לפני ימים ביקרתי בירושלים, אירוע שאני לא ממהר להזכיר אותו.
ירושלים נראית לי כמו עיר מצוירת בצבעי מים: בכל פעם שבא הגשם היא נמחקת.
באחת הפינות הישנות עומדת מסעדת פינק (שנסגרה וכבר אינה פועלת – מערכת אכול ושאטו).
פינק, איך זה יכול להיות שהמקום הכי יפה בתל-אביב נמצא בירושלים.
פינק. בר מסעדה. ברסרי למי שרוצה וחזר מצרפת לא מזמן.
בספר האורחים כתב אייזיק שטרן שהשניצל היא מנה
שאלוהים עושה במטבח הפרטי שלו.
גולדה מאיר אהבה תפוחי אדמה עם פרורי לחם.
טדי קולק היה מביא את אד קוטש, שניהם היו מפרקים כוסיות וודקה עד השעות הקטנות.
בסוף המדרגות לבית הכסא עומד פילסוציקי ומקציב חתיכות של נייר טואלט.
הריח עמד מאז אלף תשע מאות שלושים ואחת.
על הקירות תלויות מפיות עם כתוב ומחוק שירושלים עוד היתה רק חצי.
אדון פינק לקח את מישה לשולחן שלוש ושאל בלחש אם כדאי למכור,
לא באים יותר אנשים חשובים, הוא כמעט בכה…
ומישה, איש עם לב כל כך מיוחד, הקשיב וכמעט בכה גם כן.
בטח תוך ימים ירקח לו איזה עזרה.
מישה לא נותן לאנשים טובים לבכות.
בשולחן ארבע ישב זוג מאיטליה,
אדון פינק שם להם את שלושת הטנורים, הוא אמר שהאיטלקים אוהבים אופרה – זה מאד רומנטי.
בשולחן שתיים ישבה בחורה צעירה מאד מפתה.
כעבור עשר דקות נכנס איש בן שבעים וחמש התיישב לידה, והם התנשקו נשיקה ארוכה.
מישה אמר שזה מאד יפה,
זה היה באמת מאד יפה.
איצחוק מת לפני הרבה זמן.
איצחוק היה המלצר הראשי בפינק, ארבעים וארבע שנה,
איצחוק היה המלצר היחיד בפינק,
אדון פינק היה נותן לו בכל יום על חשבון הבית
שנים אקסטרה פיין.
איצחוק היה שותה עוד איזה שלוש ארבע כוסיות
על חשבון האורחים.
את התפריט היה כותב רק איצחוק בעט נובע.
הבן של איצחוק מת גם כן.
כשאיצחוק מסר את נשמתו המעומלנת לבורא
נסגר ספר האורחים.
פינק,
היא כמו תמונת סטילס שמותקנת בחלון ראווה בסוף רח' אלנבי אצל אדון ברקוביץ, הצלם האישי של ז'בוטינסקי.
שבת שלום
תודה לאייל גפן, הבמאי ואיש הקולנוע. הדברים שודרו ביום שישי 14.12.07 בתוכניתו של ירון אנוש "כל שישי" המשודרת בימי שישי ברשת ב' בין השעות 16.00-18.00.
