מי היה מרקו שהאכיל את אילת בשנות ה-70?

בטי כהן כתבה: מרקו היה נדיב, הגיש לכל סועד כמות גדולה של אוכל. סטייק ענק עסיסי וטעים, כמות נדיבה של צ׳יפס וסלט, ועל מי שלא סיים את הארוחה הוא היה כועס ואומר 'בשואה לא היה מה לאכול', ונותן פקודה לסיים הכל

מרקו וסטלה ליד הגריל. סיפור מסקרן על אילת של פעם
מרקו וסטלה ליד הגריל. סיפור מסקרן על אילת של פעם

בנובמבר האחרון הגענו לשבוע ימים של חופשה מהנה באילת. מעבר לארוחות במסעדות בעיר, שתוכלו לקרוא עליהן כאן. בין ים, מסעדות, ופגישה מרגשת עם חבר אילתי שהיה חייל שלי בגדוד 46 של השריון אי אז ב- 1972, וחברה אילתיתטובה לא פחות, ניצלתי את השהייה בעיר הדרומית וכתבתי בקבוצת הפייסבוק אילת עכשיו ואז: שלום חברים אילתים. אנחנו בחופשה אצלכם ונזכרתי בשנות ה-70, כשב-1974 הגענו לאילת בדרך לנואייבה ודהב, ישנו על החוף, ובערב אכלנו במסעדה זולה ומלאה צעירים, של ניצול שואה ששם לו למטרה להאכיל אנשים. עזרו לי וגיליתי כי קראו לו מרקו. אשמח לסיפור המלא שלו. תודה רבה.

זו תמצית העלילה הבלשית שלנו, ומכאן התגובות בדף פייסבוק חי ותוסס זה, אותו מנהל ומוביל שמוליק תגר – אושיית תיירות אילתית, ובכלל מומחה תיירות. לאט לאט נפרמו כמה חוטים בקשר, אם כי כפי שתקראו, אין תמימות דעים חד משמעית לגבי מרקו. כך, מלולו עדן למדתי שמדובר במרקו וסטלה, ומרקו אהב לתת מנות אוכל מעל הלב. נורית בורדה יודעת לספר שמרקו היה בעל לב זהב. לא היו להם ילדים, אבל היה להם כלב שהם הביאו איתם לקולנוע וקנו כרטיס עבורו. הכלב ישב איתם בסרטים – על הריצפה כשהכיסא מקופל.

מיכל דננברג כתבה: אני בספק אם יש היום מישהו שיודע את כל האמת. אנחנו ילדי אילת הוותיקים, יודעים שסיפרו את מה שאתה יודע. הורינו היו הולכים בשבת עם סירים להביא ממנו בשר על האש. הוא לא השאיר אף אחד רעב. הכמויות היו אדירות ובלתי ניתנות לסיום. גם כלבים רבים הסתובבו סביב המסעדה, ועל זה הייתה בדיחה, הס מלהזכיר. בכל אופן הוא אחד מגיבורי התרבות שלנו כילדים בתקופת הזמן ההיא.

הבדיחה, שלא הושמעה כבדיחה אלא כהשמצה, הייתה אודות מכירת בשר במחיר זול כל כך במסעדה של מרקו, והקשר של כך לחתולים והכלבים הרבים סביב המסעדה. לדעתי השמצה גסה, ועדיין נשארת תעלומת המחירים הזולים. אבנר רוזנברג ידע לספר: במקור מרקו היה רומני וקלפן. הוא הפסיד את כל מה שהרוויח במסעדה. היה לו אח בבאר שבע שהיה שולח לו כל יום בשר, בעיקר בשר לבן, במקור הוא היה רומני, ואני לא בטוח שהוא היה ניצול שואה.

אילת בשנות ה-90. שלח איתי בארי
אילת בשנות ה-90. שלח איתי בארי

מי שתומכת בגרסה אותה הצגתי בפנייה שלי לאילתים, היא בטי כהן, שכתבה כך: מרקו היה נדיב, הגיש לכל סועד כמות גדולה של אוכל. סטייק ענק עסיסי וטעים, כמות נדיבה של צ׳יפס וסלט, ועל מי שלא סיים את הארוחה, הוא היה כועס ואומר 'בשואה לא היה מה לאכול', ונותן פקודה לסיים הכל. אני אישית לא שמעתי על השואה. כשאכלנו שם לא הצלחתי לסיים את הארוחה, והחבר'ה אמרו: תסיימי הכל, והם סיפרו שכך היה אומר. יהי זכרו ברוך. אבנר רוזנברג מערער על כך, ומשאיר את התעלומה ללא פתרון: הכל נכון, אבל אני הכרתי אותו טוב, ואף פעם לא שמעתי אותו מדבר על השואה או שהוא היה במחנה מסוים. אז מרקו ואילת של שנות ה- 60 וה- 70. קשה לא לזכור אותם ימים, ודמות שכזאת והקשר שלה לאוכל.

אוולין בן-סימון מספרת שהמסעדה של מרקו הייתה ברחוב האלמוגים באלף, היכן שבהמשךהייתה מסעדת המחבוא של אדי, ומוסיפה: המסעדה הייתה מול ביתי, עם כל הריחות, רק שהוא לא היה כשר. לכן לא אכלנו שם. ומסתבר שיש עוד שמתגעגעים למרקו. בתגובה לכתבה באתר וואלה, שכותרתה: 'המלצות (על מסעדות בעיר) – בואי לאילת, לאילת' מאת גרדה גלזר, כתב מי שמכנה את עצמו 'אחד מפעם' ב- 29.5.11: "תחזירו את מרקו – אין דבר כזה, משנות ה- 70 – 60. מנה מנה – ערימת צ'יפס המכסה את כל הצלחת, עליה מונחים שני קוטלטים לבנים בגרטר (על האש), וזה הכל. אין משהו אחר (אפשר חצי מנה). כל זה במחיר מצחיק".

לאט לאט מתווסף מידע. רוני הוכמן זוסמן הגיבה על פוסט של אדם יוספה: מרקו איש הבשר, ניצול שואה שהיה מעמיס צלחות במיוחד לחיילים במדים, ואומר "אל תישאול תיכול". גם בן ארז הגיב לאדם יוספה: אצל ההורים שלי רצים עד עכשיו זיכרונות על סטייק לבן אצל מרקו, ועל זה שהיה צועק על כל שלא סיים הכל מהצלחת, שלא יבוא יותר.

רב חובל פיליפ עירון ז"ל (מימין) - נתב ורמ"ח תפעול בנמל אילת, ורב חובל איתי בארי - נתב, רמ"ח ים וממונה על בטיחות וכיבוי אש
רב חובל פיליפ עירון ז"ל (מימין) – נתב ורמ"ח תפעול בנמל אילת, ורב חובל איתי בארי – נתב, רמ"ח ים וממונה על בטיחות וכיבוי אש

רב חובל איתי בארי כתב:  הכמויות שהוגשו אצל מרקו היו אדירות, ולהלן מקרה שהייתי נוכח בו. הלכנו לאכול אצל מרקו, ידידי רב חובל יהודה נוימן ז"ל, רב חובל עוזי צולוף יבל"א, ואנוכי. מרקו כדרכו הגיש צלחות עם כמות סטייקים גדולה. יהודה, שהיה אכלן קטן, נאלץ לעזוב מוקדם יותר, ושאל את מרקו כמה עליו לשלם. מרקו העיף מבט לצלחתו של יהודה, וקלט שהוא אכל רק סטייק אחד. אמר לו מרקו: אל תשלם כלום, ועם תיאבון כמו שלך אל תבוא יותר.

ואילו יונה ליינר מספרת: מי לא אכל אצל מרקו? כולם אכלו. כל שבת לאחר הים היה תור ענק לשולחן. אני אהבתי במיוחד את לביבות המוח ואת המנה האחרונה – תות שדה ושמנת, וגם זה הגיע בצלחת מרק עמוקה, והמון מרקו. סיפר שהיה רעב ללחם בתקופת השואה, ונשבע כי הוא יחלק אוכל מלוא הצלחת לכל אחד, וכך באמת עשה. ויותר מאשר אהב את סטלה אשתו, אהב את כלבו לולו, שישב ליד הדלפק ובחן את כולם. כן, אותו כלב לו קנו כרטיס לקולנוע ולקחו איתם גם לשם.

סטייקים לבנים - בקר נמוך
סטייקים לבנים – בקר נמוך

מה שיפה זה שדמותו של מרקו לא רק מעוררת את העניין וזיכרונות מהעבר, אלא גם תעתועי זיכרון ומחלוקות. כך, עדנה סולומוביץ כותבת מה שכבר ידוע לנו, והוא שמרקו ורעייתו ז"ל היו ניצולי שואה מרומניה, והמוטו שלהם היה להאכיל אנשים שלא יהיו רעבים. מה שלא ידעתי הוא שמרקו היה מתייצב כל יום בארבע לפנות בוקר בתנובה, קונה שתי כרעיים של פרה, מעמיס על הכתפיים, בלי רכב, והולך ברגל למסעדה ששכנה במבנה האחורי של האלמוגים, שבעתיד נהייתה "המחבוא של אדי", ומתחיל לפרק ולחתוך את הבשר, ורעייתו מכינה את כל המטעמים הרומניים. "לעולם לא אשכח את הזוג המדהים והצנוע הזה, שכל דאגתו הייתה להאכיל אנשים, נשמתם בגן עדן", דברי עדנה סולומוביץ.

מי שחלוקת עליה היא יונה ליינר, שכותבת: "הסטייקים של מרקו היו מפרה נמוכה (חזיר), כך שלא קנה אותם מתנובה. ממה שידוע לי, הוא קיבל כמעט כל בוקר משלוח של בשר מבאר שבע.  ואטליז "יאירי" היכן שהיום המקום של "ליסה דגים, היו מביאים בשר לא כשר. כמו כן, "המחבוא של אדי" הוא במבנה סמוך למרקו ולא במקומו של מרקו. אילתיות יקרות, לא צריך לריב.

 

 






היו הראשונים להגיב...

כתבו תגובה