלם… וכששף מתלהב ממאכלים של שף אחר, כנראה שזו באמת פסגת הטעמים. אבל אם יש סיטואציה שממש מפחידה שפים, היא הרגע הזה שמבקר מסעדות נכנס למסעדה שלהם. אז גם מזה יש בסרט, כשבלוגרית מסעדות ידועה בוחנת את המאכלים במסעדה, כולם מתייחסים אליה ביראת כבוד ואפשר לחתוך את המתח בסכין.
סלוני סוו הבמאי נשאל כיצד עלה הרעיון ל'אומאמי'
"אחרי כמה נסיעות ליפן החלטתי לחיות שם. יום אחד, כשישבתי במסעדה עם חברים, אחד מהם, יאן גאיה, שהפך לאחד ממפיקי הסרט, התחיל לדבר עם המלצרית על אומאמי. לי, בניגוד לארבעת הנוכחים האחרים, לא היה מושג על מה הם מדברים. הם אמרו לי פה אחד "זהו הטעם החמישי" – טעם שמאפיין עדינות יוצאת דופן, שאותו ניתן להוסיף לרשימה המזוהה עם מתוק, מר, חמוץ ומלוח. אבל כשביקשתי להגדיר אותו בדיוק, הם לא הצליחו להגיע להסכמה. הבנתי שמעבר לעניין הגסטרונומי יש באומאמי יסוד מטאפיזי. אני לא יודע למה, אולי בגלל שלא היה לזה ביטוי ויזואלי. ואז עלה לי הרעיון לעשות סרט על עניין "הטעם" הזה, שמיליוני אנשים חולקים אותו בהנאה שנים רבות".
ולמה ז'ראר דפרדייה
"כתבתי את אומאמי במיוחד בשביל דפרדייה. אם הוא היה מסרב, לא הייתי עושה את הסרט. הוא איש כל כך מיוחד, שאוהב אמנות ממש כמו שהוא אוהב לאכול. ותמיד נמצא בחיפוש אחרי הדבר האחר, הדבר החדש, באיזה סוג של אי שקט".
שורה תחתונה – אין ספק שהסרט ניחן ב"אומאמי" משלו. רוצו לטעום.
תסריט, בימוי, עריכה ועיצוב: סלוני סוו , משחק: גבריאל קארון – ז'ראר דפרדייה, לואיז קארון – סאנדרין בונר, רופוס – פייר רישאר. צרפת 2022, 105 דקות. צרפתית, יפנית – תרגום לעברית ואנגלית, הפצה בישראל קולנוע חדש. החל מ-20.7.23 בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ
