1: יקב רמת הגולן חי וקיימא
אוטוטו מסיבת יום הולדת 35 שנה ליקב רמת הגולן, ולפני כשבוע השיקו את קצרין 14 של ויקטור שונפלד, ואת ירדן רום 14 שלו ושל הייננית האמריקאית זלמה לונג. מי שהחליט על הטעימה המשותפת הזו, חטא חטא כפול. הראשון בהבנה ביין, והשני בהבנה בשיווק. הצגה של רום 2014 ככוס בודדת לצד הקצרין 2014 לכתבי יין, כאשר בחוץ באירוע השנתי של חברת ההפצה המשותפת של משפחת שקד והיקב הוא נמזג חופשי לכולם, פגמה במטרה. ומבחינה ייננית שני היינות שוחררו מוקדם – הרבה יותר מדי מוקדם. ולחזור על המנטרה שהקצרין יוצא בשנות בציר יוצאות, דופן, זה קצת מגוחך. תוציאו כל שנה קצרין, אבל כולנו יודעים שזה משפט של אנשי שיווק ולא של יינן. ושוב – חבל. זה יחזור אליכם בסוף בהפוכה.
לשמוע את ויקטור שונפלד מדבר על תפישת הבר קיימא של היקב זה מרתק. ורק אחרי שמבינים את מה שקורה ביקב רמת הגולן, אפשר להשוות עם החובבנות של הבר קיימא ביקב הבת הרי גליל. אצל ויקטור מדובר בחקלאות מעמיקה, פרויקטים לטווח ארוך, השקעות אדירות במשתלה ובחוות הגידול. אם רק מרימים את העיניים למעלה אל גג היקב בקצרין, מתגלה מחזה מרהי ב של שימוש באנרגיה סולארית. אף אחד לא דיבר על זה ביקב, ואין אזכור בכך ביחסי הציבור של היקב. עושה רושם שאת כל תקציב הפרסום של הבר קיימא לקחה בזמנו המנכ"לית הקודמת ענת לוי ליקב הרי גליל, ומיתגה אותו ככזה, כשבסך הכל הרי גליל מייצר זבל מיחזור מקפסולות קפה.
אז האמת הפוכה לגמרי. יקב רמת הגולן בראשות ויקטור שונפלד התחיל בבר קיימא לפני שנים רבות, והבסיס נטוע חזק בכל פינה ביקב. בארצות הברית ואירופה מתחיל להיות פופולארי להדביק על הבקבוקים תו קיימות, וויקטור עמל רבות בשנים האחרונות על מנת לקבל תו כזה. בישראל לא ממש אכפת למישהו מכמויות ריסוס, או השקיה בשיטה מסוימת, או זיבול אורגני וכולי, אבל מבחינה שיווקית בעולם זה מהלך מבורך.
כל עניין הקיימות זה בסופו של דבר תקציב עתק שמופנה לכיוון הזה ולא להשקעות אחרות. אני מניח שהמנכ"ל יאיר שפירא ימשיך להזרים כספים לטובת הפרויקטים הללו. אני לא רואה אותו נלחם ביינן הראשי שלו שרושם הישגי קיימות, והוא בטח לא יהרוס את הדבר היחידי שהרי גליל נתלים עליו בשנים האחרונות, וכל עוד אין איזה קלף מנצח אחר, אז הבר קיימא ימשיך להתפתח. מכירות, שיווק, ירושת היכל היין, יש לשפירא מספיק צרות על הראש.
2: ציוני 90 פלוס עליך ישראל
השבוע המייל שלי התפוצץ מידיעות של משרדי יחסי ציבור, בהן בישרו לי כי היקב הישראלי שהם מייצגים זכה בציון של 90 ומעלה בטעימות של במגזין האמריקאי Wine Spectator. תפקיד הציונים האלה, שעולים הרבה כסף, למכור יין בעולם. בישראל זה לא ממש מעניין את הצרכן המקומי. היקבים רוצים להאמין שכן, אבל אין פה ממש עדת מעריצים למבקרי ה- Wine Spectator או למבקר רוברט פרקר. בקצוות של חובבי היין יש אולי כאלה ששמים לב או מתרשמים מזה, אבל לא יותר. זה סוג של ליטוף עצמי. למי יש יותר גדול – לקסטל או לרמת הגולן ואולי לצרעה. מי שקורא את Wine Spectator הזה לא ימצא יין ישראלי ב- 100 היינות הראשונים במגזין זה. גם לא מי שעוקב אחרי רוברט פרקר לא ימצא אף יין ישראלי ברשימת 100 המומלצים שלו, או ברשימת 100 היינות שמחפשים אותם ביותר, מקבלי הנקודות הפעם (כפי שפרסם ישראל פרקר): 91 – קלו דה גת, רמת הגולן. 90 – הרי גליל, טורא, צרעה. אז משלחות מיקבים יצאו לארצות הברית, לקבל את ה- 90-ים. ישראל פרקר כבר מבשר על איסוף יינות לתחרות הבאה של המגזין דקנטר, כולל כמה עולה להשתתף וכמה עולה לשלוח, ואיך משלמים.
אבל מה שמעניין זה שיקבים נחשבים רבים לא מוצאים לנכון לשלוח יין לתחרות TerraVino הישראלית, שמגובה על ידי הארגון הבינלאומי של הגפן והיין (OIV). נראה כי מבחינתם זה מסוכן מדי לשלוח יינות לתחרות בה נטעמים היינות על ידי אנשי מקצוע בטעימה עיוורת. אני מניח שיהיה להם קשה לקבל תוצאה מתחת ל- 90. זו תחרות הנחשבת לאירוע היין הבינלאומי החשוב בישראל, שנותנת במה גם ליקבים קטנים שלא יכולים להשקיע משאבים בשיווק או לשלוח יינות ומשלחות לניו יורק. אם מנסים להבין את פשר ציון ה- 90 פלוס שהיינות מקבלים במגזין האמריקאי, לא תמיד יודעים על מה ולמה ניתן הציון, באיזה קטגוריה או תת קטגוריה היין נבחר, מי היו הטועמים, מי פיקח על התוצאה מלבד מפקחים פנימיים של המגזין.
בטרה וינו יש שופטים ומומחי יין מרחבי העולם, והפיקוח בה הוא הדוק. היינות המתחרים מחולקים לקטגוריות שונות: קטגוריות על פי טווחי מחירים, מיינות שמחירם בטווח 7 עד 11 דולר, ועד יינות שעולים יותר מ- 120 דולר; קטגוריות על פי גדלי יקבים: יקבי בוטיק עד 10,000 בקבוקים, יקבי בוטיק עד 100,000 בקבוקים, יקבים מסחריים; קטגוריות על פי מדינות הייצור. היקבים הגדולים, חוץ מטפרברג וברקן, כמעט לא משתתפים – והתירוצים רבים. אבל התשובה ידועה לכל: הם לא מסוגלים להבין איך זה שהם לא זוכים. הם לא יהיו מסוגלים להאמין שהם לא מייצרים את נקטר האלים. אני לא בטוח שבטעימה רום של רמת הגולן או הקצרין יקבלו מדליה כל שהיא. אני לא בטוח שיער יתיר או גראן ווין קסטל יקבלו מדליה. זו טעימה עיוורת. הכל יכול לקרות, ומשום כך הם לא מוכנים לשלוח. ההפתעות בטרה וינו הן רבות. יקבים לא מוכרים פתאום מקבלים הכרה, יינות שנעשים ביקבים קטנים בלי הרבה תקציב ואמצעים, מתגלים כיינות משובחים. יש עניין, יש ריגוש באוויר.
עד לפני כמה שנים נהגו יקבים לשלוח יינות לכל מיני תחרויות בכל מיני מקומות שכוחי אל, על מנת לקבל מדליה. העידן הזה נגמר לשמחתי. גם עידן המגזינים והרוברט פרקרים יעלם בעוד מספר שנים. ואני תמיד זוכר את המשפט של אלי בן זקן, שאמר לי לפני המון שנים: למכור בחו"ל זה מצוין, אבל צריך לזכור שהעוגן זה כאן. אז יש תחרות אחת בינלאומית. אולי כדאי באמת לזכור שהעוגן הוא כאן.
3: ביקורת יין – שני פינוטאז'ים
פינוטאז' הוא זן דרום אפריקאי קלאסי. שמו – Pinotage, מגיע מזני ה- Pinot Noir ו- Cinsault – שהיה ידוע בדרום אפריקה בשם Hermitage. ההכלאה של שני הזנים יצרה את הפינוטאז'. הריחות הנפוצים בו כוללים טבק, עשן, זפת, בשר מעושן, ליקריץ, ופירות כהים של שזיפים ופטל שחור. בפה הטעמים נועזים, והטאנינים מוצקים. טעמנו שני פינ-טאז'ים ישראלים מבציר 2016 – של יקב ברקן, ושל יקב אסף.
יקב ברקן – פינוטאז' SPECIAL RESERVE 2016 (כרם תל צפית) – לא ברור ולא מובן על מה ולמה SPECIAL RESERVE. האם הנוזל בבקבוק צריך מייק אפ כדי לכסות על פגמים? היינן הראשי עידו לוינסון לא חתום על היין הזה, אף על פי שנעשה במשמרת שלו. עירית בוקסר-שנק שקדמה לו, רק בצרה את הענבים. עשיית היין הייתה תחת אחריותו, אבל מי שחתומים על היין הזה הם "יינני יקבי ברקן". מעניין מה עידו באמת חושב על היין אם הוא לא חתום עליו. מדובר בפינוטאז' בינוני ומטה, לא מאופיין זני, לא מאוזן, ולא מתפתח לשום מקום. לא ברורה בעליל החובבנות הזו. מחיר 75 ₪ – VFM (תמורה לכסף – תל"כ) לא.
יקב אסף – פינוטאז' 2016 (הכרם ברמת הגולן צמוד ליקב) – פינוטאז' בסגנון מודרני. צבע אדום עם רמז של סגול. ניחוחות של שוקולד מוקה וקפה קלוי, דובדבן שחור, אגוז מוסקט ווניל. בפה טעמים עסיסיים של דובדבן, פטל, שזיפים בשלים וטעמי תבלינים מעושנים. טאנינים רכים ועשירים, וגימור ארוך ומאוד חמאתי. מחירו 105 ₪ – VFM כן.
4: יקב כרמל משיק
לא, הפעם לא יין. הפעם יקב כרמל משיק וודקה – Tito's handmade Vodka. טיטו'ס היא וודקה שמיוצרת מתירס, ולנמנעים מגלוטן זו בשורה משמחת, ומפני שהיא עשויה מתירס, היא יותר מתקתקה מוודקות קלאסיות שעשויות מחיטה או שעורה. המרקם חלק מאוד, כי הוודקה עוברת שישה זיקוקים, והמוצר ללא כל טעם לוואי ואין בו תוספת של חומרי טעם וריח, מה שמאפשר להוסיף לוודקה טעמים שאני מעדיף, ומה שמקל על ברמנים להכין ממנה קוקטיילים מדויקים.
בטעימה, המיקסולוג אוראל לוי שפיתח מתכוני קוקטיילים עם וודקה טיטו'ס, הגיש לנו מספר קוקטיילים שהחטיאו את המטרה, וחבל. הטעם הייחודי של הוודקה נעלם, התוספות היו מתוקות מדי, וכל כוונת יצרן הוודקה להנגיש את הטעם הייחודי של המוצר הזה עם טעמי התירס, פשוט נעלמו. אם קהל המטרה אליו פונים בכרמל, על פי רן אסא, מנהל השיווק של היקב, הוא זה של דור המילניאלס, גילאי 25 עד 40, אז המיקסולוג אוראל לוי רקח קוקטיילים לילדות בנות 18. אני העדפתי לשתות את הוודקה נקייה בלי גינונים ופירוטכניקה מיותרת, ואז באמת אפשר ליהנות ממוצר מעניין, שונה, צלול וייחודי בטעמים חלקים. יופי של וודקה. מחירה 119 ₪ לבקבוק של ליטר, 99 ₪ לבקבוק של 700 מ"ל.
5: יקבים תאומים ישראל-פורטוגל
בועז שני, מנכ"ל בית השעם, נציגי AMORIM – היצרנית הגדולה של פקקי שעם לתעשיית היין בעולם ובישראל, מספר לנו על ברית חדשה של יקבים תאומים ישראל-פורטוגל, אליה הצטרפו יקב לטם, יקב טוליפ, יקב דלתון, יקב יזרעאל, יקב בת שלמה, ויקב אמפורה. היקבים מפורטוגל הם Quinta da Covela, Quinta da Lixa, Monte Alegre, Quinta do Vallado, Granadeiro Vinhos, Quinta de Bouçós, Adega Cooperativa de Ponte de Lima, Adega Cooperativa de Sabrosa. לכל יקב יוצמד יקב תאום במדינה השנייה, כשטרם נקבע מי יוצמד למי.
מי שעומד מאחורי המיזם הוא יונתן קורן מיקב לטם, אשר פנה תחילה לשגרירות פורטוגל – המחלקה הכלכלית, ויחד עם לשכת המסחר פורטוגל-ישראל ונשיאה מיכאל יצהר, הצליחו להביא להקמת מיזם זה שמטרתו פיתוח סיעור מוחות בין ייננים ישראלים וייננים פורטוגלים, החלפת רעיונות ו״סודות מקצוע״ תוך הבנת עומק על זנים מיוחדים ושיטות גידול של זנים שונים. המפגשים יהיו בישראל ובפורטוגל על פי אזורי הגידול השונים, ובנוסף תהיה פעילות לפיתוח קשרי המסחר בייצוא יינות של היקבים משתי המדינות בחפיפה. חברת בית השעם -AMORIM נתנה לאחרונה חסות לביקור בפורטוגל של קבוצה מענף היין בארץ, ובועז שני אומר כי החברה תמשיך בחסות גם בשנה הבאה, ותממן את קבוצת היקבים התאומים הישראלים בביקורה בפורטוגל.
בנסיעה לפורטוגל במסגרת סיור במפעלי השעם של חברת AMORIM (ממנה התמונות כאן) השתתפו אייל פרנקו – הרי גליל, דני יניב – בן נון, דנה בני – ננה, לי בן יהודה – ננה, איגי אלוני – ברבדו ונטע, מיראם – אמפורה, ברק בן דהן – סומק, נבט ניצן – עמק האלה, עופר יוכלמן – מועדון Wine Style . אולי חלקם יצטרפו למיזם התאומים? נחכה ונראה.
ברכות חמות מאיתנו לשמואל (שמוליק) בוקסר שנבחר לראש העיר של נס ציונה. ראש עיר ראשון מתעשיית היין. איחולי הצלחה!
תגובה אחת
אני ממש אבל ממש לא מסכים לגבי טרה וינו. אתה יכול להאדיר אותם ולומר שהם התחרות הכי אובייקטיבית וחשובה בישראל טעימה עיוורת בלה בלה בלה. קודם כל הטעימות של YNET וגם של BEST VALUE הם גם תחרויות המבוססות על טעימה עיוורת. דבר שני בתור חובב יין שהתנסה בטעימת יינות ע"פ המלצות שונות דירוגים וזכיות של מדליות בארץ ובעולם, אני יכול לומר שהיינות שהכי התאכזבתי מהם ביחס של VFM הם היינות שקניתי וניסיתי ע"פ זכיות של טרה וינו וידוע ש"אין חכם כבעל הנסיון". היום אני יודע שעדיף לי לקנות יין שזכה במדלית ארד ב'אשכול הזהב' או ציון 90 של רוברט פרקר או טעימה של YNET מאשר זכייה של מדליית זהב כפולה או אפילו היין הישראלי המצטיין בתחרות של טרה וינו. אגב גם הרעיון של מדליית זהב כפולה זה תרגיל שיווקי מכוער של טרה וינו שנועד לעבוד על הצרכן. שהרי מדליית זהב מקבילה למדלית כסף, ומדליית כסף מקבילה למדליית ארד. כך שבטרה וינו לא מחלקים כלל מדליות ארד. הם יודעים שזה הטריק השיווקי שיגרום ליקבים לשלוח יינות לתחרות ואף לקנות מדבקות זכייה מרשימות ולא כאלה שמתנוססת עליהם מדליית ארד פשוטה… אגב לגבי הרום והקצרין אני מסכים איתך שהם לא בטוח היו זוכים במדליה גבוהה, רוברט פרקר או ליתר דיוק מארק סקויירס חשף את הקצרין במערומיו כשנתן לו ציון 91 כמו ליינות שעולים שליש ממחירו. מאז הם הפסיקו לתת לו לטעום את היינות הגבוהים במחיר, שאותם הם גם הפסיקו לשלוח לאשכול הזהב גם יקב אלכסנדר שבעבר שלח לאשכול הזהב וקיבל מדליות ארד על יינות של 250 ש"ח ויותר, הפסיק לשלוח. גם פלם נובל לא נשלח לאף תחרות. ככה זה שאתה מוכר יינות ב350-700 ש"ח ואתה חושש שכולם יגלו שהמלך עירום.