שני דברים בירושלים אפשר לספור על יד אחת: את מספר המסעדות הלא כשרות בעיר, ואת המסעדות הכשרות המעולות. מסעדות כשרות יש בירושלים בשפע. אם בתל אביב רוב המסעדות הטובות אינן כשרות, הרי בירושלים יש כאמור שפע מסעדות כשרות, אבל כשרות טובות – יוק. אחת היחידות הזוכות אצלי לתואר "המסעדה הכשרה הטובה בעיר", היא מסעדתו של מוטי אוחנה – "החצר". רבים מלקוחותיה הם האנגלוסכסים הדתיים הרבים שגרים בשכונות רחביה, טלביה ובמושבה הגרמנית. המסעדה גדולה מאוד, והיא גם קולטת קבוצות תיירים יהודים מארה"ב שמציפות את ירושלים מרבית השנה.
מוטי אוחנה הוא השף אשר על הבית, והוא אחד הכישרונות הקולינריים הבולטים שפגשתי בעיר הקודש. "החצר" חוגגת בימים אלה עשר שנים להיווסדה, וזו באמת סיבה למסיבה. מעטות הן המסעדות השורדות עשור, ועוד יותר מכך, מסעדות המצליחות להיות מעולות גם עשר שנים לאחר פתיחתן. מוטי אוחנה הוא אכן עילוי בכל מה שקשור במסעדנות. לימודים בקורדון בלו בצרפת, שף באוסטרליה, ושנים רבות כמספר שניים, ויש אומרים מספר אחד, של מסעדת צ'אקרה הלא כשרה המצויינת בבירה.
לפני עשור לקח אוחנה את כל הידע שצבר והקים את "החצר" שהפכה לאחר מספר שנים למספר אחת בכשרות של העיר. לכבוד העשור, הוכן תפריט טעימות של 10 מנות במחיר מדהים לסועד: 200 ש"ח. תפריט היין של החצר, מרשים. תמצאו כאן מהעידית שביינות תמורת 32 ש"ח לכוס, ובקבוקים מהיקבים הגדולים ויקבי הבוטיק במחירים שפויים של 120 ש"ח. בכל חודש מככבים יינות אחרים. מתפריט יין כזה לומד הקהל הירושלמי, שאפשר ללוות ארוחה ביין שלא קורע את הכיס.
והאוכל: כשמגישים ברוב המסעדות בארצנו פלטת סלטים, או בשם מפוצץ יותר פלטת מזאטים או סלטי הבית , אני בדרך כלל חרד. סלטים מעאפנים, עייפים ותעשייתיים מככבים בכל מקום. כולם דומים זה לזה, ורובם ידעו ימים טובים יותר. אוחנה מגיש סלטים שלא נס ליחם, והוא מראה כי אפשר גם אפשר: קרם חצילים עם סילאן וצנובר, טחינה עם קישואים, פטרוזיליה עם חמוציות ואגוזי מלך, סלט ארטישוק עם רוקט עגבניות וזייתים שחורים, סלט במיה טריה עם פקוס, כוסברה וצ'ילי ברוטב איולי לימון, ועוד ועוד.
שימו לב לכך שבחתונות של הקהל הדתי, תמיד מגישים בבופה המקדים סושי. הדתיים מאוהבים בסושי שבדרך כלל מכיל רק סלמון ואבוקדו, וסלמון ומלפפון קצוץ דק. לא אצל אוחנה. לשולחן הגיע סשימי טונה אדומה עם רוטב הדרים, שומר וג'ינג'ר טרי. וואוו מה אפשר לעשות עם דג נא. במנות הראשונות נהנינו מפילה של מוסר ים על ריזוטו, אפונה ושומר. הדג נאפה עם קראסט של עשבי תיבול, חרדל וזעפרן. מנה שלא תבייש שום מסעדה טובה בעולם. היה גם קרפצ'יו של בשר בקר ואיולי עם כמהין. השמן השתלט על הבשר, והייתי מוותר על המנה למרות שאני אוהב כמהין. כמיטב המסורת הנוכחית,
על השולחן נחתה גם לחמניית באן מאודה עם אסאדו ואיולי צ'יפוטלה, והמבורגר עם בייקון טלה – שהיה טעים כמו הבייקון האורגינלי, שכמובן אסור בהנאה. טעמנו גם קריספי ניוקי עם חזה אווז מעושן, שקדי עגל וכבד אווז, בציר אווז עם פטריות.
במסעדות בשריות כשרות יש תמיד בעיה במנות המתוקות, אז בדרך כלל אני מוותר על התענוג המפוקפק. ובכלל, אחרי כל כך הרבה מנות, מי צריך קינוח? בכל זאת אי אפשר מבלי טעימה של מקרון ענק במילוי קרם פטיסייר שוקולד לבן ותותים. סביר. אז מי אמר שכשר וטוב הם תרתי דסתרי? לא אצל מוטי אוחנה ב"החצר".
מסעדת החצר, מתחם התחנה דרך בית לחם 7 ירושלים, 077-2307646
