מדי פעם מגיעות אלי פניות טלפוניות או אימייליות להמלצה על מסעדה, יקב או יין. נכון, אינני מומחה, אבל בכל זאת יותר מחמש שנות אכול ושאטו עושות משהו.
לפיכך לא התפלאתי לקבל השבוע את האימייל הבא מידידי גיורא:
הי רני,
בסוף השבוע אשתי ואני חוגגים בשבת המון שנות נישואין (42), ומרוב רעיונות משוגעים בכל האירועים שלנו, בא לנו הפעם "סתם" ארוחה טובה באיזה מקום נעים ושקט.
רצוי שלא תהיה במחירים מטורפים ופחות איכפת לנו איזה סוג אוכל, אבל אולי יעזור שפעם אהבנו מאד את "קופי בר" בתל-אביב ופעם אחת גם מאד נהנינו (פעם שנייה פחות…) ב"וינס ותמר" הסמוכה.
אז יש לך אולי איזו המלצה בשליפה למסעדה קטנה ומיוחדת, רק לחברים, "שאף אחד עוד לא מכיר" חוץ ממך…?
נ.ב.: לא חייב להיות בת"א או כאן בשרון, אני מוכן לנסוע אם זה שווה…
לא התעצלתי, ועניתי לגיורא:
גיורא ידידי,
אני מציע את שילה ברח' בן יהודה בתל אביב – בפנים לא בדיוק שקט, במרפסת יותר.
רוקח 73 מאוד נעימה – במגרש הטניס של רוקח.
בכל מקרה מזל טוב ובהנאה.
גיורא, שהיה ליד המקלדת, הזדרז והעלה זכרונות:
תודה רני,
תיכף אבחר ואזמין אחת מהן.
מצחיק ש"רוקח 73" בטח יושבת איפה שהיה פעם "אביר החציל" המיתולוגי (ארנולד היה כמדומני שמו של הבעלים המשופם והמיוחד במינו, עם הג'יפ השחור שנשא את סמל האבירות…), מסעדה בלקנית משובחת שם הכל היה מחצילים, אפילו הקינוח, אבל מה שעשה את המקום היה האיש – אוסף של בדיחות ומעשיות אותן נהג לחלוק כשהוא כורע ברך אחת על הרצפה ליד הסועדים, כך שזה באמת היה בגובה העיניים.
אני אישית זוכר דווקא את הקפיצות הקטנות שבין-לבין רק כדי ללקק מוס "סודי" ומדהים שהיה שמור לחברים, וכשמישהו היה עולה בשביל מהחנייה למסעדה הוא היה נוהג לאמר "הנה עוד פראייר מגיע"… בעיקר בגלל המחירים שהוא פשוט השתעשע להעלות כל הזמן, ולהיווכח שזה ממש לא עוצר את האנשים מלהגיע…
היו זמנים…
נראה לי ש"רוקח 73" רק תקלקל לי את הנוסטלגיה, אפילו אם היא מצויינת, ומשום מה גם "שילה" נשמעת לי יותר טובה, ולכן הזמנתי שם. נספר לך רשמים.
ואני שלחתי לגיורא תובנה קטנה משלי:
שילה נהדרת – מה שנקרא "מסעדה של מסעדנים". הרבה מהם אוהבים לבוא לאכול שם.
מעט אחרי חצות אמש, שלח לי גיורא את המייל הבא:
לפני שאני שוכח (לא באמת, אין סיכוי…) רציתי לדווח ולהודות גם בשם חנה אשתי על ההמלצה המעולה.
כרגע חזרנו משילה, והאוכל באמת היה כייפי – טעים ואיכותי!
בכניסה קצת התאכזבנו, כשהסתבר שהמקום ששמרו לנו תקוע בצמוד לדלת היציאה למרפסת (גם לא נעים, וגם חום בלהות שנכנס בכל פעם שמישהו פתח אותה), אבל שום דבר לא עזר. אבל אחר כך העניינים אוזנו ע"י האוכל עצמו.
מזל שגם שלחת (וקראתי) את הביקורת שכתבת, מכיוון שהשרימפס בחלב קוקוס פשוט שיוועו ללקק את הרוטב, ואז נזכרתי וביקשתי כף…
אבל עוד קודם לכן – הזמנתי במקור לתשע, אבל אחרי ההערה שלך הזזתי את ההזמנה לשמונה, ומה זה צדקת! עד תשע עוד שמענו זו את זה, אבל אחר כך זה נהיה ממש קשה, כי כולם מפסיקים לשמוע, ואז כולם כנראה צועקים, וחוזר חלילה…
השרימפס הנ"ל היו ממש משובחים, לא פחות מכך גם טבעות הסינטה (בבייקון + גבינה), מהן לא יכולנו להתאפק והזמנו מנה נוספת… אבל האמת – גם כל השאר. פשוט נפלא.
תודה גדולה ושבת שלום,
גיורא
וכדי לסיים ביקורת מסעדה קצת שונה זו, הנה מה שהשבתי לגיורא לפני דקות אחדות:
גיורא, שמח לשמוע שנהניתם מהאוכל. בעיית הרעש ידועה ומוכרת.
בפעם הראשונה היינו שם כשעוד לא הכירו את המקום והיה שקט. בפעמים הבאות נהנינו מהאוכל מאוד, ומהרעש פחות ופחות.
בכל זאת שסיפרתי לרעייתי דורית על ההמלצה לכם, היא אמרה שמזמן לא היינו שם והיא רוצה ללכת.
אז כנראה שיש בשילה משהו – בטח לא שקט.
להתראות, רני
