לא יאומן, אבל כ- 14,000 בני נוער בישראל חיים ברחובות; כאלה שברחו מהבית,
גורשו מהבית, או סתם נפלטו מכל מסגרת – ילידי הארץ או עולים חדשים, מהמרכז ומהפריפריה, מהם כאלה שננטשו, נפגעו פיזית, מינית ומילולית, ילדות שנכנסו להריון ולא רצו אותן, ילדים שחזרו בשאלה ולא יכולים להיות בעולם החרדי.
למישהו צריך להיות אכפת מהם, ומישהו צריך לדאוג להם. "מישהו" כזה לדוגמא, היא עמותת על"מ, ו"מישהו" אחרת, בולטת בשטח בהופעתה ואישיותה היא מריומה בן יוסף (לשעבר קליין), שבבית השנטי אותו הקימה עם דינו גרשוני, בן זוגה בעבר ואבי שלוש בנותיה, קולטת מדי שנה 1,000 בני נוער כאלה; ועד היום יותר מ- 19,000.
סיפורה האישי של מריומה אינו שונה בהרבה מסיפורם של בנות ובני נוער בית 
השנטי: נולדה בניו יורק, עלתה ארצה בגיל 3 עם הוריה שהתגרשו זמן מה לאחר מכן, ואביה חזר לארצות הברית, בגיל 13 חזרה עם אימה לארה"ב, נפלטה לחיי הרחוב בבוסטון, ואף ישנה בפארקים ומתחת לגשרים מכוסה בעיתונים ובקרטונים.
בהיותה בת 15 נשלחה לבדה חזרה לארץ לפנימייה הדתית "אמנה" בכפר סבא,
בגיל 17 נאנסה מריומה בברוטאליות, נאלצה להתמודד עם הסבל הגדול והכאב ללא כל עזרה ותמיכה, ובתהליך המצמרר הזה גילתה את הכוח הטמון בה.
אחרי שירותה הצבאי פגשה מריומה את דינו גרשוני. השניים פתחו את ביתם מדי ערב שישי לקבלת שבת והעניקו ארוחה חמה לדיירי רחוב. השמועה על כך עברה במהירות, וביתם התמלא בבני נוער אשר חיפשו לעצמם מקום לישון ולאכול בו.
מריומה חשה כי היא מצאה את ייעודה, והחלה לפעול בכל דרך אפשרית לחיזוק בית השנטי., אך דרך הייתה קשה ובית השנטי התקשה לשרוד. לא פעם אספה מריומה שאריות מזון משוק הכרמל כדי להכין אוכל לילדי הרחוב.
אופן פעילות בית השנטי גובש על פי תפיסתה של מריומה, שכל אחד הוא קודם כל בן אדם, ולכן יש לעזור לכל ילד באשר הוא, ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום. בנוסף קבעה כי דלת בית השנטי תהיה פתוחה 24 שעות ביממה, וקליטת בני נוער תתאפשר בכל זמן נתון, ללא צורך בהפניה רשמית או בתקופת המתנה כלשהי.
אחד העקרונות החשובים הוא שבית השנטי לא מנהל תיקי מעקב אישיים, אשר מחבלים בשיקומם של בני הנוער ומסכלים את סיכוייהם העתידיים להשתקם.
בשנת 1992 הקימה מריומה את עמותת "בית השנטי", אשר מתפקדת עד היום 
כעמותה רשומה בחוק. במשך שנים רבות נשען בית השנטי רק על תרומות, ומריומה פעלה בהתנדבות וללא שכר.
בשנת 2000 קיבל המקום הכרה, ומאז זוכה לתמיכה ממשרד הרווחה המהווה 15% מתקציב הפעלתו, אך עדיין נשען בעיקר על תרומות ומאויים באופן תמידי.
בשנת 2000 זכתה מריומה באות נשיא המדינה למתנדב והתכבדה בהדלקת המשואה בטקס הממלכתי בערב יום העצמאות.
ב- 2007 קיבלה מעיריית ת"א-יפו את אות "יקירת העיר" על עשייתה ופועלה למען ילדי הרחוב, ובסוף אותה שנה נישאה מריומה למיכאל בן יוסף, אשר כבר מספר שנים מנהל עימה את בית השנטי.
עתה הוציאה מריומה לאור ספר מתכונים בשם "לא על האוכל לבדו", הנותן ביטוי 
למסורת חשובה בבית השנטי: סעודות שבת פתוחות לכל ילד וילדה שאין להם היכן לסעוד.
מריומה מספרת כי בסעודות אלה ישבו סביב השולחן יהודים, נוצרים ומוסלמים, ששרו בצוותא את שירת "שלום עליכם", על פי מיטב המסורת היהודית, ולאחריה הקריאו סיפורים ומשלים מהווי חייהם שחיזקו אותם ברגעים הקשים וסימנו להם את הדרך להצלחה – ונהנו מארוחת ליל שבת.
כל ההכנסות ממכירת הספר ובו 52 קבלות שבת ו- 52 מתכונים, יועברו לבית השנטי לצורך תמיכה בנערים ובנערות שזקוקים להזדמנות שנייה בחיים.
עם צאת הספר לאור, שוחחנו עם מריומה כדי לשמוע יותר על בית השנטי ואוכל.
מה תפקיד האוכל בבית השנטי? 
בגלל האוכל וקבלות שבת נוצר בית השנטי. זה התחיל ממי שאין לו איפה לאכול, וכך משנת 1984 וללא הבדל דת גזע ולאום, הגיעו משישי לשישי יותר כאלה שלא היה להם איפה להיות ולאכול.
אחרי חודש וחצי הגיעה מישהי ונתנה את השם "בית השנטי", והמקום התחיל להיבנות משישי ושישי מארוחה לארוחה. תחילה בלי כסף, עם שאריות משוק הכרמל, כולל מירקות חצי רקובים מהם הכנתי מאכלים.
אני נולדתי בנס כד השמן, וכך סירים כל כך קטנים הצליחו להאכיל 50 איש.
עד היום, בכל קבלת שבת אצלנו יש מ- 40 עד 150 איש – מתבגרים, בוגרים שעזבו, חיילים בודדים.
מי מכין אוכל ביומיום?
עד לפני חמש שנים אני בישלתי את רוב האוכל. בשנים האחרונות יש לנו 100 מתנדבים מדהימים, מהם עקרות בית ואפילו עורכי דין שבאים לבשל וגם עושים ארוחות צהרים. אבל את ארוחות השבת והחגים אף אחד לא יכול לקחת ממני.
האם לנערות ונערי בית השנטי יש תרומה לנושא האוכל?
בהחלט. הם עוזרים להכין את האוכל, זה חלק מההוויה המשפחתית. למשל, יש לנו נערים אתיופים שמתגעגעים לאוכל הבייתי שלהם. הם קונים בתחנה המרכזית פיותות אתיופיות, ומכינים את כל האוכל למילוי בפיתות – אוכל כמו בבית לכל הילדים שלנו.
מה המאכלים הפופולריים ביותר?
הנערות והנערים עושים הפרדה בין האוכל שלי לאוכל של המתנדבים. הם אומרים שמריומה עושה אוכל כמו שהאימא הכינה, ואוהבים מאוד את האוכל שלי – במהות ולא רק בטעם.
אוהבים הכי הרבה בטטות עם עוף ושעועית ירוקה, או אפונה עם עוף, אורז לבן, עוף ממולא,עם תבנית מלאה באורז. חצילים עם הקציצות של מריומה, וספגטי עם גבינה צפתית קשה בשבועות.
אני עושה הכול על אש קטנה, ואם האוכל לא טעים להם – אני מתבאסת.
בית השנטי
סמטת שלוש 13, נווה צדק תל-אביב
טל. 2886*
