ישראל (במלעיל) מרקים (במלרע).
אנחנו (בני האנוש) אוכלים את כל חלקי הפרה והפר. מהראש והאזניים וכל הדרך עד לזנב. וגם למטה מזה.
העשירים אוכלים בעיקר את הגודיס של הפרות, האנטרקוט על כל חלקיו וחתכיו, הסינטה, וכמובן הפילה. המבינים יבקשו גם שייטל, אבל פחות או יותר זהו.
העניים לעומת זאת אוכלים את כל השאר. את הכל, את כל חלקי הפרה והפר מהחוץ ומן הפנים.
אגב, הנאמר לעיל הוא חובק עולם, מארצות צפון אירופה הקרות ועד לדרום כדור הארץ. והכוונה לעטינים, לריאות, לבשר הלחי וגם לזין של השור. כן, אצל זכריה בכרם אפשר לקבל "מרק גיד" שהוא "מצוין לנשים שלא יכולות להיכנס להריון" וכשזכריה אומר "היום יש לי מרק גיד, רוצה?" הוא תופס את מפשעתו וקצת מנענע את אבריו הפנימיים, שזה מצביע על הזדהות מוחלטת גם עם אבריו וגם עם מקצועו.
אבל – ישנו אבר אחד שאינו מיועד לבישול, שלא מבשלים אותו, שלא מוזכר כמאכל, לא על ידי העשירים ולא על ידי העניים, והוא רחם הפרה. כלום, נדה.
גיד כן, רחם לא. מעניין למה? (לא שאלה רטורית).
כשאני רוצה לאכול אוכל תימני, ואני רוצה לפחות פעמיים בשבוע אבל הולך רק פעם אחת, אני לא הולך לזכריה לאכול מרק מזין של שור ולא הולך ל"אחים עוזרי" שהתאשכנזו, גם במחירים – אני הולך לישראל.
וכאן גם אצהיר, במלוא האחריות ומרום נסיוני ומקצועיותי, שישראל מרקים, עושה את המרקים התימניים הטובים ביותר שתוכלו למצא בכל ארץ ישראל. ויש לי אפילו הרגשה… כן… אולי בעולם כולו. אבל הצהרה כזאת תחשב לי מיד, ובצדק, כמוגזמת, ולכן נסתפק באליפות לוקאלית.
אצל ישראל יש בערך 16 מקומות ישיבה, ונטילטור תקרה, שני מתקני מפיות שנעים בין השולחנות לפי קריאת הסועדים. וגם שתי צלוחיות סחוג שגם נעות בין השולחנות אבל פחות. יש כיור אחד בפינה עם גליל נייר על חוט ברזל, מתקן כיבוי אש מכוסה בנילון מאובק ומקרר ניירוסטה לבקבוקי השתיה. טוב, המקום "לא נקי" בסטנדרטים מסעדתיים, אבל האוכל, כזכור, הוא המשובח מסוגו. לא פחות.
המטבח הוא חדר פנימי ללא חלונות שמורכב מכ-7-8 פרימוסים שפועלים כמו כל פרימוס, על נפט. השילוב של נפט, בעירה וחדר ללא חלונות מפיק אוירת-מכרה-דרום-אמריקאית, הן מבחינת הריח והן מבחינת צבע הקירות. אבל, אסור לשכוח שהמרקים כאן הם מהמשובחים…
אז מה יש לו לישראל להציע לנו? מרק רגל, מרק ביז (עטיני פרה), מרק כירשה (כרס), מרק ריאות, מרק ראש ו"מרק בשר" (לא יודע מה זה, בחיים לא טעמתי). וגם מרק שועית וגם אורז עם שועית.
המרקים, כל המרקים, מתבשלים לאט לאט לאט, במשך שעות רבות מאד בקיטון השחור של ישראל. כל כך לאט וכל כך הרבה זמן שנוזל המרק נעשה מאד סמיך, שומני וספוג בטעם בלתי נשכח של הבשר שבושל בו.
אם לא טעמתם מרק תימני מקורי-קלאסי-אסלי, שלא לומר מרק אצל ישראל, לא טעמתם מרק שטעמו בשרי במובן הפשוט, הבסיסי והחייתי. המרק כל כך טוב, כל כך עשיר בטעם, שאין לנו צל ספק, בזמן האכילה לפחות, שזהו המאכל האידיאלי והנכון לנו. הוא חם, סמיך וממלא את החך בטעם הקמאי והמוכר, אבל לא ממש מוגדר. טעם של זיכרון רחוק. וזה מה שעושה אותו לכל כך ממכר ואהוב.
ברגע שגומרים לאכול אותו, הגעגועים משתלטים עלינו ואנחנו רוצים עוד. לרגע הזה ישראל מחכה. לרגע בו הסועד המכור מטה מעט את הצלחת כדי
לגרוף את הכף האחרונה של הנוזל המרקי החום והחם וכבר מתכונן לפרידה הגדולה, אז מתקרב לו ישראל בצעד קליל, בנון שלנטיות ובחיוך מוסתר וישאל אותך, "עוד קצת מרק?" ובלי שום בעיה הוא ידלג למטבח ותקבל תוספת (בלי כסף).
חמסין מהביל, או חורף קריר, המרק נפלא. החילבה מצוינת והסחוג חריף-אש-בריאות. והכל מגיע עם תוספת בצקית שחבל על הזמן. רבע כיכר לחם לבן-טרי-אחיד, או סלוף, או לחוח גמיש, מחורר ומתובל כמו בספרים.
איזה מרק אני מזמין בדרך כלל? אהממ… אני לא מזמין. ישראל שואל אותי "כרגיל?" ואני אפילו לא מהנהן, מקסימום טובל חתיכת לחוח בצלוחית החילבה שערבבתי עם הסחוג, וישראל מגיש צלחת מרק ערמת כל טוב: כירשה, ריאות, ביז, ולפעמים גם "בשר ראש", וכשאני לא מבקש "עם חיזוק שועית" הוא יוסיף גם תפוח אדמה.
זהו מרק הבשר הטוב ביותר שאכלתי מעודי. ותאמינו לי, אכלתי לא מעט מרקים בלא מעט מקומות בעולם. אין כמו המרקים של ישראל (במלעיל). אין.
והמחיר? 27 שקלים לצלחת מרק שהיא ארוחה שלמה.
אין שלט, אין ציון מקום. כרם התימנים, רחוב מל"ן פינת קפח.
בתיאבון.
תודה לדן ססלר. פורסם ב: http://wp.me/pVUrw-4d
