1: קורונה מאחזת עיניים
באירוע אשכול הזהב 2020 שיתקיים בהיכל התרבות ת"א ב- 15 בספטמבר, שלישי הקרוב, יתקיים פאנל בהנחיית יוסי בוזנח, בו תעלה הסוגיה "בציר וחג בימי קורונה – איך ממשיכים מכאן". אנשי הפאנל יהיו סימה רב הון – רעייתו של דורון, בעלים יקב ספרה; יעל גיא – מנהלת היצוא של יקב רמת הגולן, נועם יעקובי – סמנכ"ל IBBLS מבית החברה המרכזית למשקאות (קוקה קולה), מי שכיהן במשך עשור כמנכ"ל יקב רקנאטי והיום הוא גם הסופרווייזר של יקב תבור; רועי הראל – סמנכ"ל שיווק יקב טפרברג ואבי תורת המשפחתיות שמלווה את היקב בשנים האחרונות; וישראל גבאי – סמנכ"ל פאנקו, החברה שהביאה לשוק מכירות אונליין עוד לפני שכל היקבים רצו להקים אתרי אינסטנט בוויקס כדי למכור יין בימי קורונה.
מי שעוד העלה את הסוגייה בשבוע שעבר במוסף ג'י של גלובס, הוא כתב האוכל בדרך כלל, רועי ירושלמי – לשעבר עורך האוכל בוויינט, שנתן כותרת לכתבה בנושא "הצעירים מגלים את תרבות היין ועומדים לשנות את השוק לתמיד". בכתבה מובאים דברים של שף-העל חיים כהן, זאב דוניה היינן מיקב סוסון ים, וסימה רב הון מיקב ספרה. אין אחד בכתבה שלא מאוהב בקורונה עד עמקי נשמתו ומשבח את הקהל הצעיר והרב שהגיע ליקבים, בדק, חקר, שאל, התעניין, השווה, התאהב עד עמקי נשמתו בתעשיית היין הישראלית. ממש אוגדת 8200 של חבר'ה צעירים שעזבו את המסכים והכיסאות המרופדים, ירדו לשטח וכבשו את היעד.
הפאנל שבחר בוזנח צפוי וידוע מראש, וסביר להניח שמה שיגידו אלה דקלומים מדף המסרים של משרדי יחסי הציבור או שהכינו בבית בעצמם. אין אחד שלא יגיד שהמלאי שלהם אזל, אין אחת שלא תגיד שהמכירות בישראל ובעולם המשיכו ונסקו ומשבר הקורונה לא השפיע, אין אחד ואחת שיגידו שאף אחד מהיקבים (הגדולים) לא ישב ובנה אסטרטגיה לשנה הבא או לחמש השנים הבאות בעקבות המשבר הכלכלי שעדיין לא באמת הגיע. כולם רואים את ראש השנה הקרוב, את החל"ת שהוציא אלפי אנשים ליקבים גם בגלל המחנק, גם בגלל הדיכאון, וגם בגלל שכולם יודעים שיהיה יותר גרוע אז אולי כדאי לאכול ולשתות עכשיו כי מחר הרי נמות. קורונה היא משבר עולמי, היא מקבילה לווירוס ליפרול 3 שמכה בכרמים ללא רחם, וכל שנה עוד ועוד כרמים מאבדים את אחיזתם בקרקע והגפנים החדשות מעלות חיוך וגיחוך אצל הכורמים והייננים, כי הם יודעים כי הווירוס יצוץ שוב ויפגע שוב ולא ירחם.
הציבור הישראלי מראה ליקבים עכשיו בדיוק מה שהוא עושה לענף המסעדנות כבר שנים רבות. הוא גילה פינת חמד חדשה, שף חדש, עיצוב מבריק של מקום, ומציף את המקום באלפיו והעסק מרקיע שחקים ומגלגל לכיסו את הממון הנחשק – עד ש… פה בדיוק היקבים לוקים בחוסר הבנה מוחלט. זה הציבור שברגע מחליף מסעדה או בר במשהו חדש ואטרקטיבי יותר. הוא נעלם בדיוק כפי שהגיע. אי אפשר לסמוך עליו, וההוכחה היא בעשרות המסעדות והברים שנסגרים כל שנה. אין מסורת, התמדה, פירגון, הערכה של הציבור הישראלי לשום דבר. הוא תמיד יחפש את הדבר הבא.
כן, סימה רב הון מיקב ספרה אכן עבדה כמו מטורפת בחודשים האחרונים ביקב ואירחה אלפי אנשים. גם זאב דוניה ביקש והתחנן שיתקשרו להזמין מקום לפיסת גן העדן שלו במושב בר גיורא ולא יסתערו ככה פתאום. כולם משדרים עסקים כרגיל, כולם מחייכים בדרך אל הבנק, אבל…. כולם גם ירוצו בשנה הבאה לאותו בנק לבקש הלוואה על מנת לשרוד.
הקורונה היא זיוף של הצלחה רגעית. היא הצליחה להוציא את הקהל החוצה, וגרמה ליקבים לפנטז ולחיות בסרט. הקורונה גרמה לכל אותם אנשים חדשים שהמציא רועי ירושלמי מגלובס, להימנע בתקופה הזו מלעסוק בדברים טריוויאליים כמו החזרי מס, בדיקת חשבון הבנק, לעבוד מתשע עד חמש, לא להתעניין בחובות לעירייה, האם יש טסט לאוטו; כל אותם דברים שיגרמו להם להתעסק בבירוקרטיה שניהלה את חייהם כל חייהם. כל אותם פקידים שהם ביקרו על מנת לחיות את היום יום, הוחלפו באנשים חביבים כמו זאב דוניה, ופה בדיוק הבעיה. החיוך המקסים של סימה וזאב ויעל, רק מסתיר לרגע את הפקידים שממתינים בסבלנות מפלצתית לכולם שיחזרו הביתה, לקשיי היום יום, ולפקיד הבנק שאוטוטו יתקשר ויודיע כי החשבון נמצא בחריגה ומה אתה מתכוון לעשות בנוגע לזה? בקבוק היין שנקנה, כוס היין שנלגמה בשקיקה, לא יעזרו למנוע את המפגש עם פקיד השומה שמחכה לכולם.
אז בכתבה של רועי ירושלמי אנשים באו וביקרו וקנו יין בסוג של היסטריה בתל אביב, אבל די בקפיצה קטנה למחלקות היין ברשתות השיווק ולראות שהכל שם מנומנם. אין היסטריה כמו כל חג, אין פרסומות מסיביות בטלוויזיה כפי שהציפו אותנו כל ראש השנה ופסח, מחירי היינות ברצפה, חנויות היין ריקות והמבצעים שהן עושות יפילו חללים (יקבים). כולם בשקט, ובסודיות מורידים מחירים לרצפה – אבל הס מלהזכיר. נפל ליידי מחירון של חברת שיווק גדולה, שמשווקת שני יקבים ישראלים איכותיים. אפילו אני הופתעתי למצוא שם את סדרת מסע ישראלי של ויתקין ב- 51 שקלים ללקוח פרטי, ולכן אני לא מאמין לאף יקב שאומר ש"נגמר לו המלאי". אני לא מאמין לחיוכים ולניסיון של היקבים לתת את התחושה שענף היין בפריחה ובשגשוג.
מי שדיברה על כך בכנות היא לי בולדס, מנהלת השיווק של יקב ברקן-סגל, שבמסיבת עיתונאים זומית להשקת יינות אסמבלאז' חדשים, ציינה שבניתוח המכירות צריך לנטרל את האין מכירות במסעדות ומלונות, אבל מכירות חג הפסח היו טובות יותר כי בגלל ההסגר, משפחות גרעיניות חגגו בפני עצמן בנפרד ולכן קנו יותר יינות אך יינות זולים. די במבט אחד לעבר היקבים השולטים בענף: יקב ברקן סגל (חברת טמפו) תקוע עם מיליוני בקבוקי יין שלא הגיעו לענף המלונאות ולחברות התעופה, חברת קוקה קולה שמשווקת את תבור ממשיכה עם "קולות הקוקו והתנשמת שלהטה באזנה ז'וליאן הוורוד והשאירה לנו קור פתלתל" (יונה וולך, אם הייתה חוזרת הייתה מבקשת תמלוגים. כן ,הפנטזיונרים נהנים מפריחה. ה"אמיצים" חושבים שהם גילו את היכולת איך לוותר על חנויות היין והשיווק המסורתי, ובכך לחסוך את העמלות הללו. אכן, בטווח הקצר הם מרוויחים, אבל אותם חנויות ומפיצים מחכים בשקט, כמו אותו פקיד שומה, ליום שאחרי. הו, אז יזחלו חזרה כל אלה שחשבו שהם יותר חכמים מהאפיפיור. הו, היום שאחרי. התור למנהל סניף הבנק יזכיר את התור של "הצעירים שמגלים את תרבות היין ועומדים לשנות את השוק לתמיד".
2: הכשרות מבקשת מיתוג חדש
"רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב" (הגדה של פסח).
אז אמנם לא פסח אלא ראש השנה, וכן – אני יודע שבשבוע שעבר הקדשנו פרק נכבד לכשרות בכרמים. השבוע אנו נפגשים שוב עם השליטים האמיתיים בתעשיית היין הישראלית – אין ברירה, אנחנו הולכים במקביל לחדשות. אז כאילו שאין לרבנות הראשית במה להתעסק, השבוע גילינו שהם החליטו לשנות את סימני הכשרות על מוצרי המזון ובתוכם היין, ולחייב את כל חברות המזון לסמן את המוצרים בסמל כשרות אחד עם חלוקת משנה ל: כשר, בשרי, חלבי, כשר למהדרין בשרי, חלבי.
בהתאחדות התעשיינים הביעו מורת רוח, ואף ביקשו להסתייג בגלל שהסימון החדש עומד לייקר את המוצרים שכבר קיימים בשוק, כאשר יצטרכו להחליף את התוויות או להדביק עליהן מדבקות חדשות. מעבר לכך, הם טוענים כי סימן הכשרות בעיצובו החדש נראה כמו סמל מדינת ישראל, וזה עלול לפגוע במכירות בחו"ל בגלל גודלו ועיצובו.
תכלס הרבנות הראשית רוצה מדי פעם לעשות שרירים, ולתת את ההרגשה שהיא שולטת בענף ועל פיה יישק דבר; גם אם זה יעלה לציבור עוד כמה מיליוני שקלים. כשרות הרבנות כבר מזמן לא רלוונטית, ובטח לא אטרקטיבית, כי יש אין ספור כשרויות שמוצמדות לתוויות, והן אלה שמשנות את כללי המשחק. אף אחד לא מאמין לכשרות הרבנית, שנתפסת על פניו ועל פי הדיבור ברחוב כמושחתת, כאשר רוב העסקים טוענים כי משגיחי הכשרות באים לקחת את המשכורת פעם בחודש, וזה מה שמעניין אותם – למרות שבתעשיית היין המשגיחים הם אלה שמצילים את היקבים בכך שהם עושים בהם את היינות. אז עושים קצת בלגן תקשורתי כדי להפגין שרירים, בעיקר נגד הכשרויות OU ו- K, שהם שם ברבנות הראשית טוענים שללא הסמל שלהם, אותן כשרויות נוספות עושות בעצם "הונאת כשרות". נו שוין, או כפי שאמר שייקה אופיר המנוח: "יופי נחמה".
3: ראיון וירטואלי עם כרמית ארנרייך מיקב ירושלים
הבהרה לשאלות שקיבלנו מקוראים: וירטואלי פירושו כאן יותר דמיוני ופחות אמיתי, אם כי יש בו אלמנטים אמיתיים. מסובך. השבוע כרמית ארנרייך – סמנכ"לית שיווק ויצוא של יקב ירושלים, וברקורד שלה שנות ניהול שיווק יין רבות ביקב הרי גליל ויקבים נוספים, וגם בערק שלחה ידה
סרט שהשפיע עליך?
תלמה ולואיז.
אז בעצם מיזוגניה זה לצאת נגד מיזאנדריה?
ספר שהשפיע עליך?
האפיפיורית יוהנה.
ואז היא התגיירה, שינתה את שמה לינטל והלכה ללמוד בישיבה..
משפט אהוב עלייך?
הפסימי מתלונן על הרוח, האופטימי מצפה שהיא תשתנה, החכם מכוון את המפרש בהתאם.
דוגית נוסעת, מפרשיה שניים ומלחיה – נרדמו כולם. רוח נושבת על פני המים, ילד פוסע על החוף דומם. ילד פעוט הוא ועגום עיניים, שוטפים המים – למרחק אין סוף… אם לא ייעורו כל מלחיה –איכה תגיע הדוגית לחוף?… (מילים נתן יונתן, לחן לב שוורץ)
יין שהיית לוקחת לאי בודד
הייתי מעדיפה ערק…אפשר?
"מלצר, הסטייק שלי מריח כמו ערק!", אומר הקליינט שבדיוק קיבל את הצלחת. המלצר צד שני צעדים אחורה ושואל: "ועכשיו?" (לא מקורי, אבל מופיע באתר הבדיחות של אדריאן חסקל)
מאכל מנחם?
אסאדו מעושן רך, רך…
כשסאדו-מאזו נהיה מיינסטרים
4: על המוקד תרתי משמע – לתעד נזקים לפני הבציר
גל החום שפוקד את ישראל בחודש האחרון, פוגע קשות בחקלאים. הקרן לביטוח נזקי טבע, מדווחת כי נרשמו נזקים של 15 מיליון שקלים בעקבות גל החום כאשר מטעים שלמים נפגעו. ענף היין לא יודע בדיוק כמה נזק גרם החום, אבל רבים מהייננים מראים סימנים של דאגה אמתית – כפי שעולה מציטוטיי ייננים שהבאנו בשבוע שעבר, וכנראה שהענף לא ייצא בשן ועין מהחמסינים האחרונים.
צחי דותן, מנכ"ל מועצת גפן יין, מוסר כי מי שעשה ביטוח קרן נזקי טבע ויש לו נזק מהחמסין, צריך לפנות לפני הבציר לחברת הביטוח ששולחת נציג לתעד את הנזק, ואחרי הבציר בודקים מה ההפרש ועל פי זה מקבלים פיצוי. שימו לב שחייבים לתעד את הנזקים לפני הבציר.
5: על המוקד – פטי וורדו 2017 של יקב יתיר
אני אתחיל מהסוף: לסיכום מדובר בפטי וורדו הטוב ביותר שיש על המדפים היום, פרי יצירתו של ערן גולדווסר – יינן יתיר. שחור, סגול, אטום, עמוס בפרי נקי, תוקפני אבל לא מעיק מדי, חד כתער, חומציות נפלאה, איזון מטורף. יין סוליסטי. מחירו 140 ₪ – VFM (תמורה לכסף, תל"כ) לחלוטין.
6: יקב חבל יהודה – הפתעה בכוס יין
כל כך הרבה דובר ונכתב אצלנו על מיתוג חבל יהודה ומטה יהודה ויהודה יהודה, כך שכשלפני מספר ימים התקשר אלי בחור ושאל האם אני מכיר את יקב 'חבל יהודה', עניתי ששמעתי וראיתי אבל טרם הספיקותי לעיין בו. "אז אשמח לפגישה", הוא אמר, ואני אמרתי "יאללה זורם, בוא אלי הביתה לתל אביב ונטעם יחד את היין". האמת שלא בדקתי מי נגד מי, וכמה ימים לאחר מכן חשכו עניי (תרתי משמע) כשפתחתי את הדלת. שני חסידי גור עם כל המדים המסורתיים עמדו בפתח, ואמרו "שלום, אנחנו יקב חבל יהודה". הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות שאין מצלמה נסתרת, והזמנתי אותם פנימה, תוך שבליבי עולה השאלה "הם בטוחים לאן הם הגיעו?". כנראה שהם עשו עבודת מודיעין, אן כך הם מצטיידים לכל פגישה, כי הם הביאו איתם כוסות, מים, וכל מה שצריך כדי שחלילה לא אצטרך לשטוף כלים אחרי לכתם.
היינן גבריאל אדלר והמשווק שלו מוטי, סיפרו קצת על היקב. עברו כבר תשע שנים מאז הושק היין הראשון, הם מייצרים כ- 20,000 בקבוקי יין בשנה, ובשנים האחרונות בוער בהם הרצון לחדור למגזר החילוני ולהגיש לו יינות "חרדיים" טובים. "יותם שרון הוא יועץ היין שלי", אמר בגאווה גבריאל. אז טעמנו. ספוילר: היינות לא זולים. בגור הם כנראה יודעים משהו.
עדולם 2017 – בלנד של מרלו, מרסלן וקברנה סוביניון. יין שלא משקף את היינות האחרים של היקב. פחות מורכב, פחות כבד, והפרי לא תוקף בעוצמה. דווקא החמיצות באה לידי ביטוי. זה יין שמושך אליו אוכל, ועכשיו. יופי של יין למסעדות. מחירו 100 ₪ -VFM לחלוטין.
נחשון 2017 – בלנד של 55% קברנה סוביניון, עם פטי וורדו ומרלו. היין שהה כ- 20 חודשים בחבית. יין עשיר מאוד, כבד, מורכב, עדיין צריך את הזמן שלו. נפלא. מחירו 150 ₪. VFM 120 ₪.
סירה 2018 (היין ללא תווית עדיין) – עם תוספת של 20% קברנה סוביניון. יין מפתיע. כבר באף מבינים שמדובר ביין גדול. נקי, מורכב. הפה שופע, עוצמתי, מדויק ברמת האיזון. פשוט שאפו. יין מהליגה של הגדולים. 1,200 בקבוקים בסך הכול ממנו. אם הייתי צריך לתמחר אותו, זה היה בסביבות ה- 200 ₪.
עמינדב 2017 – 85% קברנה סוביניון ותוספת של פטי וורדו. צבע שחור, אטום, סמיך. פרי שולט. יין משובח. מחירו 220 ₪ VFM – לחובבי הז'אנר הכבד באמת. הם ימצאו שהמחיר הזה מאוד סביר.
לסיכום: באמת כבר חשבתי שראיתי הכול בתעשיית היין. הופתעתי, הופתעתי לטובה. התחושה שמוטי וגבריאל נתנו לי היא שהם אוהבים יין, ושיש להם תשוקה אמתית להביא את היינות שלהם לא רק למגזר החרדי, שממילא קונה את היין שלהם. הרצון שלהם הוא לפגוש אנשים חדשים, לעורר עניין, לשוחח, להכיר, להבין. יהיה הרבה יותר קל עם כוס יין ביד לגשר על פערים או לנסות להבין שיש מן המשותף בינינו. אין משחק ואין שטיקים. כשהם יצאו מביתי התל אביבי, בן זוגי יצא מחדר העבודה ושאל אותי WTF" היה פה אצלנו עכשיו בסלון?". עניתי לו: "אני לא יודע מה היה אצלנו בסלון, אבל אני שתיתי יינות משובחים".
7: ששון בן אהרון – ייננם של שני יקבים ועוד אחד פרטי
רני רוגל מדווח: ששון בן אהרון הוא מהייננים הוותיקים והמוכרים בתעשייה – שנים רבות ביקב בנימינה ויקב המערה המסונף אליו, והיום היינן של יקב מוני ושל יקב STONES FIVE, כשששון מייצר גם את יינות יקב זה במתקני מוני. מה שאולי יודעים פחות, זה שששון בן אהרון גם מייצר יין באופן עצמאי מזה קרוב ל- 20 שנה תחת מותג 'ששון', במשק של הוריו במושב גבעת יערים מדובר בכרם ששטחו שני דונמים כרם – בתחילה גידל קברנה סוביניון ומרלו, ובהמשך קברנה סוביניון עם אחוזים בודדים של שיראז, כ- 3 חביות כל שנה, כאשר היו שנים בהן דילג על ייצור יין פרטי שנקרא Sasson’s, המיועד לצריכה עצמית ומכירה בעיקר דרך מועדון 'נחמת שותים' של צביקה אמיתי ואחיינו עמי ארליך. בתחילה עבד גם עם הדיוטי פרי במסגרת עידוד יקבי בוטיק, אבל לפני עשר שנים הפסיק הדיוטי פרי לעבוד עם יקבים קטנים כמו 'ששון'.
לפני שבועיים קיימו צביקה ועמי טעימה זומית עם ששון, כשהמשתתפים קיבלו לבתיהם לטעימה את יין Sasson’s מ- 2014 – שכמעט נגמר ונשאר קצת ממנו למכירה, ואת היין מ- 2017 ששוחרר לפני חודש ונמכר דרך נחמת שותים.
מסקנתו של ששון בטעימה ההשוואתית: "אם היין מ- 2017 יישאר בבקבוק אותו משך זמן כמו ה- 2014, הוא יגיע לאותה רמה עם יותר פרי. משתתפי טעימת הזום התפלאו שה- 2014 נשאר כל כך צעיר, וזה כי אני עובד עם חביות ישנות". ועוד מסקנה, אישית יותר: "אם יש לך תחביב שהוא גם המקצוע, זו בעיה כי לא תמיד יש לך זמן. את היינות אני משחרר בקצב שלי, אני לא מתפרנס מזה. השנה אולי אגיע לארבע חביות, אבל מבטיח לא להתפרע".
שאלתי את צביקה אמיתי מנחמת שותים: כמי שעובדים עם יקבים רבים, איך בחרתם בששון והוא בכם? מי שמכיר את צביקה יודע שהוא אומר מה שהוא חושב: "יש מושג שתמיד עובד על כל העולם וכל האנשים: 'אזור הנוחות' – זה נוח לששון. הוא מייצר פחות מ- 900 בקבוקים ועושה יין כדי שיהיה לו משהו אישי. לא מתאים לו לרוץ אחרי הכסף. גם אני לא מתאמץ כדי למכור את היין שלו, שהוא גם יין הבית שלי, כל כך טוב במחיר נוח של 67 שקלים לבקבוק, וזה יין ששווה 100 פלוס. בכלל, ההבנה שלי היא שעל כל יין מעל 70 שקלים – אנשים מסתכלים, ומתחת ל- 70 שקלים – קונים".
8: מרתפי מנדלבאום – יין ישראלי לאוונגליסטים בטקסס
רני רוגל מדווח: זו משאית פורד הישנה שמשכה את תשומת ליבי בפייסבוק, והכיתוב באנגלית 'מרתפי מנלדבאום'. לא שמעתי אף פעם על היקב הזה. מנפלאות המסנג'ר, שאלתי בצד השני 'מי אתה?', וכך הגעתי לשיחה מעניינת עם ניצן מנדלבאום, שנולד בקיבוץ משמר העמק, ב- 1984 הגיע לארה"ב וחי שם 35 שנה עם משפחתו, ועסק בעיקר בהוצאה לאור של מגזינים. כבר אחת עשרה שנים יש לו חוה תיירותית באזור תיירות יין בטקסס, עם צימרים ויין שמיוצר עבורו ביקב מוכר וידוע בישראל, ונמכר במרכז המבקרים בחווה. גם קהל המטרה של ניצן מעניין: נוצרים אוונגליסטים – בין 90 ל- 100 מיליון בארצות הברית, מתוכם חיים בטקסס 29 מיליון בני אדם, מהם 5 מיליון אוונגליסטים פרוטסטנטים.
"אנחנו בנינו גישה לאוונגליסטים בדרום ארה"ב, בעיקר בטקסס,, אומר ניצן. "על כל התוויות שלנו מופיעים איורים של התנ"ך. אם הכרמים של יין מסוים הם בצפון – רמות נפתלי או קצת דרומה, הסיפור מתרכז בדברים שקרו שם שבעיקר קשורים לישו. כך לדוגמא יש לנו יין סירה רזרב בשם Miracle (נס), או קברנה סוביניון רזרב Sea of Galilee (ים כינרת), או שיראז Paradise (גן עדן) מכרם בכפר יובל".
עד פרוץ מגפת הקורונה היו לניצן מנדלבאום 24 סוגי יינות. בגלל המצב הם לא תפקדו כמעט חצי שנה, ועכשיו חוזרים לפעילות במרכז המבקרים, במסעדה, בצימרים ובחנות בחווה בה הם מוכרים בסביבות 20,000 בקבוקי יין ישראלי בשנה. "המצב השתנה מאוד מאז הקורונה ואנחנו מנסים לחפש פתרונות חדשים", אומר ניצן. "כך אנחנו רוצים עכשיו להגיע לסופרמרקטים בטקסס, אבל זה רק בחיתולים". ועוד משהו השתנה אצל משפחת מנדלבאום: הם חזרו לישראל וחיים בישוב אירוס, על גבעות האירוסים של נס ציונה. ניצן עובד על הקו נס ציונה-טקסס, כשקרוב משפחה נמצא בחווה עם אשתו ומנהל את העניינים כשניצן בארץ.
9: טור אורח – אחידות בענבים תורמת מאוד לאיכות היין
ניר חן, "תומך לחימה" ביקב ברקן לבציר 2020, צילם וכתב: "בציר 2013, אני עובד ביקב בזלת הגולן ולומד יין באוהלו. יואב לוי (הבעלים והיינן של היקב) מחליט לעשות יין מענבי איזבלה; ענבים טעימים מאוד עם טעם של מנגו ופסיפלורה. הבעיה של הזן הזה היא, שאין הבשלה אחידה באשכולות. בכל אשכול יש ענבים סופר בשלים וכבר ריבתיים עם צבע וטעם, ולידם באותו אשכול ענבים שעדיין ירוקים ובוסר. מה הפתרון? במשך שלושה ימים פשוט ישבו עבדכם הנאמן ועוד שלושה תאילנדים שעבדו ביקב , ומיינו רק את הענבים הבשלים מתוך האשכולות. יצא יין טעים, עם צבע מעט יותר חזק מרוזה וטעם לא שגרתי .
זה זן שידוע בבעייתיות ההבשלה שלו, אך מה אפשר לעשות אם אתה רוצה לעשות יינות איכותיים ושכל הענבים יהיו דומים ? ביקבים הגדולים ממיינים עם ממיין אופטי, שיודע להוציא מהקו ענבים שלא עומדים בהגדרות שנתנו לו מבחינת צבע, גודל וכדומה. דבר שני שאנו מקבלים זו תסיסה מאוד עדינה שמתרחשת בתוך הענבים, כי במיון הם לא נפצעים כמו בקראש, וזה נותן ליין עדינות וטעמים מורכבים. כיום יש למספר יקבים בארץ את המכשור הזה ,שמשלב שיא של טכנולוגיה מההווה, ליצירת מוצר בן אלפי שנים ולשיפור איכותו בהתמדה" .
יעניין אתכם לקרוא גם את זה
בציר ברוח נשית – יקב ויתקין מוכיח שיש דבר כזה
אודליה בנאי מספרת על הזדמנות מצוינת למפגש מעורר השראה עם נשים שהגיעו הרבה מעבר לתקרת הזכוכית ומייצגות את הרוח הנשית במיטבה. נשים בגילאים שונים, מתחומים שונים ובשלבים שונים של ההתפתחות העסקית, המקצועית והאישית. קראו כאן
