״פוקצ׳ה ממש סבבה״ – ציפינו מהמנות ליותר

הצפון הוא הווינטרפל של ישראל. המקום בו המילים ״דואט״ ״בליווי״ ״על מצע״ ״טריקולד״ ו״מדליוני״ הן לא מילים גסות אלא כוכבות

מן הראוי שמסעדה הנושאת שם זה תגיש פוקצ׳ה מרגשת. צילום רן קורן
מן הראוי שמסעדה הנושאת שם זה תגיש פוקצ׳ה מרגשת. צילום רן קורן

אחרי עשרים שנה בתל אביב, אני לא מפחד ממסעדות. יש לי כבר את המקומות שאני אוהב והולך אליהם בעיניים עצומות. וגם כשאני הולך למסעדה בפעם הראשונה, אני יודע פלוס מינוס למה לצפות, לפחות מבחינת הרמה הכללית.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

כאשר אני מחתים את הדרכון ויוצא מהנסיכות תל אביב, אני מתמלא בפחד קולינרי. אני פשוט מרגיש כמו בשר טרי למלכודות תיירים, ולא סתם. עבדו עלי, על התל אביבי למוד המסעדות, בלא מעט מקומות, בעיקר בצפון – הווינטרפל של ישראל. המקום בו מותר לפזר קצח על כל מנה, ולהוסיף את המילה ״גלילי״. המקום בו המילים ״דואט״, ״בליווי״, ״על מצע״, ״טריקולד״ ו״מדליוני״, הן לא מילים גסות. נהפוך הוא, הן כוכבות.

חבר טוב חוגג 40, זו סיבה מספיק טובה לחמישה חברים נשואים עם ילדים, להצפין לזמן איכות בלי המשפחה. כמובן שמשימת המסעדה מוטלת עלי, ואני נלחץ. מה עושים? לאן לוקחים אותם? אמנם הם פחות מחמירים ממני, אבל אני אובד עצות. שאלתי מכר מקומי על מה הוא ממליץ באזור. ״פוקצ׳ה ממש סבבה״, הוא אמר. צפוני (במלרע), לך תאמין להם. אבל יאללה, לקחתי את הסיכון והזמנתי בנימה מתנשאת מקום לחמישה. קיבלתי מיד הודעה לטלפון עם פרטי ההזמנה, וכבר הופתעתי לטובה שהם לא שלחו עורב .

צילום רן קורן
צילום רן קורן

רעבים, מאושרים, הגענו למתחם הקניות הצפוני בו שוכנת המסעדה, ראינו מרחוק את השלט המואר ״פוקצ׳ה״, פסענו לעבר המארחת, שבדקה את הזמנתנו במחשב, והזמינה אותנו לשבת בהמתנה עד ששולחננו יתפנה. לאחר כמה דקות לווינו לשולחן. חלפנו בדרך על פני מטבח פתוח למחצה, ותצוגת ירקות טריים די מרשימה. בחנתי מיד את חלל המסעדה, והוא נראה טוב, עכשווי, קצת אפל, עם בר מרשים באופק, אפילו ישבו עליו אנשים. זה מעודד. לא אוהבים בר בפריפריה. הרגשתי ממש בבית יחסית לצפון. הזמנו ישר ארבע כוסיות וודקה איכותית, כדי לפתוח את הארוחה ולברך את הילד.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

הסתכלנו בתפריט, לא מלהיב במיוחד, אבל הזמנו שתי ראשונות – סביצ׳ה פורל, ונתחי דג (לברק) צרובים על ירקות קלויים וקרם לבאנה. סך הכל המנות היו טובות. זו של נתחי הדג אינה בעלת קווי אופי של מנה ראשונה;  היא עיקרית קטנה לכל דבר ועניין. הוודקה טרם הגיעה, וגם הפוקצ׳ה. סיימנו את הראשונות. פתאום הגיעה מלצרית עם ארבע כוסיות וודקה חמה. לא כיף בכלל, אבל לאור הפחד מעוד עיכוב, לגמנו מהן, ואז הגיעה הפוקצ׳ה.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

מן הראוי שמסעדה הנושאת שם זה, תגיש פוקצ׳ה מרגשת, או טובה, או סבבה. אבל לא. הגיעה פוקצ׳ה עייפה, כזו שאפשר להשיג בסופר, ועוד קרה בפנים. בוודקה ויתרנו, כאן כבר לא. הביאו לנו אחת חמה. מיותר לציין שהמנות הראשונות כבר הפכו לצלחות ריקות. לפחות טבלנו בשמן זית, אבל רק כי היינו רעבים. זה לא היה ראוי בכלל. מבט חטוף על תפריט היין, גילה בעיקר שעמום. יינות שרובם מקומיים אמנם, שזה אחלה, אבל הגנריים ביותר. הלכנו על סוביניון בלאן של רמת הגולן, שבסך הכל זרם יפה עם האוכל.

צילום רן קורן
צילום רן קורן

בגזרת העיקריות היינו פתוחים. אנחנו לא מהגברים הניאנדרטליים שהראש שלהם מחולק לשלוש: אנטריקוט, זונות ופוקר, אלא זורמים יותר. אחד בחר בשר מסקטור הבשרים הדל בתפריט – שייטל בחלב קוקוס (חביב ועשוי מדויק), והאחרים הלכנו על דגים. היו במסעדה שני סוגי דגים – דג ים משתנה (לברק, סוג של דג ים, אפשר להתווכח), ופורל שגדל ממש קרוב למסעדה. נתתי לו צ׳אנס. לא כל יום אני סועד כה קרוב למקור האוכל שלי. המנה הפשוטה כללה פילה פורל צלוי, ותוספת לבחירה. בחרתי בריזוטו ארטישוק, שהיה ממש טוב, וגם הפורל היה מדויק וטרי. גודל המנה היה די מביש, והשאיר אותי לא שבע. מנת הלברק הייתה גם כן מדויקת ומאוזנת, על אף שגם כללה רק פילה דג צלוי ותוספת לבחירה. די חסר מעוף, זו לא מסעדת דגים, ויש ציפייה גבוהה יותר מהמנות.

על קינוחים ויתרנו, מחמת פוטנציאל ריגוש נמוך במיוחד, וביקשנו חשבון. התענוג שכלל שתי מנות ראשונות, חמש מנות עיקריות, בקבוק יין אחד וארבע כוסיות וודקה, אה – ופוקצ׳ה, עלה לנו 1,000 ש״ח – כולל תשר של 15%. אולי לא יקר מדי, אבל יקר מדי לחוויה.

פוקצ'ה – מתחם גן הצפון, כביש 99, הגושרים. 04-6904474






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה