אלה הגיגים אלמונימיים לגמרי. עד רגע זה כותב שורות אלה איננו יודע את זהות היינות המשתתפים, או הזוכים. לכן אולי אפשר לדבר חופשי.אבי פלדשטיין

השתפרות בלבנים. מבחינה כמותית בעיקר. בלנדים לבנים יפים, אחד מצוין. באשר ליינות הזניים, הרי שמספר תאונות קשות בגזרת הגוורץ, ומאידך אמרלד ריזלינגים מהוקצעים, מציעים שאולי הזן השני בכל זאת זן מתאים יותר לארץ, או לחילופין, שביקבים הגדולים, היחידים שמשתמשים בזן, בכל זאת יודעים יותר טוב לעשות יינות תלויי טכנולוגיה, מאשר ברוב הבוטיקים, או בבוטיק שהיועץ במקרה לא בשטח.

טעמתי במקצה של שרדונה ושל זנים ארומטיים, שבאופן מוזר לא נכח בו ולו סוביניון אחד. להוציא יין אחד, בשרדונאים ערך-לכסף לא הייתה בשורה, עדיין עץ (ברובו שבבי ונורא ביין לבן) או נטול עץ, אבל לא צלול פרי ומזמר. היה גם ריזלינג אחד שווה, אם כי לוקה בחומציותו.

באדומים, לא למרבה הפלא, יתרון לקברנאים. אבל יש הרגשה טובה שלא בגלל הזן כשלעצמו, אלא בגלל שיודעים טוב יותר ויותר מה לעשות איתו. בין השאר לסמוך על הענבים. מפלסי שבבים נמוכים מבעבר ופרי נקי וממורכז, מעידים על כך. במקצים שלי לא נטעמו פרנק, פטיט סירה ודומיהם, אבל כן שירזים, וגם השירזים הזניים חייכו, בחיוך של יינות חמודים מבוססי פרי קופצני ומשמח, ומודחקי עץ מאוד. במרלו תמונה עגומה, דווקא בזן שנותן עצמו ביתר קלות ליינות בסט-ווליו, ושמחקר ישראלי עתיד להראות שהוא גם בריאותי יותר. אולי פועלת לרעתו היכולת להעמיס יבול גם בתנאים לא אופטימליים.

בבלנדים האדומים שוב טרגדיה. יינות בומבסטיים ומעייפים. במיוחד בגבולות הז'אנר הבסט-ווליואי. יש הטוענים שאפשר לזהות חומציות מתוקנת. אם לא מקרה קיצון, אז עורבא פרח. בחסדי כמה חברים ייננים בדקתי את זה בטעימות עיוורות. אלא מאי? כשטועמים יין עם נטייה לחמשה-עשר אחוזי כהל ועם תחושה של למעלה משישה גרם חומצה לליטר, ההיגיון זועק שלא כל החומצה הזו נשמרה בפרי עד לרמת ההבשלה הניכרת של הסוכרים. מאידך, כשיש כבר יין ברמת הבשלה כזו, חייבים לתקן את החומצה, כדי להתייחס לאורך חיי המדף החיוניים של היין. לא להבין אותי לא נכון, גם מבחינת הטעם עדיף שיין כה עמוס בכוהל יאוזן בחומצה, ומתיקות הכוהל תישבר קצת בחמיצות. אבל עדיף זה עדיין לא אומר טוב. מתקבל יין חמוץ מתוק, שהוא יופי של טעם, אבל כדי לטבול בו אגרול. לשים בפה? למות מזה…

לא זאת אף זאת. אני סבור שבשורת התמתנות היינות הנותנים בראש, או נותנים בפה, או בועטים בלסת, צריכה לרדת במורד הפירמידה ולהגיע גם אל יינות הבסט-ווליו. במיוחד לאחר הדוגמא המופתית שנתן בזמנו יקב הרי גליל בעניין הזה. גם כי זה בכלל נכון, גם בגלל שדווקא יינות יומיומיים צריכים להיות במיוחד שתיים (בניגוד ל"נטעמים"), וגם כי האמצעים העומדים לרשות דרגת הבסט-ווליו הבומבסטית ירודים יותר. לשם דוגמא, הבשלה מוקצנת במקום טיב בסיסי, ושבבים או חביות מחורבנות במקום חביות, או הימנעות משניהם גם יחד. יש רק דבר אחד שאני אוהב עוד פחות, וזה יתושים בלילה.

כבר לפני למעלה מעשרים שנה כתב יו ג'ונסון כי היינות הקליפורניים, שבהתחלה נמדדו במושגים של "הרים של פרי ואוקיאנוסים של עץ", מתחילים להימדד במושגים של אלגנטיות, הרמוניה ומורכבות, שהם מושגים של מתינות והימנעות. מה שנכון היה לקהל שרק מתחיל לשתות יין, קרי, ניתנות קלה לזיהוי של אלמנטים בסיסיים, כבר לא נכון לקהל בעל התנסות, חדות הבחנה, והרצון להטמיע יין ביומיום כמשקה, ולא כשלוק בודד, שניים, שמתניעים ערמה של זיוני שכל.

בבלנדים הבסט-ווליואיים (ומרתק לראות מה יהיה באשכול הזהב), ברגעים אלה בזמן, נראה כי הפנימו מעט מדי מכל זה. כשטעמתי, חשבתי שאולי התחלנו לייצר יינות עבור איגוד הכמעט-תתרנים (חסרי חוש ריח), אבל מסיבות של סולידריות וחמלה, לא מציינים את זה על התווית.

פורסם בדף הפייסבוק של אבי פלדשטיין